אהל יעקב רו

וכו' ע"ש ולקוצ"ד לא יכולתי להבין דב"ק דהא דהכתוב בא לחייב ושלח את הצפור הוא משום לתא דמ"ע ולא בא להודיענו שיבטל ברוב דזה ממילא נפיק ככל איסורין דאחרי שהוא בא לשלחה מדין מצוה הוא חייב לעשות לה התיקון שיהיה מותרת כדי שלא תהיה לתקלה ומובן דצריך שיבטלה ברוב ומה שאסורה הוא במציאות שברור שלא ביטלה וכגון שתיכף שבא לבטלה פרחה מידו ותפסה אדם סמוך לו וכן שילחה וחזרה היא עצמה ובזה חזרה קושיא של הגאון דבשלמא לדעת הפוס' דאסור לבטל ברוב ניחא דודאי היא מותרת דלא אמרה תו' שלח לתקלה דהא לבטל אסור אבל לדעת התוס' דמה"ת שרי לבטל קשיא אימא אסורה היא מצד עצמה רק שהוא מבטלה ברוב בתחי' ולכאורה היה נראה לי דיש לישב קצת קושיא זו דהרי הכא הוא טובל הצפור החיה בדם הצפור השחוטה וא"כ אם יבטלנה בשאר צפורים היא ניכרת ואינה מתבטלת ושוב כשפורחת והולכת לבדה אזי הפוגע בה יהיה לו תקלה דבעת שהיתה מעורבת בתחי' לא נתבטלה כיון שניכרת ואח"כ כשפרחה הרי היא כאילו פרחה מידו לבדה דבאיסורה קיימא ומזה מוכרח שמתחילתה מותרת שלא אמרה תו' שלח לתקלה אך מלבד שזהו דוחק עוד בה דמה נתרץ בזה עמ"ש בחולין (דק"מ.) דקתני למעוטי צפורי עיר הנידחת למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה וכו' ע"ש והרי כל מיני איסור בטלים דאף דקי"ל דצפורי מצורע ושור הנסקל וכיוצא אפי' באלף לא בטיל היינו מדרבנן דוקא וכמ"ש ברמב"ם פט"ו מה' מאכלות אסורות וא"כ לדעת התוס' דמה"ת מותר לבטל ברוב תיקשי מסוגיות הללו כי פה לא יוצדק גם מ"ש שהרי אין בהם שום סימן להכרה אך אחרי הישוב לכאורה נראה עוד דלק"מ דלפי מ"ש בתו"כ והובא בהר"ש נגעים פי"ד דדקדקו מקרא דושלח על פני השדה דבשילחה ותיכף חזרה לפס ידו מותרת באכילה ע"ש משום שכבר נעשית מצותה ומשמע דדיוקם הוא רק מהכתוב דתיכף לשילוח הותרה וזה בכלל אומרם לא אמרה תורה שלח לתקלה כלומר שימצא איזה הזדמנות דמרגע השילוח יש תקלה וכנ"ל לזה קפדה התורה ואמרה ושלח להורות ולהודיע שהיא מותרת תיכף שבזה אין כאן שום תקלה והתורה דרכיה דרכי נועם וכפי"ז דדיוקם הוא ממשמעות הכתוב עצמו וההיא דלא אמרה חורה שלח לתקלה הוא טעם להכתוב למה קפיד תיכף לשילוח מותרת ונ"ט משום זה ברם כל זה דוחק הוא דהא דושלח איצטריך לגופיה דמצוה לשלחה ומאי דאית לן דהיא מותרת לא נפיק מהא דושלח ואלא מה יאמר הכתוב אלא משום כללא דלא אמרה תו' שלח לתקלה אז ידענו דפי' ושלח הוא משעת שילוח מותרת, שוב ראיתי דיש לישב קושית הגאון עפ"י מ"ש הג' נוב"י במהדו"ת סי' מ"ה וז"ל דגם לדעת התוס' הסוברים שהוא רק מדרבנן היינו דוקא לח בלח שהוא טעמו אבל יבש ביבש שהוא באיסורו עומד שאם יבא אליהו זל"ט ויאמר שזה הוא האיסור היה נשאר באיסורו לא התירה תו' לבטלו לכתחי' ברוב ע"ש גם הג' חת"ס באו"ח קכ"ט וביו"ד שי"ט כתב ג"כ סברת התוס' וחילק חילוק הנז' בין לח ליבש וראיתו מהא דחולין ולפי"ז קושיא מעיקרא ליתא אמנם סברא דהג' הנוב"י והחת"ס יש חולקים עליה ועי' שדי חמד כללים א' אות ח' דשדי תיוהא בזה ובכן לפי דעת