אהל יעקב קסד

ומלקוש שהוא דין גמור בצמצום שהיא אימא אהיה בשלשה מילואין עם השורש אהי"ה פשוט גימט' מלקוש חוץ מזה אותיות שאחר גשם הוא דתן שהיא אימא בשלשה מילואיה הידועין ביה"א העולה תנ"ה ונגד זה הצדקה המיוחסת לגשם בשלש מעלותיה הגשם בשלש חלקיו מחייה ארץ החומרית והצדקה נגד ארץ הרוחנית לאה ורחל הנגלית נגד רחל והנכסית שהיא מילוי צדקה בא"ת ב"ש המולדת צדקה היא נגד לאה הנכסית ובזה הוא גורם יחוד וחיבור ליסוד דז"א הנקרא שלום להתחבר עמהם (ובילק"ר בחקתי התו' והצדקה שוים בצדקה כתיב מעשה הצדקה שלום בתורה אם בחקתי וכו' ונתתי שלום וכו' ע"ש) ואחר שהמלכות היא דין וז"א נקרא אמת ויסוד נקרא שלום ס"ת שלהם מת"ן כמ"ש בירוש' שקלים (פ"ה ה"ד וב"ב ד"ט:) מתן בסתר יכפה אף על הצדקה ולזה קי"ל ספק צדקה צדקה כמ"ש בפוס' וראייתם ממ"ש (פיאה סופ"ד) ספק לקט לקט ע"ש כי הספק הוא נסתר כמו צדקה הנסתרת נגד לאה ומכוון הענין בס"ד והיע"ב: נחזור לדברינו הנ"ל כי הצדקה נרמזת בכתוב ויקחו לי תרומה והנה תראה שכתבה בלשון קיחה ולא בלשון נתינה ויתפרש במ"ש בשבת (קי"ט.) שהמעשר ממונו מתעשר (הגר"א זצ"ל רמז דהטעם עשר תעשר הוא זקף קטון לרמוז על זקיפת המדריגה מקטון לגדול ע"ש) ולכן יוצדק בו לשון קיחה שהוא חשוב לוקח גם דימו התרומה לתורה דגם בתו' המשפיע לתלמיד הוא לוקח כמ"ש (תענית ז'.) ומתלמידי יותר מכולם ורש"י פירש לי לשמי ע"ש וכתב הרא"ם טעם רש"י משום דכתיב אם ארעב לא אומר לך אבל לא מפני שמלת לי אינה נופלת על הלקיחה כי הרי מצינו קחה לי עגלה משולשת וכו' ע"ש ויש לומר עוד דבלקיחה מורה על הגעת דבר אליו ובשעת לקיחה אם הוא איש אמצעי לא תבוא מלת לי המורה על הסמיכות מעת שלקחה והיה צריך הכתוב ידיו לבא מן הדין להיותו כמוהו גם בישר' הוא דוקא אכילתו קודמת להלואה דנכרי אבל אם רק הנאה ליש, מהיכא תיתי להקדימה לנכרי לזה אכפל הכתוב בהלואה ופשוט ובהיותי בזה הראו לי בס' כלי חמדה פ' ראה דפ"א משם הג' בעל כסא דהרסנא והוא שעבדים יהיו מותרין בנבילה שהרי בנבילה כתיב כי עם קדוש אתה ומבואר בגיטין (דל"ח:) המקדיש עבדו יצא לחירות מ"ט גופו לא קדוש לדמי לא קאמר דליהוי עם קדוש קאמר מבואר מזה דעבד אינו במדריגת עם קדוש א"כ הכא בנבילה דמבואר בתוה"ק כי עם קדוש אתה צריך להיות העבד מותר בה והיא הערה גדולה וכו' ע"ש מה שתירץ הרב ואני מתפלא לקוצ"ד דאיך חשיבא זה לקושיא וברז"ל מפורש דכי עם קדוש אתה לא להא אתשיל כלל וכמ"ש ברש"י והוא מהספרי דכי עם קדוש בא לומר קדש עצמך במותר לך ע"ש ועי' ברא"ם פ' ראה עפ"ז שכ' וז"ל ונראה לי שכך פירושו מפני שאין נופל לומר כי עם קדוש אתה אלא באזהרה שאין בה אלא דרך יפוי בלבד וכו' אבל אזהרה זו היא ככל אזהרות שבתורה שהן הכרחיות לתקון הנפש ואפי' בלא קדושה ולא היה ראוי לומר כי עם קדוש דמשמע מפני קדושתך וכו' לכך הוכרחו רז"ל לומר דאתה עם קדוש וראוי לקדש עצמך אפי' במותר לך וכו' וזה הוא בלא"ה אסור לך ע"ש ומובן דקושיא מעיקרא ליתא ודוק: