אהל דוד שבועות יבמות ז

גמרא דף ו ע"ב מניין שאין הכתב מדבר אלא בטומאת מקדש וכו' הקשה הרשב"א בתשובה סי' קמ"ז דלמה לא יליף מהא דאי' בפ"ק דר"ה דט"ז בנבלתם לא תגעו וכו' ת"ל אמור אל הכהנים כהנים מוזהרים ולא ישראל הרי דאין ישראל מזהרין על טומאה כלל ומתרץ דאי לאו ג"ש הוה מוקמיא הך פרשה דעולה ויורד בכהנים ואי נמי בישראל וברגל ולעולם אפי' משעה שנטמאו ע"ש והנה צריכין להבין דהא קרא בעי ידיעה בתחילה ובסוף ואם הכתוב מקפיד על הטומאה לחוד היכא משכחת לי' וצריך לאוקמי' הברייתא כמאן דבעי ידיעות בית רבו ושעיר פנים משכחת שידע שנטמא ונעלם ממנו ובתוך כך עבר הרגל ושעיר חיצון משכחת בתינוק שנשבה (ויש לפקפק בזה מדברי תוס') אבל קשה לי יהיה איך שיהיה לרשב"א שכ' דה"א דמוקמינן לטומאת הרגל א"כ למה לי קרא אחת דדריש הש"ס לקמון בסוגי' דשעירים דלא נימא דחיצון מכפר אדידי' ואמאי דעביד פנימי ונ"מ לטומאה דאירע בין זה לזה וקשה הא ביה"כ לא צריך לטהר עצמו רק ברגל כמ"ש הראש סוף יומא וצ"ל כתירץ א' מהרשב"א דהוה מוקמינן בכהני' אמנם קש' א"כ איך משכחת כפרת שעיר פנימי דגבי פנים כתיב לעם ולא על כהנים ומזה יש סיוע לרמב"ם פי"א ה' שגגות דגם כהנים לענין י"ב וא"ב מיתכפרי גם כהנים בשעיר ובזדון לחוד יש להם כפרה בפר

גמרא דף ז ע"א לאתוי חטאת פנימיות וכו' הקשה ריטב"א נימא לאתוי קדשי מזבח החיצון אפי' אותן שאין להם מתירן כגון קומץ ומנחת נסכים ומתרץ דהנהו ל"צ קרא דמגופי' דקרא דכתיב אשר לה' לרבות אימורין שהן עצמם מתירן וה"ה דבר שאין לו מתירן אבל עצים ולבונה אע"ג דהוה לה' מ"מ הואיל דבהאי קרא אכילה כ' ה"א דלא חייב כרת רק במידי דבר אכילה וחטאת פנימיות אף על גב דמידי דבר אכילה אפ"ה לא נפקא מהתם כיון דנשרפת לא קרינן אשר לה' עכ"ל: ולכאורה קשה הלא לענין טומאת הגוף ל"כ קרא שיחייב אפי' במידי שאין לו מתירן כדיליף הש"ס במסכת מעילה דף י' מקרא דאשר יקריב מכל זרעכם: שוב ראיתי בתוס' מס' מנחות דף כ"ה ע"ב ד"ה ת"ל שכתבו דהאי דמס' מעילה לא מיירי רק בעולה וכו' אבל שלמים לא הי' מרבה כיון דיצאו מהכלל

