אהל יעקב רלא

החזיר וכו' לאו צדיק הוא ע"ש ועי' פתח עינים בקמא צ"ד ומשם באר"ה: אך לקוצ"ד היה נראה לישב דקושיא מעיקרא ליתא ואי לאו משום חזקה הוה אמינא שלא יטמא לאביו ולהבין נקדים מ"ש הר"ן בנדרים (דף צ':) עמ"ש במשנה בראשונה היו אומרים האומרת טמאה אני לך וכו' חזרו לומר שלא תהא נותנת עיניה באחר אינה נאמנת וכו' ע"ש והקשה הר"ן דכיון דמדינא אסורה על בעלה כמשנה ראשונה משום שלא תהא נותנת עיניה באחר איך התירוה וכי איסור שבה היכן הלך ותירץ דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מעיקרא ע"כ ופירש בזה הג' בנין אריאל משם גיסו כונת הכתוב ויאמר דוד לאוריה רד לביתך ורחץ רגליך ובירוש' משמע שבימי דוד היו נזהרין במילי דרבנן לפי"ז יש לומר כי דוד לנקות עצמו מעון אשת איש ציוה את אוריה להתחבר עם אשתו ובודאי היא תשיב אמריה לו שנטמאה אבל הוא אינו צריך להאמינה כפי הדין דאפקעינהו רבנן לקי' למפרע והיתה פנויה בשעה שבא עליה ונסתלק מעליו עון אשת איש למפרע זאת היתה תחבולת דוד בזה וכו' והוא דבר נאה והגון עכ"ל ועי' ג"כ בתוס' גיטין (ל"ג.) ד"ה ואפקעינהו רבנן לקידושין דהקשו דיחפה על בת אחותו וכו' ונמצא שהיא התראת ספק וכו' ע"ש מה שתירצו ומעתה נאמר דאי לאו חזקה הוה אמינא שלא יטמא לאביו משום דילמא לאו אביו הוא ואף שמטמא לאמו יש לומר דאמו אמרה לאביו נטמאתי והיתה מעוברת מאחר והוא לא יאמינה כמו הדין ופקעו קידושי דידיה הראשונים וכשנבעלה להשני הוא היה כהן וכשנעקרו הקידושין למפרע הולד כשר והרי הוא כהן ואסור הוא להטמאות שאינו אלא חזקה וגם אמו למפרע אינה רשעה וכשירה היא ולזה חייב להטמא לה משום שהיא ודאית ולזה איצטריך לאביו לסמוך על החזקה שהוא אביו וחייב וזה הוא רמז הכתוב אמור אל הכהנים בני אהרן ומאן שם לך שהם בניו אלא מכח החזקה לזה יטמא גם לאביו. שוב ראיתי דלא יוצדק כלל ישוב זה חדא דאף אם נאמר דלמפרע היא פנויה והולד כשר אבל סוף סוף כיון דכשבא עליה היתה אשת איש בביאה עצמה היא נעשית זונה והולד הוא חלל ואין בו דין כהונה ועי' מנחת חינוך מצוה רס"ו וכיון דבשעת הביאה הוא והיא יודעים שבאים על אשת איש היא זונה חשיבא זאת ועוד דהרי דין זה דמשנה אחרונה הוא מחודש אבל למשנה ראשונה האומרת טמאה אני לך יוציא וכפי הנז' יוצא שגם החי' שהביא הג' בנין אריאל בחכמת דוד ליתא דהוא רק למשנה אחרונה שבימי דוד המלך עוד לא נתקן וחזרה קושיא לדוכתה וכעין דרך זה עוד מצאתי שתי מציאות לחייב על אמו ולאביו לא עפ"י מ"ש ביבמות (ד"ק.) במי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה ס' בין תשעה לראשון או בן ז' לאחרון היו שניהם כהנים הוא אינו מטמא להם והם אינם מטמאים לו וכו' מעתה הכהן הבא על הפנויה הרי הבן כהן וכשר ונשאת לכהן אחר בחזקת כשרות דמותרת לו (עי' אה ע סי' ו' ס"ח) וא"כ אם לא היה כתוב לאביו הוה אמינא דוקא אמו ודאית יטמא לה אבל אביו דאינו ידוע דאולי הבן זה מכהן אחר נתעברה בהיותה פנויה ובתו כך נשאת ולא נודע אליו ולזה איצטריך לאביו להודיע כי לא חיישינן לזה וחזקתו