אהל דוד שבועות יבמות עז

דלא קפיד קרא לענין הקמת שם זרע מ"מ ניחש שמא יהי' סריס ויפגע באשת אחיו שלא במקום מצוה אלא דאזלינן בתר רובה ונראה דהוה מוקמינן הא דשרי' יבם קטן להתיבם כגון שהתנה אחיו המת בשעת הקידושין שאם יהי' אחיו סריס לא י"הק למפרע כמו שהזכירו פוסקים תנאי זה גבי מומר וא"כ שפיר מיבם ממ"נ דאם אינו סריס שפיר מיבם ואם הוא סריס אינו היא אשת אחיו רק נכרית ואפ"ה איצטרך קרא דלא ניחש שמא לא יהי' סריס וה"א דאסורה משום דלאו בר הקמת שם הוא וחכם א' השיב לי דקושי' הש"ס מנ"ל דאזלינן בתר רובא לרבא דילף מהא דאסר א"א שלהב"ע ומטעם שמא ימצא סריס לא שייך לומר כל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה וכו' כיון שאנו רואים בשעה שהגדיל שאינו סריס אמרינן איגלי מילתא למפרע ועיי' רשב"א אמנם מ"מ קשה על תוס' חולין די"א שכתבו דש"ס דהקשה מנ"ל דאזלינן בתר רובה הוא רק לראב"י ע"ש וא"כ אכתי קשה מה הקשה ש"ס דילמא ראב"י ס"ל כאביי והנה מ"ו בנ"ב סי' י' כתב לפרש הפסק שאמר יהודה לתמר שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני ופרש"י דוחה הי' כי לא רצה שישאנה שהיא מוחזקת שימותו אנשים וקשה וכי בוש הי' יהודה להורת הדין שאסורה וכתב שם דגבי יבמה ליכא איסור קטלנית דשומר מצוה לא ידע דבר רע וע"ש שמיישב פסוק ולי נראה ג"כ ע"פ הסברה לישב הפסוק דכאן אמר אביי יבמה וכו' כל דהוא וכתב מהרש"א אף דאמרינן דביאת בן ט' כמאמר היינו דקרא לא בא רק דלא אסרה תורה ביאת קטן ביבמה אבל לא שיקנה אותה ע"ש וא"כ כל זמן ששלח קטן כיון דאין קונה אותה ולא תקיים מצות יבום ממילא איכא איסור קטלנית אבל כשיגדיל ויקיים מצות יבום ליכא סכנה דשומר מצוה לא ידע דבר רע והנה מדברי מהרש"א שכתב דלא מרבינן ביאת קטן רק שאינו עושה איסור אבל לא שיקנה יש סתירה למ"ש מ"ו בנודע ביהודה חא"ה סי' נ"ד ע"ש והשיב לי באריכות וגם הוכיח שם שדעת רמב"ם שביא' בן ט' מד"ת קונ' אותה ע"ש ולפ"ז הרמב"ם חולק על ש"ג הביאו ת"ל פ"ב ה' יבום דאם בא על יבמתו שלא בפני עדים אין קונ' אותה דהרמב"ם כתב פ"ו ה' גירושין הלכה ט' דאין קטנה עושה שליח לקבלה וכו' מפני שש"ק צריך עדים ואין מעידין על קטן וכו' וא"כ למה מהני ביאת קטן מד"ת כיון שצריך עדים א"ו דלא בענין עדים

דף קי"ב הקשה מהרש"א לר' אמי ע"כ הא דקתני בסיפא ובזמן שהודה אפי' אחר יב"ח וכו' ומיירי שאמר מתחילה לא בעלתי וא"כ לא שייך שנתן גט א"כ קשה נכפיי' ליבם ע"ש ולי נראה דמתני' מיירי כמ"ש נ"י במתני' וזה לשונו והא דאמרינן בזמן שהוא מודה אפי' אחר יב"ח כופין מסתברא דהא קמ"ל דכל היכא שהודה לדברי' לאחר שלושים יום שלא בעל ומרע לחזקה אם חזרה וטענה גם לאחר יב"ח שלא נבעלה וגטה יוצא מתחת ידה והוא אומר בעלתי עתה כופין אותו לחלוץ דכיון שהוא הודה שעברה שלושים יום ולא בעל רגלים לדבר להאמינה שלא בעל גם לאחר כן ע"ש וא"כ יש לאוקמי' מתני' כה"ג שהודה שעבר למ"ד ולא בעל רק שבעל עתה ונתן לה גט אפ"ה כופין כיון שכבר הודה