ע"ב תוספת ד"ה בשוגג וכו' בסוף הדיבור, אבל קשה דאטומאת מקדש נמי איכא למיפרך אי במזיד בר מלקות הוא דחייבי כריתות שלקו וכו' ונראה לתרץ דלקמין דף י"ז ע"א בעי רבא אי צריך שהי' למלקות וכתב ריטב"א שם דלמאן דאמר התראת ספק לא שמיא התראה אי אפשר ללקות דשמא לא ישהה שיעור שהי' ותוספת כתבו שם דאף אי ל"צ שיעור היינו כדי השתחואה אבל צריך שישהה מיהת כדי יציאה והכנסה וא"כ לא רצה להקשות על טומאת מקדש דאולי מ"ד שחייבו כרת שלקו נפטרו מכרת ס"ל כהך תנא דר"י במס' חולין דצ"א דהתראת ספק לא הוה התראה וא"כ יש לאוקמי' כפרת שעיר הנעש' מבפנים על מי שנטמא בפנים ושהה במזיד ואפי' אם התרו מ מאינו לוקה דהוי התראת ספק דאולי לא ישהה אפילו כדי יציאה והכנסה ומ"ד התראת ספק שמי' התראה אולי ס"ל כהך מ"ד סוף מכות דחייבו כריתות שלקו לא נפטרו מידי כרת ובאמת הוה מוקמי' על טומאת מקדש לחוד וק"ל, גם י"ל דמ"ד ח"כ שלקו נפטרו מכרת הוה מוקי טומאת מקדש במצורע שנכנס למקדש וכמ"ד בפסחים ד' ס"ו דמצורע שנכנס אינו לוקה דהכתוב נתקה לעשה אמנם תוספת שם נסתפקו אי הכתוב נתקו לעשה אף במחנה שכינה ודו"ק: עוד עלה על לבי דסוגי' קאי לרשב"ל דס"ל בסנהדרין דכפיפת קומתו לרבנן לא הוה מעש' וא"כ יש לאוקמי' שנטמא בעזרה ואפי' השתחוה לא הוה מעשה ולא לקי: אמנם לפי דברי תוס' לקמון ד' י"ז ז"א שכתבו כיון שתחילתו היה ע"י מעשה אף דלבסוף לא הוה מעשה חשיב מעשה א"כ ה"הד הכא דתחילת כניסתו הי' ע"י מעשה: ושמעתי להקשות מה מקשה תוס' דילמא סובר כר' יצחק דאמר אין מלקות בח"כ ונראה דהא ר' יוד' הוא דאמר מה מצינו ושמעינן לר"י במ"ס כריתות דף ד' דאמר אכל חלב מוקדשין לוקה ג' הרי דסובר יש מלקות בח"כ: וחכם אח' הקשה לי ג"כ על רש"י במס' פסחים דף מ"ז ע"ב שכתב על מתני' דיש חורש ושבת לא תני דהוא לאו שניתק לאזהרות מב"ד ואין לוקין דילמא מתני' אתי' כר' יצחק דאין מלקות בח"כ וגבי שבת איכא ג"כ כרת עיין רש"י ריש כריתות ונראה דא"כ אכתי קשה דליחשב כגון שהוא פחות מבן כ' דליכא כרת כמ"ש הרמב"ם בפירש משניות פרק ד' מיתות ומה שהקשה הח"צ סי' ס"ט מסוגי' דפסחים דצ"ג כגון שהגדיל בין שני פסחים י"ל דמיירי שהוא בן כ' וכפרש"י שם שצמחו ב' שערות בע"א לפ"ב דכ"ז ש"ה ב"ש הוא קטן ושפיר חייב כרת בפסח ב' אמנם לפרש"י ביבמות דף נ"ה שכתב דלר"י הוא לאו שניתק לאזהרות כרת א"כ אפי' הוא פחות מבן כ' לא לקי ובזה מיושב מה שרצה להוכיח השעה"מ ה' שמיטה דאין חילק מלאכות ביה"כ מדלא חשיב יה"כ שחל בשבת ולהנ"ל י"ל דמתני' אתי' כר"י דאין מלקות בח"כ ורש"י לא רצה לומר כן משום דבמס' מכות מוקי מתני' כר"ע ור"ע פליג על ר' יצחק ולכך טפי ניחא לומר משום שניתן לאזהרות מיתת ב"ד)

גמרא דף ח' ע"א וקרבן לאישתרוי בקהל: בס' צדה לדרך כתב צ"ל וקרבן לאשתרוי לביתו זו אשתו דבימי ספורו אסור בתשמיש בתשמיש דלאשתרוי בקהל הלא מקודם משעה שהביא ב' צפרים וגלח שערו ורחץ במים מותר לבוא אל המחנה

דף ז' תוס' ד"ה אתי' וכו' ומיה' תימ' למה לי ג"ש דרבי תיפק מג"ש טומא' וכו' ולי נראה דאי לאו ג"ש מיוחדת דרבי ה"א מאי חזית למילף לקולא מג"ש דטומאה שיהי' בעולה ויורד נילף לחומרא ב"ש מצות מצות דילפנין בכל התורה דדבר שזדונו כרת על שגגתו חטאת קבוע כדאי' כריתות דף כ"ב לכך איצטרך ג"ש דרבי דמיותר ואפקי' מג"ש דמצות מצות ואוקמי' בעולה ויורד)

ע"ב תו' ד"ה מה פנימי וכו' ועיי' מהרש"א שכתב אבל אין לתרץ דע"כ ר"ח ורגלים איירי בא"ב וא"ב וכו' דא"כ לא יתכן דברי תוס' לקמן וכו' ודבריו סתומים קצת ונראה כוונתו דקשה לכאורה על הא דמקשים לקמון דף ט' דלמה לי לה' למה לא תרצו דאי לאו לה' ה"א דמכפרי על שאר עבירת ואי משום ב"א דתני' דבי ר' ישמעאל מ"מ לא הוה דרשינן הואיל וזה בא וכו' אינו מכפר אלא על טומאת מקדש אלא הוה דרשינן מה זה אינו מכפר רק על א"ב וי"ב אף ר"ח מכפר על א"ב וי"ב וכמ"ש תו' הכא ולכך איצטרך לה' דמכפר על א"ב וא"ב וא"כ ממילא מוקמינן ב"א דתנא דבי ר"י מה זה מכפר על טומאת מקדש ולא הי' צריכם מ"ש שם דאיכא למיפרך וכו' והשתא הוא גילוי מילתא וכו' אלא ע"כ דאין שום סברא למידרש מה זה וכו' אף זה יכפר על א"ב וי"ב בשאר עבירת הואיל דכתב לה' רק כיון דבר קרבן הוא, אמנם קשה לי הא אכתי יש לאוקמי' בשאר עבירת הואיל דכתב לה' ועל א"ב וי"ב ואי דבר קרבן הוא הלא יש לאוקמי' בשפיכת דמים ובהנך דלאו בר גלות ודו"ק

שם תו' ד"ה וניכפר וכו' ע"ש כתב מהרש"א בשם בעל ש"י להקשות דאיך נימא דליתלו תרווייהו אפנימי א"כ למה לי אחת דכפרה א' מכפר ע"ש ונראה לתרץ דהנה הקשתי לפמ"ש תוס' לקמון דפנימי לא איתקש בהקישא דמועדכם א"כ מנ"ל דפנימי דוחה טומאה דפסחים דף עז יליף הש"ס דקרבן ציבר דוחה טומאה דכתיב במועדכם הכתוב קבע מועד א' לכולן וא"כ פנימי דלא נכלל בקרא דמועדכם מנ"ל דדוחה טומאה, ובסוגי' דשם איתא, פר של כה"ג ביה"כ יוכיח דהותרה בציבר הקשו ת"י תינח שעיר אבל פר קרבן יחיד הוא ותירצו דעבודת התלוית בשעיר הותרה נמי בציבר והואיל והותר בשעיר הותר נמי בפר הרי דגם פנימי דוחה טומאה וקשה מנ"ל זה דהא ליתא בהקישא דמועדכם ונראה לתרץ כיון דחיצון איתא בהקישא דמועדכם וחיצון איתקש לפנימי לענין ידיעה ואין היקש למחצה ומקשינן נמי פנימי לחיצון שדוחה טומאה דגם בכה"ג אמרינן א"ה למחנה כמ"ש תוס' קידושין דל"ו ד"ה תפילין ורשב"א במ"ס שבת דק"ח בשם רב האי ואין זה דבר הלמד בהיקש דאינו חוזר ומלמד בהיקש, חדא דמשמעות במועדו דריש לחד תנא שדוחה טומאה וגם י"ל כסברת ר"ת בס' הישר לקמון דכיון דהוה הקישא חיצון מפנימי לענין ידיעה ממילא מקשינן נמי פנימי לחיצון שידחה טומאה אף דחיצון גופי' ילפינן מג"ש דמועדו, והנה דעת ר"ת לקמון דגם ר' יודה דריש הקישא דמועדכם רק דלא מיסתבר לומר דחיצון יכפר אף על א"ב וא"ב דעדיפא לי' הקישא החיצון לפנימי דאינו מכפר ב' כפרות ע"ש וא"כ שפיר הקשו תוס' דלמה לא הקשה ש"ס דליתלו שניהם אפנימי ואי קשה דא"כ למה לי אחת י"ל דאי לאו אחת הוה מקשינן ההקישא דמועדכם שיכפר חיצון גם על ר"ח דהיינו א"ב וא"ב דהא לר"ת גם ר"י דריש הקישא דמועדכם ואז ממילא הוה מקשינן פנימי לחיצון שיכפר פנימי גם, על א"ב וא"ב ואין זה דבר הלמד בהיקש וכו' כיון דהך הקישא חטאת הכפורים הוה היקש חיצון מפנימי לענין ידיעה הוה הקישא ג"כ שיכפר פנימי ג"כ על א"ב וא"ב אף דחיצון גופי' ילפינן מהקישא וכסברת ספר הישר או כיון דהוה הקישא לענין שדוחה טומאה למאן דדריש משמעות דמועד עבדינן הקישא לכולהו מילתא ור' יודה גופי' ס"ל בסוגי' דציץ מרצה דקרבן פנים דוחה טומאה כשמ"ל בשם ת"י ולכך איצטרך אחת לומר, דכפרה א' מכפר ולא ב' כפרות וא"כ אי אפשר שיכפר פנימי גם על א"ב וא"ב ושוב ממילא גם חיצון אינו מכפר כפרת ר"ח אף דהוקשו כל מועדת מ"מ עדיפא לר' יודה הקישא דחיצון לפנימי שלא יכפר ב' כפרות

דף ט' ע"א תו' ד"ה מ"ט דר"י וא"ת מאי קבעי וכו' ונראה לתרץ דתוס' לקמון ד"ה אף, מקשים דנילף בהאי ב"א דליכפר ר"ח אכפרת חיצון ותירצו דהא איתקש לפנימי ועוד לענין זה איכא למיפרך מה ליה"כ שכפרתו מרובה עכ"ל והנה תירץ השני לא יתכן לפמ"ש מהרש"א דכפרתו מרובה אינו רק פירכא כל דהוא ולא פרכינן אחדא מחדא וא"כ נילף ר"ח בהאי ב"א שיכפר גם על ר"ח גם על א"ב וי"ב וא"ל כיון דחיצון גופי' נלמוד מהקישא דפנימי אינו חוזר ומלמד בב"א א"כ תיפשט דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בב"א ובזבחים דף נו"ן מספקי לש"ס בזה גם תירץ הראשון שכתבו דחיצון איתקש לפנימי קשה דהא יש למילף מק"ו דמה חיצון שאינה תדיר מכפר על א"ב וי"ב ר"ח שתדיר כ"ש שיכפר על א"ב ויש בה ודבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בק"ו כדאי' בזבחים וכיון שיש ק"ו לא מבטלינן הק"ו בשביל הקישא כיון שיש לאוקמי' הקישא דחטאת כפורים לענין שיכפר גם על דבר שיש בו ידיעה ואף דאין היקש למחצה מ"מ אהני ק"ו ואהני הקישא וכ"כ להדי' תוס' זבחים דף ס"ה ד"ה ת"ל שכתבו כיון דיכול