אהל יעקב קיא

כתיב ויתמו ימי בכי אבל משה ובאהרן כתיב רק ויבכו לחוד ולישב נקדים מה שיש להעיר עוד דבמס' תענית (ד' למ"ד:) איתא בט"ו באב נתייחד הדבור עם משה אחרי שפסקו מתי מדבר ועי' ברש"י שס ובמס' בתרא (דקכ"א.) כתבו התוס' שם (ד״ה יום שכלו בו מתי מדבר) דבשנה אחרונה שהיא שנת הארבעים נמי מתו ולפי שהיו אבלים עד ט"ו באב לא נתייחד הדבור אך בט"ו באב מקצתו ככולו אז נתייחד הדבור משום שאין השכינה שורה מתוך עצבות ע"ש וקשה דאחרי כי בשנת הארבעים בר"ח אב נפטר אהרן ובכו אותו בית ישראל שלשים יום א"כ איך שרתה שכינה בט"ו באב דהרי עדיין היה משמש הבכי על אהרן דאין השכינה שורה מתוך עצבות ואפשר דיש לחלק בין הבכי לאבלות דבבכי אין כל עצבות ושוממות ואדרבה כשהוא בוכה רווח ליה עלמא וכן הוא בעלי העצבון ומרה שחורה דאחר שבוכים הם נחים ושקטים (עי' רמב"ן פ' תצא ע"פ ובכתה את או"א וגו') אבל האדם כשהוא אבל אז תמצאהו דוה ומשתומם ורוחו מטורפת עליו לא מצאה מנוח ובכן יש לומר כי באהרן לא היה דין האבלות רק שבעה ימים כמו הדין וכן ביעקב כתי' ויעש לאביו אבל שבעת ימים רק הבכי היה שלשים יום וגם זה היה ברוב בית ישראל שהם הנשים כמ"ש רז"ל (רש"י פ' חקת ע"פ ויבכו את אהרן וגו' כל בית ישראל.) משום שהיה רודף שלום בין איש לאשתו ועתה חסרו שאין מי שימלא תמורתו ולזה לא נאמר ויתמו ימי אבלו כי מקודם לזה ספו תמו אחר שבע ימים ורק הבכי היה למ"ד יום אבל מרע"ה היה לו אחרת כי כל ישר' האנשים והנשים היו בוכים ואבלים שלשים יום שזה הוא ההפסד הגדול האמיתי שלא קם ולא יקום כמוהו לעולמים [מ"ש ברז"ל בילקוט סוף הברכה בישר' לא קם אבל באוה"ע קם הוא לסברתם ולשיטותם שקם כמשה אך לפי סודן של דברים בהאר"י יש לו מקום וזה לעומת זה עשה האלקים ובמק"א כהבחי בזה דבר נחמד בס"ד ועתה אביא מה שראיתי דבר חדש בס' שתי ידות עפ"י התוס' דבכורות דאילא ביבנה מנה המומין הפוסלים הם קמ"ב והתו' העידה על משה לא כהתה עינו ולא נס ליחה נשאר ק"מ מומין ובלעם היה שני מומין תגר וסומא נשאר ק"מ וזהו ולא קם נביא עוד בישר' כמשה שגם הק"ם הנותרים לא היו במשה אבל באוה"ע ק"ם שהוא בלע״ם עם השנים הכתובים בתו' הם קמ"ב כמספר שמו עכ"ד וש"י] ולזה הספידוהו בהספד של אבלות למ"ד יום ואחר למ"ד אז ויתמו ימי בכי אבל משה משא"כ באהרן כנ"ל ולזה בט"ו באב שכלו מתי מדבר נתיחד הדבור עם משה בשגם לא פסקה הבכיה מעל אהרן אין בזה חשש של עצבות המונע השראת שכינה כנ"ל אבל במשה שהיתה הבכיה באבילות אי אפשר לשפע הנבואיי לחול על יהושע ועי' בעקידה וז"ל בחסרון השלם יחסרו שלשה דברים א' חכמת והשכלת התורה ב' הדיעה והשכל בתקון המדות ג' הישרתם ברוח עצה וגבורה בעסק הזמני לזה יש שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לתספורת ע"ש בחלוקתם ומובן מה היו שלשה אלה בהגדלתם האמיתית בבחיר הבריאה ואחר כלות השלשים אזי תמו בכי אבלו ואמר ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי נחה רוח ה' עליו אחר סמיכתו ממשה ועברו הלמ"ד יום ושמחה וששון רחפו על פניו הלבישתו רוח הקדש ונתמלא רוח חכמה ודוק: