אהל יעקב קלב

עומר לגלגלת מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו. בטעם הכפל אולי נרמוז בס"ד כפי מה שחקרו המפרשים דאיך יצוייר השארת הנפש אחרי דקיומה הוא תלוי ע"י אכילה ושתיה וכשיעדר ממנו ימות והמקובלים תירצו ומבואר בשעה"פ פ' עקב באורך דחיות הרוחני הוא ניזון ממנו הנשמה ע"י הברכה על כל דבר עש"ב שפי' הכתוב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם הכולל גוף ונשמה כי צריך הוא ג"כ על כל מוצא פי ה' שיזכיר שם שמים עליו ואז יזון בו גם הנשמה ע"ש, וידויק מש"ה לבדו ר"ל שהגם שהגוף צריך ללחם אבל שם אדם הוא כולל גם הנשמה ולזה צריך מוצא פי ה' וידוע דהמן הוא רוחני כמו שפירשו ז"ל לחם אבירים אכל איש שדרשוהו על המן לחם של מלה"ש ע"ש, אמנם ברדתו לעולם הוא מתגשם קצת והיות שהוא רוחני נבלע באיברים ברמ"ח איבריו של אדם ורמזוהו דק מחספ"ם גימט' רמ"ח והגוף נקרא אהל לנשמה השוכנת בו וזהו עומר לגלגלת מספר נפשותכם הוא הגוף שנקרא נפש אבל תדעו שהוא ג"כ איש לאשר באהלו תקחו שתהיה המחשבה למזון הנשמה היושבת באהל הגוף וזהו הודעה לעתיד שבאכילתו בדבר גשמי יכוין בברכה כדי שיזון את הנשמה שבאהלו ועוד ירמוז עפ"י מ״ש ביומא (דע"ה.) תניא אידך גד שמגיד לישראל בן תשעה לראשון בן ז' לאחרון וגם על העבדים מגיד של מי העבד ע"י עומר המן ע"ש (ובעיקר זה עי' מה שפלפל מהרמב"ח בשיטתו בס' כפות תמרים והברכ"י או"ח סי' ל"ב ובסה"ק ח"י ע"ש) ואולי ללמוד מזה שהמן היה ג"כ יורד אצל כל אחד כשהיה אורח אצלו היה יורד חלק האורח שם כי בלתי זה לא היה אפשר לקבל אורחים אחר שאין לכל אחד רק שיעור הראוי לפי פרנסתו בצמצום איך יקבלו אורחים והאורח אין לו רשות לאכול מסעודה שאינה מספקת לבעלים אלא לאו כמ"ש וזהו דנקט קרא מספר נפשותכם אבל תדעו ג"כ שאיש לאשר באהלו אף שאין מקרוביו תקחו ג"כ וזה היה ללימוד לעת"ל שידע הבעל הבית שלא מפסיד כלום מהאורח ויקח ראיה מאבותיו דור המדבר איך היה פרנסת האורח באה לבעה"ב והנה הגם דבמנחות (ק"ג:) איתא ולא תאמין בחייך זה הסומך על הפלטר זה דוקא בעידן קללה ח"ו אבל בזמן שהם טובים אז הם אדרבה חשובים כמלכים שמוכן להם חידוש הפרנסה יום יום וע"ז מפורש במכילתא כל מי שיש לו מה יאכל ואומר מה נאכל למחר הוא מקטני אמנה ע"ש וק"ל: וירום תולעים ויבאש פירש"י שהוא מקרא הפוך בתחילה הבאיש ולבסוף התליע ע"ש ויש לפרש עוד כפשוטו כי הטעם שמתחיל להבאיש בתחי' בעבור שהוא מתקלקל ומכח הקלקול אח"כ הוא שמתהוה תולעים אבל פה המן שהיה זך מאד לא יחול בו העפוש שאח"כ יבאש ולזה היה תחי' וירום תולעים מצד העונש וע"י התולעים אז ויבאש מכחם וק"ל: ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן כלו עד בואם אל קצה ארץ כנען. יש לפרש בטעם הכפל עד קמא ועד בתרא בדרך פשטא כי המן היו אוכלים במדבר לבדו וממנו היו חיים וכשהיו מגיעים לאיזה תחנה שהרי מ"ב תחנות היו ובקדש ישבו י"ט שנה כמ"ש רז"ל (הובא ברש"י