אהל יעקב ריח

בתורה והודיענו ע"י מרע"ה שבני נח מקודם נצטוו בהן וכו' ע"ש ובציוני מהר"ן שם הביא מקור לזה. ממדרש רבה מפורש המקיימם מפני שהן כתובין בתו' חסיד וכו' ע"ש וכן כתב עוד בפי"א מה' עדות הלכה יו"ד וז"ל ויש לחסידהן חלק לעוה"ב ע"ש ודוק וצל"ע: פלפלת כל שהוא מהנשאר ממ"ש בענין זה ונאבד מה מהם חע"ד וחסתי עליו והעתקתי אות באות כי למגמר בעתיקא קשה ויועיל קצת לעורר איזה ת"ח כגילי שיבררו דעת הרמב"ם שאצלי צ"ת. ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו פירש"י והוא מת"כ שהוא בכרת ע"ש וברא"ם ופשט הכתוב משמע דוקא אם לא טבל ענוש כרת אבל אם טבל כרת לית ביה וכ"מ מהרמב"ם פ"ז מה' בית הבחירה (הי"ח) וז"ל עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וטמא שנכנס חייב כרת ע"כ ופשט דב"ק הוא שמחוסר כפורים רק אסור ליכנס לשם אבל לענין חיוב כרת דוקא טמא שנכנס הוא שחייב כרת שפי' לא טבל שנקרא בשם טמא שהטובל נקרא ט"י אך ראיתי שם למרן בכ"מ דציין על זה הא דמחוסר כפורים חייב חטאת ובתוספתא סיים על זדונה ענוש כרת ע"כ וקשה לי לדב"ק דסבר דדעת הרמב"ם דגם מחוסר כפורים הוא בכרת למה הוצרך להביא מקור לזה מתוספתא ולפני קדשו יש ש"ס ערוך במנחות (דכ"ז:) דאיתא שם להדייא מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה במזיד ענוש כרת ע"ש ולמה פנה אל התוספתא זאת ועוד קשה לקוצ"ד את הבנתו בדעת הרמב"ם דא"כ למה הוצרך לומר הרמב"ם ולהפסיק בטמא שנכנס שהיה לו לגמור אמחוסר כפורים שנקט לה שלא יכנס ולימא ואם נכנס ענוש כרת ואם נדחק הרב בשביל המשנה דנקט פירושה היא לצדדין מחוסר כפורים לא יכנס דוקא איסורא אבל הטמא בשוגג חייב חטאת ובמזיד כרת וכן הוא בפי' המשניות שלו וז"ל וענין חייב עליו חטאת שהטמא שנכנס בשוגג חייב חטאת ע"ש והגם דבנזיר (דמ"ה.) איתא טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים ע"ש וכן הוא בתו"כ יש לומר דלאו לענין כרת אתמר ותמצא מבואר בכתוב עצמו שאמר תחי' במי שנטמא ולא נתחטא ונכרתה ושוב סיים טמא יהיה עוד טומאתו שהוא לרבות מחוסרי כפרה שהוא פירושו לאיסור ולא לכרת: אך לכאורה קשה עוד דמלבד מ"ש דמסוגיא דמנחות איתא שם להדיא מחוסר כפרה שנכנס במזיד לעזרה ענוש כרת עוד בה תמצא כי לכאורה גם הרמב"ם סובר כן שכתב בפ"ג מה' ביאת מקדש הי"ד וז"ל כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת מקדש ואפי' אחר שטבל ע"כ דמשמע שגם טבול יום בכרת וכאשר כן פירש מרן הכ"מ שם וציין על המשנה דפי"א דפרה מ"ד דאיתא בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו במים חייב ע"ש וזה סותר למ"ש אמנם אם איתא תיקשי עוד דהרי הרמב"ם עצמו שם בה' י"ג כתב טמא שנכנס למקדש ואיזה זה שנטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליה ע"ש והלא טבול יום הוא חשוב שני לראשון שאחר אב הטומאה ולא שני למת ובפ"ט מה' טומאת מת כתב כי לחייב כרת על ביאת מקדש או אכילת קדש הוא דוקא להנוגע במת והשני שנגע בו ע"ש