אהל יעקב רכט

פ' אמור לנפש לא יטמא בעמיו אולי יש לומר הטעם דנקט לנפש תמורת למת מלבד הפשט שדרשו בת"כ לרבות את הדם ע"ש שבא לרמוז עוד ולהבין נקדים את הידוע כי מלת נפש היא תסובב על החי והרבה מזה בכתובים נפש כי תשבע כי תמעול מעל וכו' וגם תתפרש על המת ולכן כתב פה מלת נפש לרמוז על מ"ש בשו"ת בית יעקב סי' ק"ל תחי' נסתפק בכהן אם מותר להטמא לגוסס לעשות לו רפואה והביא ראיה לאסור ממ"ש התוס' בנדה שהקשו שאיך אליהו החייה את בן הצרפית אחר שהוא כהן ותירצו דכיון דנביא היה והיה יודע שיחיה אותו טימא עצמו משום פקוח נפש ע"כ אלמא אם לא היה ידוע לו שברור לו שיחיה לא היה מטמא לו ע"ש את זה כתוב בפנקס זכרונותי כי אין הס' כעת אצלי ומעתה זהו הרמז לנפש לא יטמא כלומר שהוא חי ומת ביחד כגון שהוא גוסס לא יכנס אליו לרפאותו אחר שרוב גוססין למיתה ולזה נקט לנפש ולכאורה קשה בדב"ק ומה דמות נערוך ההיא דאליהו להא דגוסס דחשוב כחי לכל דבר ומחללין עליו את השבת אף לחיי שעה ע"ש וכ"ש לס' טומאה הא ודאי דחייב הרופא ליכנס אליו אפילו על ס"ם דחיי שעה וכמובן וקושית התוס' שאני דהתם היה מת ממש הוכרחו לישב דאליהו ברור לו שיחיה אותו אך יש לישב דב"ק עפ"י מ"ש בנזיר (דמ"ג.) גוסס איכא בינייהו למ"ד מלהחלו אפי' גוסס למ"ד במותם עד שימות ובסוף שם הגם שאינו מטמא עד שתצא נפשו אבל לענין אחולי מכיון דהוי גוסס קאי בלא יחלל ע"ש וברש"י ואולי על זה כונת הבית יעקב ובמציאות דאיכא רופא אחר והיות שאין הס' אתי לזה לא יכולתי לעיין בזה ועי' בס' יראים עמוד טהרה סי' שי"א באורך יעי' פת"ע בערכין ד"ו במשנה הגוסס ר"י אומר נודר ומעריך ע"ש מ"ש בזה או יש לרמוז עוד ונקדים מאי דקי"ל דוקא ישר' מטמא באהל ולא עכו"ם ואפיקו לה מדכתיב אדם אתם כידוע ויש לומר עוד דהעכו"ם (כלומר אותם שאינם מאמינים בה' ותורתו) אין להם רק נפש החיונית והגם שהם משכילים הוא נקרא שכל המעשי התלוי בהרגשת הנפש החיונית אבל נשמה ונפש רוחנית אין להם שזה תלוי רק במושכל רוחני דתי אמיתי ובכן כשמת אותה הנפש הרוחנית הקשורה בדם אזדא לה ונמשל כבהמות נדמו משא"כ עם ישראל הדתי שיש לו גם נשמה נבדלת זאת שאין לה כח בגוף נשאר ממנה רשימו מן ההארה שלה שהיתה בו וכבר דימו המפרשים ברמז לחבית מלאה דבש שנשאר דבוק בכותלי החבית אף שנתרוקנ' נשאר קצת דבש. והם לחבית מלא' זבל יבש שלא נשאר כלום ובחייו הקלי' דבוק בו ובמותו הלכו ועם ישראל להיפך בחייו בורחים לכח האלקי אשר אצור בו ובמותו שהלכה לה ונשאר הרשימו דבקים בו וזה אומרו לנפש לא יטמא ר"ל למי הזהרתי שלא יטמא למי שאחר מותו נשאר ממנו נפש ר"ל שיריים של הנשמה הנקראים נפש וממוצא דבר מובן שלעכו"ם אין איסור וק"ל: כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגו' איתא בת"כ יאמר לאמו ומה ת"ל לאביו אמו שהיא מתחללת הוא מטמא לה אביו שאין מתחלל לא כ"ש אילו כן הייתי אומר