אהל יעקב רנב

אך יש לדחות דהלא שם קתני עוד אני אומר לא אכלו מצה בליל פסח וכו' ש"מ שלא היה להם אך יש לדחות דהיה להם חמץ עד ערב פסח ובליל פסח אסורים לאכול מדין חדש אך מצאתי להרמב"ן בפ' ואתחנן שהביא דברי הרמב"ם וכתב שאין זה נכון שלא בשביל פקוח נפש או רעבון הותר בשעה שלחמו וכו' אלא התיר להם שלל אויביהם ולא בכל חלוצי צבא וכו' ע"ש וא"כ קשה מהא דחדש ובחפשי בזה מצאתי בנימוקי הג' חת"ס על הירוש' וכן מצאתי ג"כ להג' טורי אבן בר"ה די"ג שכתב דאף לשיטתו של הרמב"ן היינו דוקא באותן איסורים שאין להם היתר לעולם כמו קדלי דחזירי אותן הותרו וכו' משא"כ בחדש הרי יוכלו לאכול מחיטי אויביהם אחר העומר מהי תיתי שיאכלוהו קודם העומר וכו' ע"ש ובעניותי קשה לי הישוב לפי מה שנראה מפשט דברי רמב"ן שכל האיסורין חוץ מע"ז היו מותרין ממש דמשמע דלית בהם איסור כלל וכמו שסיים אם איסורי תו' הותרו גזירות של דבריהם יהיו אסורות וכו' ע"ש וכן זכורני במפרשים (כעת לא ידעתי איה כי מזמ"ר ראיתי) שכתבו על מ"ש הרמב"ן בפ' יתרו בפסוק כי חרבך הנפת עליה וכו' מפני זה לא היה במשכן ברזל כי גם יתדותיו היו נחושת ובבית עולמים לא היה ברזל רק הסכינים שהשחיטה אינה עבודה ע"ש ודקדקו מדלא הזכיר במשכן רק יתידות ולא סכינים שהיו משום שבמדבר היה נחירה ע"ש ומשמע שהוא מותר גמור אך מזה יש לדחות דבמדבר אין להם רשות בשחיטה רק שלמים ולכן מותר גמור משא"כ בארץ אך עכ"פ הפשט נראה ג"כ שמותר גמור ולא מתורת דוחק ודחייה דאם באנו לעשות בהם קצת איסור עד דנחשוב לדחות הזמן בשביל שיותר אח"כ ע"י הזמן א"כ כמעט שוב חזרנו לסברת הרמב"ם דאיסור אית בם רק דאישתרי במלחמה וכמו ביפ"ת דלא הותרה רק במלחמה הא נמי דכוותה אך באין לו מה יאכל דוקא וכן ראיתי להג' כלי חמדה ריש דברים משם הג' מהר"י בעל יע"ד דהגם דאישתרי בשבע שכבשו וכו' אבל לכהנים לא אישתרי כלל ע"ש ומשמע דאיסורא אית בם אלא שלישר' הותרו ע"ש מה שפלפל ומ"מ לפי מ"ש מהרמב"ן דהיו מותרים א"כ גם לכהנים יותרו ויש לדחות דהתירא רק לישר' וא"כ לפי הבנתנו בדעת הרמב"ן שאין בו סרך איסור כלל קשה מהא דחדש אך שוב ראיתי דלא קשה כלל ואני תמה איך הגאונים הוקשה להם בזה דהא שאלת הירוש' בחדש הוא לענין כזית מצה וכן בהא דחלה שנתחייבו תיכף הוא במה שלשין בביתם ובכן מה שהתירה תו' בשבע שכבשו ואכלת את שלל אויביך הוא רק בעת המלחמה עצמה אבל בעת שהיו שובתין ממלחמה ויושבים בביתם פשיטא שאסורים הם וכן הוא מפורש בחולין (י"ז.) בבעיא דבשר נחירה שנכנסו לארץ מהו והק' אימת אילימא בשבע שכבשו אפי' קדלי דחזירי אישתרי להו וכו' ותי' אלא לאחר מכאן שפירושו הוא אחר שביתת המלחמה אם היתה ליום או יומיים דוקא דאזי אסירי הם לאכול מאותו שלל דזה נקרא שלהם וכן פירש"י שם להדיא בד"ה אלא לאחר מכאן וז"ל דהיינו בשבע שכבשו לא שרא להו רחמנא טומאה אלא בעת שלל וכו' ע"ש ובכן שאלת הירוש' לענין חדש וכזית מצה הוא בעת המנוחה שאסירי האם ח"ו כל אותם שבע שנים אישתרי להו איסורי תו' חלילה ובעיית הגמרא לפי דעת הרמב"ם באברי בשר נחירה הוא שידע דנחירה בכניסתם