סליק בית שמאי פרק שלשה עשר

חרש פרק ארבעה עשר ע"ב חרש דלא אתא לכלל נישואין הקשה מ"ו בנ"ב סימן ס"ד בשם חתנו לר"י בר זילי דפסק דאב יוכל לקדש אשה לבנו קטן דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו א"כ למה תיקנו נשואין לחרש הלא אפשר לתקן קדושי תורה שיקדש אחר בשבילו ומתרץ דקטן איתא בתורת קידושין דאתי' לכלל הוי' כדאי' גיטין דפ"ה וא"כ יוכל אחר לזכות בשבילו אבל חרש לא מקרי איתא בתורת קידושין שהרי לא יבוא לכלל הוי' ולכך לא יוכל אחר לזכות בשבילו וקשה לי הלא תוס' מס' גיטין דכ"ב ע"ב ד"ה והא לאו בני דיעה כתבו דגם חרש מקרי בר כריתות הואיל לכשיתפקח ואף שתוס' תירצו תרוצים אחרים מ"מ סברה זו מוכרח דשמעתי להקשות בסוגי' דגיטין דפ"ה קטנה מתגרשת בקדושי' אבי' והא בעינן ויצאה והיתה אלא משום דאתי' לכלל הוי' והלא אכתי קשה מהא דאי' ר"י בן גודגודא על חרשת שהשיאה אבי' שיוצאת בגט והלא חרשת לא אתי' לכלל הוי' וע"כ צ"ל דגם חרשת מקרי אתיה לכלל הויה לכשתתפקח ומ"ו הנ"ל השיב לי דר"י ב"ז לא גריס האי דתניתוה במס' גיטין דפ"ה דגם הר"ח הביאו רשב"א לא גרס ואף שכתב הרשב"א דמאן דלא גרס הך גם חוץ מקדושי קטן הוה ספק מגורשת לא כן לרמב"ם שס"ל דבכ"מ דאיכא באיזה אבעי שוב בעי' שני' באת"ל אפשיטא הראשונה א"כ ה"נ הרי בעי' דחוץ מן הנולדים לא אלא באת"ל חוץ מקדושי קטן אינו מגורשת דאל"כ אטו הנולדים לא קטנים יהיו ולכך סובר הריב"ז דקטן מקרי בתורת קידושין דאף אי לא גרסינין מ"מ איפשטא משום את"ל ע"כ דבריו בקיצר והנה אף ששיטת רמב"ם דכל את"ל הלכה מ"מ כתב ב"ש א"ה סי' קכ"ב ס"ק ז' דכל היכא שאינה מפורש את"ל בש"ס לא פסקינן ע"ש והלחם משנה פ"ב ה' גירושין הלכה ט' כתב כשאין אבעיין אחד האי כללא ליתא וכל את"ל הלכה אף שאינה מפורש ובספר קול בן לוי דק"ב הקשה מסוגי' דפ"ק דנדרים דבעי ר"פ יש יד לקידושין יש יד להפקר ועיי' רמב"ם ה' נדרים פ"ב דט"ז וגם הקשה מרמב"ם ה' כלים פי"ב הלכה ט"ו ועיי' בהרא"ש פ"ב מס' ב"ק סי' ב' ובפילפלא חריפתא ועיי' ה' ביאת המקדש במ"ל

דקי"ג תוס' ד"ה ואלו ובפנ"י גיטין דנ"ה כתב דאיכא נמי רבותא בחרשת טפי מקטנה משום דלשמואל לחד לישנא אשת חרש חייבים אשם תלוי דהוה ספק קידושין תורה ואפילו לרבנן דפליגי משום דלענין קידושין מוקי אחזקת פנוי' אבל לענין אוכל נבלת ס"ד דהוה ספק תורה דמצווין להפרישו והנה יתכן דבריו להך טעמא משום דעיתם שוטה ועיתם חלים וא"כ הוה ספק דאורייתא דדילמא בשעה שנתקדשה היתה שוטה ולא הוה אשת כהן ובשעה שתאכל בתרומה תהי' חלומה אבל להך לישנא אי דעתי' שגישתא א"כ ממ"נ רשאי לאכול תרומה דאי דעתי' שגישתא א"כ קטן אוכל נבלת ואי דעתי' צילותא אשת כהן היא

