אהל יעקב קלד

הוא שומר ועל זה והשאר חשיבא המודעא דאם היה הוא אפשר היה מחלל שבת אבל מהא דבני מעיים ומפרכסת קשיא דאם חושבים דהם אנוסים זה יועיל קצת לתרץ דברים האסורים לישר' ולב"ן להיפך דהיו עושים כישר' מפחדם אבל דברים האסורים לב"ן ילישר' רשות הם אם איתא דהם כבני נח לא היה להם לאכול אותם שהם כמאן דמנחי בדיקולא וא"כ רב אחא עצמו הסובר דיש מודעה רבה הוא עצמו אמר דאסור לזמן נכרי על בני מעיים וכו' גם לכאורה יש עוד להקשות שהרי הרמב"ם בפ"ג מה' גירושין כתב דאותם שכופים להוציא והוכה עד שגירש שאין זה נקרא גט מעושה כי אחרי שהוכה פקע יצה"ר מלבו והוה ליה כרצון גמור ע"ש. וא"כ הכא נמי שהיו אנוסים במיתה מהי תיתי שלא לומר דחשיבי בסוף ברצון גמור דפקע יצרם המונע מזה ואין לומר דשם דכבר קבל התורה ושוב מסרב כן נאמר בזה דע"י ההכאה והיסו' פקע יצריה אבל הכא שעיקר התורה עצמה היא באונס אולי דאין שייך פה פקע יצריה כי לא היה חייב מעיקרא עד שנאמר דיצה"ר נכנס בו וע"י ההכאה יסור ויחזור לשורשו הטוב שהיה לו גם זה ליתא חדא דאין זה חילוק נרגש ויש לומר דאחרי שבלא"ה הם שורש הטהור האבות הקדושים זרע ברך ה' מיקרו ואם הוכו עד שנפשטה והוסרה עקמומית שבלב אז חשיבי ברצון גמור ועוד שכל זה יאמר בין אדם לחבירו אשר לא ידע את לבו שאז בקרבו ישים אורבו וכלפי חוץ הוא רוצה אבל בהא לפניו כביכול שידע מה בחשוכא הרי ידע שלבם נקי מכל סיג וחלאה והרי תדע דקי"ל (ב"ב מ"ז:) תליוה וזבין זביניה זביני שירדו חכמים לסוף דעתו דאגב זוזי גמר ומקני וכ"ש הא וכמובן, זאת ועוד דהא גם הכא היה מעיקרא ישראלי ברצון בקבלתו תו' שבכתב כמ"ש במדרש תנחומא וא"כ הוא דומה ממש לההיא דגט מעושה כשהוא חייב על פי הדין ומרד והוכה ורצה דחשיב ברצון גמור והא נמי בצד מה דכוותה דפחד של המיתה הכריחו עד שקבל ברצון גמור והנה בעלמא אם לפני מלך היה אונם של פחד מיתה או ע"י הכאות יש לחלק כי אונס שעל ידי ההכאה אזי אותו החומר שהתלבש היצר של העקשות הוא מתמתק ומתרכך ושוב הוי ברצון גמור משא"כ אונס פחד של מיתה דבעת הפחד עצמו אותו החומר לא לקה והוכה עד שיותך אלא מהחשש שיש בשכלו שכשלא ירצה ימות אזי הוא מדבר בפיו ובלשונו שהוא מסכים ברצון ובקרבו ישים אורבו לב חורש מחשבות און אבל לגבי כביכול הא ליתא שידע שגם לבו טהור גמור ואיך יאמר בו אונס ולקוצ"ד שהוא חילוק אמיתי ומסתבר ודוגמא לדברי תמצא במס' כתובות (ל"ג: ועי' לעיל דף כ"ח:) דאלמלא גגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי כתב על זה בשטמ"ק משם הר"א וז"ל שלא חייבה התורה רק למסור עצמו למיתה כדכתיב בכל נפשך אבל להחמיר יותר מן המות אינו חייב ויפה כוון עכ"ל והג' צה"ח הסביר טעם הש"ס וז"ל שתספר לנו הגמרא כי טבע האנושי אם אמנם האדם הוא אדון ושליט על נטיותיו החפשיות ועל חיי עצמו חוב מוטל עליו עפ"י התורה לקדש שם שמים בשלשה עבירות אולם זה דוקא במיתה בפעם אחת אבל לקדש שם שמים בהכאות ויסורין אין בכח טבעו כלל וכו' ע"ש ובכן הנה עולה כי אונס מיתה הוא