אהל יעקב קפ

כדי שיתעורר וידע שאין העולם הפקר אזי יותר גרע אחר המות כי אחרי שעיניו ולבו סגורים ואטומים אין לו הרגש מכחו שיעוררהו מחיוב מציאת הבורא ומהשגחתו שהם יסירוהו ממינות ומבזבח דידיה משא"כ בהנהו בריוני דבשביבותיה דר' זירא שהם היו יהודים בלבם ויודעים בשכר ועונש רק הילדות והשחרות היו להם הסיבה מעוצם התאוה להיותם בריונים ודוק לישנא דבריוני הוא שיצא החוץ עם שהיה בפנים וכל זמן הצדיק חי היתה להם המחשבה שהוא כתרים בפני הפורענות וכשנסתלק וראו שאין גבורם אתם לזה חזרו בתשו' וכאשר כתבו המפרשים ההפרש בין החוטא למלאת תאוותו להרשע החוטא בזדון לבו האחד כי החוטא כאשר תעבור ממנו התאוה יתחרט ויתנחם כי בכלות התאוה וגבר השכל לעוררו מדוע ככה עשית אבל הרשע העושה בזדון ובהסכמת שכלו כבר נפל ולא יוסיף לקום והשני כי החוטא אף אם מעצמו לא יעמוד יוכל לקבל רפואה מאחרים וכו' אבל הרשע פקר טפי ע"ש בדב"ק והם האריכו ומובן: נחזור למש"ל דבעון ע"ז מקרא מפורש דעון אבות על בנים ותימא רבה דראינו בספרי פ' שלח לך רי"ש אומר עונה בה לפי שהוא אומר פוקד עון אבות על בנים יכול אף ע"ז כן שהיא. נפקדת על בנים ת"ל עונה בה ואין נפקדת על בנים על שלשים ועל רבעים ע"ש ולכאורה הייתי חפץ לישב דבשאר עבירות לפעמים אינו דן לאדם החוטא עצמו ומניח כל הגובינא לבניו לזה בא לומר דבע"ז לא כן אלא העיקר תלוי בו בראשו נגעו וקצת לבניו אחריו אך הוא דוחק מאד דהוא אומר עונה בה ואין נפקדת ומשמע כלל לא ועתה בהעתקה מהפנקס לדפוס זיכני ה' וראיתי שקושיתי הלז הביאה הג' חיד"א בפני דוד פ' שלח לך משם מהר"י זין וישב כדכתיבנא ואנא עניא קשה לי בישוב זה כמובן מהפשט הגמור אך נראה לי לישב דמגדף לחוד וע"ז לחוד לענין זה דמגדף הוא משתף וכמ"ש בסנהדרין פ' ד' מיתות (דנ"ו:) יכה יוסי את יוסי וזה הוא חשיב שתוף דבבן נח קי"ל באו"ח (סי' קנ"ו) דהוא מוזהר על השתוף ובכן חידשו רז"ל דמדכתיב ביה עונה בה דהוא אינו בסוג דין הע"ז דפוקד נמי עון אבות על בנים רק בזה עליו יחול העונש בו יתחיל ובו יגמור ואולי הטעם קצת דזה דהוא מודה באלקות רק דהוא משתף עדיין יש קצת שתוף לו משא"כ העובד ע"ז גמור הוא גרע טפי שיצא מן הדת כלל ושום בר נש שבעולם הוא חייב מיתה בטון ע"ז והטעם שהוא יצא מכלל הנבראים ואולי לזה תמצא בכתובים בעון ע"ז נקרא על הרוב בשם הליכה ככתוב וילך ויעבוד וכן נלכה ונעבדה וכן נלכה אחרי אלקים אחרים וכן הרבה כולו הטעם לרמוז שהלך מן הבריאה שהיה בה ומהמרכז שהיה בו הלך ממנו ויצא לחוץ ואולי לזה ירמוז הכתוב ג"כ (בירמיה כ"ב י') אל תבכו למת וכו' בכו בכה להולך הכונה להעובד ע"ז שנקרא הולך ממקומו ובכן תמיד נפקד הוא וזרעו אחריו דמשורש נחש יצא צפע רח"ל: ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר ע"כ, בכתוב כתיב ידו וקרי ידיו אולי יש לומר פשוט כי מן כח ההשלכה בחוזק נשברו ובכן הדחיפה לדבר ביותר תהיה חזקה כשהיא מיד אחד מבשתי ידים כידוע בחוש ובכן הגם שהשליך ודחף משתי ידיו את הלוחות אבל העקרית היתה ידו אחת שתהיה הדחיפה יותר בחוזק ועי' בפ'