דף קי"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו הקשה רשב"א א"כ למה אין מערבין בטבל הלא ראוי לקטן וכמו ששנינו מערבין לגדול ביה"כ הואיל וראוי לקטן אף שלכתחילה אסור ליתן לקטן היינו איסור תורה אבל דרבנן מותר לכתחלה ובמס' עירובין ד"ל מוקי הש"ס בטבל דרבנן ונראה דמ"ד קטן אוכל נבילת אין ב"ד מצווין להפריש מוקי למתני' אבל לא בטבל דאורייתא ואי משום קושי' הש"ס פשיטא איהו יש לו תירץ אחר דתוס' הקשו שם מאי הקשה אבל לא בטבל פשיטא הלא ה"א כרבי דאמר שבות לא גזרו ב"ה וא"כ חזי לתקן בין השמשות ותירצו דלא מהני במה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא שלא תיקן והוכיחו זה מדאר"א אין מערבין בהקדשות ולא הבנתי דהלא ר"א ס"ל בעירוכין דכ"ג אין שאלה להקדש ועיי' ש"ך סימן רנ"ה ס"ק ונראה להוכיח סברת תוס' הנ"ל ממקום אחר דהברטנורה כתב גבי הלוקח יין מעכ"ום דלא אסרו חכמים רק להגבי' תרומה בשבת אבל קריאת שם לחוד לא אסרו בשבת עיי' פ"ז דמאי והנה קריאת שם לחוד לא מהני למ"ד אין ברירה דאם אינו מפריש תרומה ומסלקו למקום אחר יש לחוש שמא בשעה שאוכל אוכל התרומה ואם כן קשה מתניתן דקתני והכהנים בחלה ובתרומה משמע דבטבל אסור לערוב אפילו לכהנים וקשה דכהנים יהי' רשאים לערב בטבל דהרי יוכל לתקן בין השמשות דיקראו שם תרומה ויהי' חזי' לי' ולא שייך לאסור משום ברירה דהלא כהנים מותרים לאכול תרומה וא"ל רק להפריש התרומה ואח"כ אוכל הכל וגם המעשר השייך ללוי מותר לכהן א"ו דלא מהני רק אם חזי' לשום אדם בלא תיקן אמנם למ"ד מסכת עירובין דל"ו דבעי ראשית ששריים ניכרין לא מוכח מידי וה"ט דכהן אסור לערב בטבל דל מהני קריאת שם לחוד דבעינין שריים ניכרין וא"כ מיושב קושי' רשב"א דהא דמקשה ש"ס בעירובין ולא בטבל פשיטא הוא למ"ד דלא ס"ל האי דראשית רק האי דלוקח יין מעכ"ום דאסרי טעמא משום דאין ברירה וא"כ מתני' דקתני וכהנים בחלה ובתרומה ולא בטבל אף שיכולים ב"ה להפרישו דהיינו לקרוא שם ומשום ברירה אין לאסור לכהן וע"כ דבעינין שיהי' חזי השתא לשום אדם בלא תיקן אבל מ"ד קטן אוכל נבלת אין ב"ד וכו' איהו מוקי בטבל דאורייתא וקמ"ל הואיל וחזי להפריש בין השמשות וכרבי דלא גזר שבות בב"ה ואף דלא חזי' השתא לשום אדם מ"מ ה"א דמהני והא דכהנים לא מערבי בטבל אז דראוי לקרו' שם לא תהני משו' דבעינן שריי' ניכרי' ואף דאכתי מוכ' מדיוק' הכהני' בתרומ' תשמע בטבל לא כברכ' הריב"ש סי' רל"ג וגם תוס' בכמה דוכתי' דדרך התנ' למתני' בהדי' בריש' אף דנשמ' מדיוקא דסיפ' ודו"ק

והנה הרשב"א תתרץ דשאני האי דמערבין לגדול ביה"כ דהתם הוא גופי' חזי' לגדול אלא דאיסורא דיומא גריס וכיון דחזי' לקטן מערבין משא"כ בטבל דאסור מצד עצמו לא מהני מה שראוי לקטן ובזה י"ל מה שהקשו תוס' מס' סוכה דף יו"ד ד"ה עד דהקשו על הא דדייק רבא מהא דלגין של ט"י דאם אמר עירבו לי בזה אינו עירוב דסוף היום קונה וכו' ול"א מגו דאיתקצי ב"ה איתקצאי לכולה יומא ולרשב"א ניחא ושפיר דייק רבא דסוף היום קונה דאי תחילת היום קונה א"כ כיון דנסתלק איסור טבל ולא אסור רק משום מוקצה ויומא הוא דקגריס אתאי לא יהי' עירובו עירוב הלא חזי' לקטן דמוקצה דרבנן ורשאי לספות לקטנים בידים אם כן תהי' עירובו עירוב כמו מערבין לגדול בי"כ הואיל דחזי' לקטן

ע"ב עיי' בט"ז א"ח סי' שמ"ג שכתב לתרץ קושי' רא"ם דאיכא למיפרך דמה לטומאה ודם דאיכא כרת דבטומאת מת נמי אשכחן כרת שאם נכנס למקדש או אכל הקדש חייב כרת ובס' דת אש סי' ח' הקשה הלא כתב בסיפא לנפש לא יטמא אין לי מת מנין לרבות דם וכו' והרי רביעית דם מבואר פ"ז דנזיר שאין נזיר מגלח והרי הרמב"ם פסק פ"ג ה' ביאת המקדש שאם נטמא בטומאה שאין נזיר מגלח איו חייב על ביאת המקדש כרת וגם פח"י ה' פסול המקודשין שאינו חייב כרת באוכל קדשים בטומאת הגוף צריך שיהי' טמא טומאה שחייבים עלי' כרת על ביאת המקדש ע"ש ולדידי אין זה השגה דרשב"א מס' שבת ד' קל"ב כתב דהפירכת סובבים על הכלל דבסוגי' דעלי' מקשה ש"ם מה למילה שהוא בכרת והרי במילת קטן ליכא כרת מ"מ אשכחן דחמורה שיש נד כרת א"כ גם כאן איכא פירכא אף שברביעת דם שנטמא ליכא כרת מ"מ אשכחן בשאר טומאת דשייכא כרת אבל שרצים לא אשכחן כלל ועיי'