אהל דוד שבועות יבמות עו

הביאה ב' שערות זו היא עונת נדרים האמור בכל מקום הרי שמפרש דעונת נדרים פירש לאחר שהגיע לשני גדלות ועיי' רשב"א גיטין ד' ס"ו מה שכתב בשם בהרג וקשה לי מסוגי' דנזיר ד' כ"ט ע"ב נגד מתי מדיר בנו בנזיר עד שיביא ב' שערות ריב"י אמר עד שיגיע לעונת נדרים ומסיק הש"ס דפליגי במופלא סמוך לאיש ואי עונ' נדרי' פירש אחר י"ג שנים איך אמר ריב"י עד עונת נדרי' היינה אחר י"ג שנים והלא אפי' בתוך י"ג שנים א"י להדיר משום מופלא סמוך לאיש ואף שמשמע מרמב"ם דהא דאמרינן בעלמא מופלא סמוך לאיש הוא אחר י"ג שנים רק שעדין לא הביא ב' שערות מ"מ שנה שלפני גדלות ג"כ הוא בכלל מופלא סמוך לאיש ונראה דרמב"ם סובר כמ"ש תוס' חולין ד' כ"ח דהאי סוגי' דחוי בעלמא וס"ל לרמב"ם דגם תירץ קמא הוא דיחוי בעלמא שהלכה כרבי מחבירו והרי אנן פסקנין דמופלא סמוך לאיש מד"ת אבל לקושטא דמילתא טעמי' דרבי דהיא הלכה ועיי' מהרש"א מס' שבת ד"ח מ"ש בשם ה"ע וא"כ יש סיוע לרמב"ם דפסק דאחר יג"ש אף שלא הבי' ב' שערות ולא ידע לשם מי נדר נדרו נדר דאל"כ ר"י ב"י ב"י דאמר עד עונת נדרים והיינו אחר י"ג שנים שהרי זה הוא עונת נדרים לשיטת רמב"ם ואי שהביא ב' שערות א"ה היינו ת"ק דאמר עד שיבוא ב' שערות

דף ק"ו ע"א בגמרא אין חולצין אא"כ מכירן הקשה רמב"ן בשם הר"י הלא אית' מס' קידושין ד' ס"ג קדשתי את בתי וא"י למי קדשתי ובא א' ואמר קני קדשתי נאמן ליתן גט דאין אדם חוטא ולא לו א"כ הכא נמי וכו' ול"נ דשאני התם דסמכינן ג"כ דלא חציף לומר לפני אב שקיבל קדושין דמירתת לפני אב דמה"ט ס"ל לר"א שם דנאמן אף לכנוס ואגב קשה לרב דס"ל שם במס' קידושין דאב שאמר קדשתי בתי אין סוקלין א"כ מאי הקשה ש"ם כתובת ד' ל"ח ע"ב ארוסה בת סקילה דילמא קרא איירי שאין עדים על הקידושין ולקטלא לא מהימן ודוחק לומר דגם לקנס אינו נאמן וגם קשה על רש"י קידושין דף יו"ד עד שיהי' שניהם שווין ואם גדול בא על קטנה פטור גס הוא וא"כ מאי הקשה ש"ס ארוסה בת סקילה דילמא ס"ל דגם קטנה יש לה קנס ומשכחה בקטנה ארוסה דפטור גם הוא ממיתה

ע"ב גמרא מר זוטרא משרטט ראיתי בשם הראב"ן בפ' הנזקין דהא דאיו כותבין מגילה להתלמד דוקא פרשה אבל פסוק א' או ב' וג' פסוקים כותבין דהא בתלמוד ובפיוטים ובאגדה של פסח כותבין וכי כתבינן לא כתבינן אלא בשירטט ובזה מיושב דברי תוס' מס' גיטין דף ו' ע"ב שהוכיחו מירושלמי דאף כשאינה כותב הפסוק רק לשם אגרת שלומים ג"כ צריך לשרטט ע"ש ותקשה הפ"י דמנ"ל דהירושלמי מיירי לענין שירטוט דילמא סובר כמ"ד אין כותבין מגילה להתלמוד ולכך הפך הכתב ולהרמב"ן ניחא דמשום אין כותבין מגילה להתלמד לא היה צריך להפך דאינו פרש' שלימ' אבל לענין שירטוט אפי' פסוק א' צריך לשרטוט

סליק מצות חליצה פרק שנים עשר

בית שמאי פרק שלשה עשר

דף קז תוס' ד"ה טעמי' דב"ש וקשה לר"י דבפ' הזורק זכו' עכ"ל ונראה לתרץ דמ"ל פ"י ה' גירושין הלכה ח"י כתב בשם רדב"ז דאם היא נדה ונתיחד עמה בפני עדים אפי' ראו שנבעלה אין חוששין שמא לשם קידושין בעל דלא שייך לומר אין עושה ב"ז דמאן דעבר על איסור כרת לא חש ג"כ לבעילות זנות וכ"כ תה"ד סי' ר"ט שכתב דמי שיש לו אשה לא שייך לומר אין עושה ב"ז דאי בעל לשם קידושין פגע שחרגמ"ה וא"כ מיושב קושי' תוס' ולא קשה מהאי דמגרש ולנה עמו בפונדקי ולא חייש לומר אין אדם עושה ב"ז דב"ש לטעמי' דס"ל לא יגרש אשתו אא"כ מנא ערות דבר והרי היא עליו באיסור פורה משום סוטה וא"כ אם לא חש על איסור תורה משום סוטה לא חש ג"כ לבעילות זנות ועיי' ירושלמי גיטין פ"ח הלכה ט' דמוקי ג"כ בשלא ראו שנבעלה וב"ש לטעמי' דס"ל לא יגרש אא"כ מצא ערוה ומאוסה היא בעיניו ובודאי לא בעלה וב"ה לטעמי' דאמרי אפי' הקדיחה תבשילו ע"ש כ"כ י"ל דרבה ור"י מוקמי' פלוגתא דב"ש וב"ה אפי' ראו שנבעלה רק טעמי' דב"ש דודאי לא בעל לשם קידושין דאם לא חש על איסור תורה משום סוטה לא חש ג"כ לבעילות זנית שוב מצאתי זה ב"ש סי' קמ"ח ס"ק ד' ועיי' ריב"ש סי' ו'

ע"ב בגמרא אמר רבה ב"ש היא וקשה דלמה לא מקשה ש"ס וסתם לן תנא כב"ש ודכוות' הקשה ש"ס מס' נדה די"א ושם במס' נדה מתרץ ש"ס דסתם ואח"כ מחלוקת הוא וקשה לי מסוגי' ש"ס מס' חגיגה ד"ז ע"ב וכ"ת קמ"ל דעולת במועד באות בי"ט אינו באות כמאן רב"ש ומאי קושי' הלא סתם ואח"כ מחלוקת הוא דשם בחגיגה די"ז פליגי ב"ש וב"ה אי רשאי להקריב עולת ראי' בי"ט וגדול אחד השבני והא דמקשה ש"ס בחגיגה כמאן כב"ש כוונת המקשה כיון דקתני בסיפא בי"ט ראשון של פסח בש"א מן החולין ומדסיפא ביש רישא לאו ב"ש: דף ק"ח ע"ב תוס' ד"ה אלמא עיי' מהרש"א ולבסוף כתב דמ"מ הוא דחוק דמ"מ לאו אגופי' דסיפא מקשה אלא מכח רישא ולי נראה דכוונת תוס' דמסיפא לבד קשה דלמה בגט אסורה לחזור הלא מיאון חשיב כזנות ואי משום דאזיל ומשבש א"כ למה קתני זה הכלל כל ביוצאת בגט אסורה לחזור ובמיאן מותר לחזור ע"ש מיאון דידי' ממיאן דחברי' כיון דהמקשה לא אסיק הא שיבשה וכו'

