אהל יעקב קעא

ילבב שהשני לבבות ריקים מדם העכור וסוגם אחד לטוב רוח טהור ולזה אמר אשר מלאתיו רוח חכמה שגם הלב השני נתמלא רוח חכמה וע"י זה תמיד דבוק בו האמת וכשתמלא לב למ"ד בי"ת הוא גימט' תפ"ו גי' אדם אמת שהוא חותם האמת כמ"ש בי"מ מחק"ד ח"ב פ' כ"ד ע"ש והוא תלוי בזה כי כשברח היצה"ר מתוך לבו שהוא השקר אזי הוא חתום באמת משא"כ אם אין בו רוח הזה איש בער לא ידע תסיר רוח מן מספר לב מלא ישאר גימט' בער וכשזכה לרוח חכמה מלא חית כ"ף מי"ם הי ע"ה גימט' אדם מלא אלף דלת מם ונקרא אדם אמת ודוק והיע"ב וא"ש אתי תלין משוגתי: ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים, פה הקדים האורים ואח"כ התומים ובפרשת ברכה כתיב תומיך ואוריך לאיש חסידך ואפשר טעם השינוי דביומא (דע"ג:) איתא אעפ"י שגזירת נביא חוזרת (כשהיא לרעה וחזרו בתשו') גזירת אורים ותומים אינה חוזרת ע"כ ונקראו אורים שמאירים דבריהם תומים שמשלימים לדבריהם ושם מחלוקת ר"י ור"ל ח"א בולטות וח"א מצטרפות ע"ש ועי' בפי' הענין בהרמב"ן ז"ל המאירים את העינים ומעתה פשוט כי באורים ותומים אם הם מאירים בתחי' והשיבו אז בטוח הוא שמתממים דבריהם שגזירתם לא בטלה וגם שבתחי' הם מאירים ואח"כ מתממים דבריהם ובכן האור קודם אבל פה באיש חסידך שהוא הנביא דבריו שאומר לא נגלה בהם האור רק אחר שיתומם דבריו אזי אותו הדבור שאמר הוא כאילו אור בהיר ולזה הקדים הסדר והנה בס' אור ה' לר"ח קרשקש כלל ז' א' כתב ובהשגחת השי"ת היה מתלבש ברוה"ק אם הכהן ראוי לכך ע"ש גם הרמב"ם בפיו"ד מה' כלי המקדש כתב ומיד רוה"ק לובש את הכהן ומביט בחשן במראה הנבואה באותיות שבולטות מן החשן כנגד פניו והכהן משיחו ואומר לו עלה או לא תעלה ע"כ וביאורו נראה פשוט שהגם שהאותיות בולטות יצטרך למראה הנבואה לדעת איך לצרפם שיבין התשו' ומ"ש ונתת וכו' את האורים ולא אמר ועשית הוא על פי מ"ש הריטב"א שלא היו מעשה ידי אדם אלא מעשה אלקים שנמסר למשה כתובים ונצטוו לתתם בכפלי החשן וכו' ע"ש והנה בש"ס (שם ביומא) הק' והא לא כתיב צ' ותי' דכתיב אברהם יצחק יעקב והא לא כתיב ט' ותי' דכתיב שבטי ישורון ע"כ והק' הג' שב יעקב הבי"ד החת"ם דלמה לא מקשה ברישא מט' שהוא קודם לצדי ותי' דבמדרש חד מ"ד סובר שהיה כתוב שמות האבנים בעצמם על אודם כתוב אודם ראובן ושמעון פטדה כן כולם א"כ מקודם לא קשה מאות ט' אחר שהיה כתוב שמות אבנים בעצמם יש ט' דשמעון פטדה לכן הק' מאות צדי וכשתירץ שכתובים האבות א"כ פי' אבנים הוא מלשון אבות ובנים וא"כ לא כתוב שמות האבנים לזה הק' דלא כתיב ט' ע"ש והג' חת"ס קלסיה לפירוש זה והנה הגם שהוא פי' יפה ונחמד מ"מ תיוהא אית ביה לפי מה שתראה בירוש' (סופ"ז דיומא) שהק' מתחי' דלא כתיב ח' ולא כתיב צדי ולא קוף ותירץ דכתובים האבות ושוב הקשה מאות ט' דלא כתיב ותי' דכתיב שבטי ישורון ע"ש ולדברי הגאון איך יכול להקשות מח' וקוף דכתוב באבנים אחלמה וברקת ולזה נראה לי לומר בדרך פשוט להעיר למה הבבלי דילג להקשות מאות