אהל יעקב קלט

בחולין קכ"א בשחט טמאה ומפרכסת איך יפרש משנה זו תי' בתי' שני התפא"י וז"ל או נ"ל דעכ"פ מודה חזקיה דכ"ז שתפרכס אסורה וכו' וכתב שהג' רעק"א הק' עליו וז"ל דכיון שחתכו וחל עליו איסור אבמה"ח איך יופקע אח"כ במיתת בהמה והך דבני מעיים התם ליכא אלא משום מיאוס ע"כ ושוב חזר הג' תפא"י ותמה דהרי לא תאכלו על הדם הוא דאורייתא וכמ"ש הרמב"ם א"כ מ"ש לאו דאבמה"ח מזה כמו דזה פקע זה פקע וכו' ע"ש ולקוצ"ד יש לדחות דמ"ש הג' רעק"א איסור שבו היכן הלך הוא הלכה פסוקה מכל הפוס' ובכן כשחל רגע אחד איסור אבמה"ח לעולם אסור משא"כ לישראל דאיסורו מחמת דם ולא איסור עצמי בחתיכה ולכן בצאת הדם לחוץ הותרה החתיכה וכמובן: אך ראיתי להרב מרכבת המשנה בה' מלכים שם אחר שהאריך ופי' דעת רבינו היפך הרשב"א והכ"מ והלח"מ והעלה דבבהמה טהורה שחוטה ע"י ישראל ומפרכסת הבן נח נהרג עליה עד שלא תצא נפשה אע"ג דישר' באזהרה מיהו משתצא נפשה דאישתרי לישר' מלא תאכלו על הדם מותר נמי לב"ן וכו' עש"ב וברוחב, ופירוש זה בדעת הרמב"ם קשה דאם איתא היה לו להודיענו שאיסור זה הוא עד שתמות והוא נקט בסתמא משמע לעולם והוא אב"ן קאי והרי תמצא בה' שחיטה דקאי אדין ישר' כתב ומותר ליקח ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה וכו' ומניחו עד שתמות ואח"כ יאכלנו ע"ש וא"כ פה דקאי אדין בני נח היה לו להודיענו שאח"כ פקע ממנו איסור אבמה"ח זאת ועוד אחרת קשה לי דהרי דין אבר מן החי הוא חייב עליו אפי' אחר שתצא נפשה וכמ"ש בחולין דקכ"א אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבן נח ואפי' אחר שתצא נפשה והרי רבינו כיילינהו בחדא מחתא וז"ל שבן נח אחד בהמה וחיה חייבין עליה משום אבר מן החי ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אעפ"י ששחט בה הישר' שני סימנין הרי זה אסור לב"ן משום אבר מן החי עכ"ל וכפי דב"ק קשה דהרי חלוקין הן דבטמאה אבר מן החי שפירש ממנה אחר שחיטה הוא לעולם אסור ובטהורה הוא רק כשהיא מפרכסת ואיך בחדא מתתא מחתינהו מלבד הדוחק הניכר בפירוש זה דרבינו השמיט הדין בב"ן בהמה טמאה ששחטה ישראל וטהורה ששחטה גוי באבמה"ח שלה שהוא אסור דהיה צריך לכותבו להדיא אבל אם נאמר דב"ן אסור בכולם ניחא דכבר נכללו בדברותיו הנז' בין טמאה בין טהורה ואפי' ע"י ישראל משפט אחד להם ודב"ק צל"ע מ"מ גם לישובנו קשה דאם איתא דהרמב"ם סובר דאף בשחוטה בשר הפורש ממנה אחר שחיטה אסור מדין אבמה"ח תיקשי מחולין דק"ב דהביאו משנה דטהרות אכל אבר מן החי וסיים הש"ס במאי אילימא בישר' פשיטא משום שהוא טמא אלא לאו בבני נח וכו' ע"ש ומשמע דוקא התם משום שהוא טמא אבל בטהור מטהרתו השחיטה מדין אבמה״ח וכדפירש רש"י שם משום מי איכא מידי ואולי נישב עוד דניקשי עוד למה לא זכר הרמב"ם הא דאין מזמנין נכרי על בני מעיים משום דכמאן דמנחי בדיקולא ואולי יש לומר דהרמב"ם סובר דשחיטה מתרת לבהמה רק להבני מעיים דלא פירשו כלל ולזה מועיל השחיטה אבל לאבר הפורש א בשחוטה לא מתיר דאיסור שבו היכן הלך וטעמא דהבני מעיים דקי"ל אין מחזיקי דם בבני מעיים ובאותו רגע מותר הישר,