דף ק"ט עיי' בהרא"ש שהביא שיטת ראב"ד דיתומה בסי' אב צריכה חליצה משום דאיכא מאן דלא ידע בגירושין והקשה מהרש"א א"כ למה דחי הש"ס האי דעיפה מהא דאר"א דחולצת דילמא לכך חולצת משום דאיכא דלא ידע בגירושין ונראה דבלא"ה קשה על ראב"ד מסוגי' דלעיל דל"א אם אתה אומר חולצת מתיבמות וכוונת הש"ס דכל היכא דמד"ת א"צ חליצה ואם יתיבמה יפגע באיסור אשת אח אינה רשאי לחלוץ דילמא אתי לידי יבום והלא הכא ביתומה בחי' אב מד"ת א"צ חליצה דקדושין דרבנן וא"כ תהי' אסורה לחלוץ שמא יבוא לידי יבום ויבוא לידי איסור אשת אח דהיינו גרושת אחיו ושוב מצאתי שהרגיש בזה המלחמות ונ"ל כמו דאמר הש"ס לעיל מפולת לא שכיח ונח גזרו ה"ה יתומה בחי' מב ג"כ לא שכיח דקימ"ל אסור לקדש בתו כשהיא קטנמה אלא דחליצה צריכה הואיל דמדרבנן הוה קידושין אבל דנגזר דילמא אתי ליבום לא גזרו דהוה כמו מילתא דלא שכיח וא"כ מיושב קושי' מהרש"א דמגרש אשתו והחזירה דהוא שכיח א"כ לא הוה רשאי לחלוץ דאם אתה אומר חולצת מתיבמות כיון דיש איסור תורה לעיפה גם נראה דבסוגי' דכתובת דאי' שם יתומה בחי' אב בעי חליצה ול"ח דאא"א חולצת מתיבמות משום דוקא ס' קרוב לו וקרוב להיש לחוש לחששה דיאמרו קמו רבנן במילתא דויטא מעלי' ואתי ליבומי לנדתה אבל זולת זה ל"ח דתתיבם ולתירץ ב' בסוגי' דלעיל דף ל"א וכך הוא לפעמים שיטת פוסקים דתפסי תירץ השני אבל הני ררבנן דהקשו לעיפה ס"ל כתירץ ראשון לעיל דל"א וא"כ אינה רשאי לחלוץ וכהנ"ל

ע"ב בגמרא וכו' גדלו בהדה כתב נ"י דהוה כאלו התנה עמה הרי את מקודשת לאחר גדלות וכאותה ששנינו הרי את מקודשת לאחר למ"ד יום ותוס' הרא"ש כתב דגדולה היינו טעמי' משום דצריכה לחזור הכסף אבל מה שנתן לקטנה איהי לא מחייב לאהדורי כשגדלה דנתינת קטן אינו כלום דכי יתן איש אל רעהו כתיב ועיי' ט"ז א"ח סי' שמ"ג ס"ק ב' וכן הוא דעת רא"ש במס' ב"ק אבל בהג"א כתב בשם א"ז דמסוגי' פ' ד' וה' דאי' שם ריב"ח מעליות דאפוטרפסים נפרעין מיתמי לכי גדלי הרי דחייב כשהגדיל וקשה מה יענה רא"ש לסוגי' זו ושוב מצאתי בתשובת ב"ח סי' ס"ב דטפי יש לחייב בשור של קטן שהזיק מאלו הזיק בגופו דשור שהזיק ממונו הוא דהזיק והרי בממון אין בו דעת ואפ"ה חייבתו התורה לשלם א"כ חל החיוב על ממון של בעל השור ואין חילוק אם בעל השור הוא קטן או גדול אבל אדם המזיק פשיטא דיש חילק בין גדול לקטן שאין בו דעת. ובפ"מ על ירושלמי פ"ח מ"ס ב"ק הלכה ה' הביא ראי' מתוס' קידושין ד"ו ד"ה ומקבל גיטה שהקשו דה"ל בקטנה והלא קטן אינו חייב לשלם ובס' ברכת אברהם פ' קרח כתב דיש לאוקמי' שאבי' ובעלה הלכו למ"י ובאו עדים ואמרו לה לאחר שהגדילה שקיבל אבי' גיטה בקטנותה ובשעה שאכלה כבר הגדילה ועיי' מהרם פדוי סי' צ'

