אהל יעקב קפא

ברכה ולכל היד החזקה שפירושה על שבירת הלוחות וכתיב יד אך הפשט הוא שהיו תרתי השלכה לחוד ושבר אותם בידים וכן הוא בנדרים (ל"ח:) וכפי' מהרש"א ששבירתם מכחו אף שהיו סנפירנון ע"ש ומבואר שכן פירשו הפשטנים ועל צד הרמז יאמר עפ"י האמור דבירוש' תענית ובתנחומא איתא כי היו שתי טפחים ביד משה ושתים ביד הקב"ה ושתי טפחים באמצע וכב יכול גברו ידיו של משה וכו' ושברן ובכן ידיו וידו אולי ידו על משה וידו של הקב"ה שהיו ג"כ תופסים בלוחות ובאמת דברים כאלה אסור לנו אנן העניים בדיעה לדבר בהם ובפרט להבין בפשוטם וסברתנו בהם היא סכלות וכמה צעק הרב במורה לפרש את האגדות כפשוטם ועיניך תחזינה מ"ש בריש התיקונים בפי' הגר"א הק' כי השתי טפחים הם רמז על פנימיות התורה שמתחדשים בכל יום בשמים רזין עילאין ע"ש ובכן פשיטא ודאי דדברים הללו אסור לפרשם כפשוטם וכבר ראיתי בזה מזה זמן רב בס' מים יחזקאל בפרשה זו (כעת אמ"א) שפירש הטעם לשני טפחים באמצע ביסוד שהניח כי הר סיני גובהו כ"ג אמה ומרע"ה היה יו"ד אמות והגלגלת עד העינים היא עשירית הגוף וא"כ מעיניו עד מטה עד ט' אמות וגם עשה יסוד אחר כי למעלה מעשרים אמה לא שלטא ביה עינא וא"כ משה לא ראה העגל עד שירד מההר י"ב אמות ונשאר י"א אמות עם ט' אמות שהם מהתחלת רגליו עד העינים הם עשרים ואז ראה את העגל ולפי"ז נשאר ממקום רגליו מההר עד למעלה י"ב ועוד שני אמות פחות שליש שהם יו"ד טפחים היתה השכינה גבוה מההר שלא ירדה השכינה למטה מיו"ד בין הכל י"ד אמות פחות שליש ועתה נחשוב אורך משה יו"ד אמות ועוד שלש אמות ושני טפחים שהם כדי פשוט ידים ורגלים (לערכו שהיה יו"ד מות שליש מלואו) הרי הם י"ג אמות ושליש ונשאר שני טפחים שהם היו באויר ידי משה לידיו כביכול עד כאן דב"ק וכמה יש מהדוחק הגדול כי מ"ש למעלה מעשרים אמה לא שלטא ביה עינא זה יאמר כשיש בהבטה דבר מפסיק ולכן כשהדפנות מגיעות לסכך שלטא ביה עינא כמ"ש שם וגם כי פה ההבטה היא אלכסונית מעיניו ישר אל העמק שהיו ישר' ולא מסתכל הוא נגד רגלו ואח"כ מושך ראייתו הלאה גם ביסוד שהניח שהר סיני כ"ג אמות לא כתב מאיפה שאב זה ולפי זכרוני במדרש חמש מאות אמה ובס' תבואת הארץ דר"ן כתב כי הר חורב והר סיני שני הרים באחד ששת אלפים רגל והשני שבעת אלפים ע"ש ובלא"ה דבר זה אין לו פשט כאשר חזותו מוכיח עליו ובודאי הרב לחדוד תלמידים קאמר ודוק: או נאמר בעז"ה בטעם הקרי וכתיב רק שנעיר תחילה דאיך מרע"ה שבר הלוחות ולא חשש לדין איסור מוחק דכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם וכמ"ש בילקוט (הובא ברש"י פ' ראה) בפסוק ונתצתם את מזבחותם וכו' לא תעשון כן לה' אלקיכם וכי ס"ד שישראל נותצין המזבחות אלא הוא אזהרה למוחק את השם ע"כ והנה הלשון הזה ראיתי בילקוט אך בספרי הלשון משונה מזה ומתוקן ע"ש עכ"פ לפי לשון הילקוט קשה דמה תקן המתרץ בישובו אזהרה למוחק את השם דהיא גופא תיקשי לך ולישב אקדים מ"ש הג' המלבים בפ' אחרי ונתן את הקטורת וכו' והצריך לנו בדב"ק הוא דכתב דיש הבדל בין מלת כי