דף קי ע"א בגמרא לא דבעל הקשה נ"י א"כ תיובתא לשמואל דתני' המקדש קטנה קדושי' תלוין ועומדין והש"ס מפרש בתרי גוונא או לומר דקידושין תלוין עד שגדלה ואז גמרי הקידושין או שתלוין אי בעל אחר שגדלה והלא שמואל אומר כל הבועל ע"ד קידושין ראשוני' בועל ולי נראה דשמואל מפרש הברייתא דקדושין תלוין עד שגדלה וכמ"ש נ"י דהוה כאלו התנה הרי את מקודשת לאחר שתגדיל ואף דהוה דבר שלא בא לעולם וכ"כ להדי' בתוס' הרא"ש לעיל דל"ד דזה הוה דבר שלא בא לעולם וגם המרדכי מס' ב"מ סי' שט"ו כתב וזה לשונו שהרי תלה בדבר שלא בא לעולם דקטן אין לו קידושין ש"מ דמחוסר זמן מיחשב דבר שלא בא לעולם ועיי' משנה למלך פ"ד ה' אישות ה"ז ע"ש מ"מ יש לאוקמי' הך ברייתא כר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלח בא לעולם אבל שמואל ס"ל כחכמים דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ור' ששת שפיר מקשה לעיל על רב דמאי דוחקי' להמציא סברה חדשה דטעמי' דר"ג משום דמקדש אחות יבמה וכו' וצריך לאוקמי' דוקא כשבעל לימא דטעמי' דר"ג דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ובפרט דרב ס"ל לעיל דצ"ג כמ"ד אדם מקנה דבר שלא לעולם רק דמאן לימא לן דהוה כאלו התנה עמה שיחולו הקדושין לאחר שיגדיל לכך מביא ברייתא דמקדש קטנה קדושין תלוין

שם וכן ב' חרשות וכו' כתיב בס' קול רמז הא דלא ערבינהו עם ב' קטנות משום דלעולם אין קדושיהן רק מדרבנן משא"כ קטנות כשתגדלנו והנה לפי מסקנות הש"ס דאפי' חרשת מעיקרא לאו בת חליצה א"כ לא יוכל לערבינה דלא שייך חליצה א' מהן פוטרת צרתה ואולי רצה לתרץ אף לס"ד דרב' והנה לפמ"ש תוספי הרא"ש דבקטנ' כיון דנשואין דרבנן מהני בדיעבד חליצה אף שנחלצה כשהיא קטנה יש לומר דחליצת חרש' מעיקרא אפי' לכתחילה כיון דא"א בענין אחר ולכך לא ערבינהו וגם משנ' דלעיל יש לומר איידי מתני' דהכ' דלא ערבינ' גם לעיל לא ערבינהו: ע"ב תוס' ד"ה וקמקוו אקוותא ועיי' רשי' חומש פ' ויחי אצל ולו יקהת עמים שהביא רש"י דברי ש"ס דהכא שהוא מלשון אסיפא ועיי' שם ברמב"ן

דף קי"א ע"ב אמר אביי יבמה יבוא עלי' כל דהוא ועיי' מהרש"א וקשה לי דבמס' חולין די"א בעי הש"ס מנ"ל דאזלינן בתר רובה ולמה לא יליף מהא דשרי' רחמנא ליבם קטן שיוכל לייבם ונהי