אהל דוד שבועות יבמות סו

דוחה תרי לאוין כמ"ש הר"ש מקינון ועיי' מס' נזיר ד' מ"ח ע"ב עוד הקשה דלמה לא מוקי ש"ם במס' ע"א האי דהמול ימול על ציצין המעכבין ולפמ"ש לעיל ניחא קצת דסוגי' דע"א קאי למ"ד משוך דרבנן ומוקמנין את בריתי תשמור על ציצין ושפיר מיותר האי דהמול יחול

שם אלא זכרים דאיתנהו בשעת אכילה וכו' הקשה ש"א להט"ז י"ד סי' רס"ד ס"ק ט' דנסתפק דאם נולד מהול והטיפו דם ברית ואח"כ מרוב שומני נמשך ערלה למעלה מי נימא כיון שכבר נימל מד"ת אין דיחוי ומ"מ החיוב בא עליו אח"כ אפי' מד"ת ע"ש וא"כ משכחת שלאחר עשיית הפסח נמשך ערלה ע"ש ובעיקר הדין דמשמע מט"ז שאפשר שאפי' מד"ת צריך לימול ראיתי בשם ב"ח א"ח סי' תרמ"ח דדוקא בקדשים הוא דאמרינן מד"ת דיחוי ולא בשאר מכות: ושמעתי להקשות בשם הגאון מהודר פייבש זצ"ל אב"ד דק"ק ליסע דהא איכא לאשכוחי ביוצא דופן דאי' מס' שבת ד' קל"ה דיוצא דופן נימול לא' ומשכחת דלאחר שעשו פסח וקודם אכילה ילדה אשתו ע"י דופן ושפיר בר ממיהל הוא ע"כ ונראה להוסיף דאפי' מ"ד דיוצא דופן ג"כ נימול לס' מ"מ הא ג"ש איצטרך לענין עבדים וזביניהו בין עשי' לאכילה רק דקשה על הברייתא והרי הברייתא יש לאוקמי' כמ"ד יוצא דופן נימל לא'

שם אמר רבא ותסברא וכו' קשה לי על הרמ"א דפסק דאם מהלו בתוך ח' יצא ולא עבר רק על עשה דביום השמיני ימול א"כ נימא דתולין מיד דיבוא עשה דפסח דאית בה כרת וידחה עשה דביום השמיני כמו מקנת כסף דמלין ביום שנולד וכמ"ש תוס' זבחים ד' ל"ג דעשה דפסח דוחה אפי' עשה ול"ת (ועיי' בטור ירד סי' ר"ס ובבית יוסף גדולה מצות מילה וכו') ולכאורה קשה על תוס' דזבחים א"כ מאי הקשה ש"ס במסכת חולין דף קמ"א טעמא דכתב רחמנא שלח וכו'. הא איצטרך בגוונא שיטהר לעשות פסח רק י"ל דא"כ ק' נילף דאין עושה דכרת דוחה עשה ול"ת

ע"ב תוס' ד"ה ערל ואפי' לר"ע ובתוס' הרא"ש כתב דאף דשאר טמאים מקבלין הזאה מ"מ מצורע דאיתקש למת ומטמא באהל ה"א דלא מקבל הזאה קמ"ל דמקבל הזאה ויש לדקדק דא"כ מאי הקשה ש"ם ודילמא פסח הבא בטומאה הלא אי לא מקבל הזאה ממילא הוה כמצורע והלא רובן מצורעים אינה עושים בטומאה דלנפש כתיב וי"ל דמקשה אי נימא ערלה שלא בזמנו לא מעיכבא אולי טמאי מת הי' קודם שהגיע זמנם לימול וכמ"ד זבחים דל"ב ט"מ ונעשו זבין הואיל ואישתרי אישתרי ובז' מיושב קושי' תוס' ד"ה ודילמא ע"ש ולהנ"ל ניחא דטובא קמ"ל אמנם יש לפלפל אי אמרינן גם במצורע הואיל דאישתרי כיון דמצורע משולח חוץ לירושלים ובזה מיושב בזבחים דף קי"ז דמוקי רש קרא ויעשו פסח דוקא חובת הקבוע זמן ומנ"ל דילמא בא על ערל דמקבל הזאה ולהרא"ש ניחא דר"ש לא ס"ל כר"ע ולא איצטרך קרא על זה

תוס' ד"ה ודילמא ונראה דבילקוט פ' בא סוף רמז קצ"ז כתב דמניין שאם אין לו מצה ומרור שיוצאין י"ח בפסח תרל יאכלוהו וכו' דבר אחר יאכלוהו מכאן אמרו הפסח נאכל על השובע הרי דיש סברה לומר שאם אין לו מצה שאינו יוצא ידי פסח ואף דכתיב יאכלוהו מ"מ הלא יש לאוקמי' לדרשא דנאכלת אכילת שבע והרי בכניסתן לארץ כתיב ויאכלו ממחרת הפסח ומעיקרא לא אכלי ובירושלמי איתא דלא אכלו מצה משום חדש וא"כ שפיר פריך ודילמא פסח הבא בטומאה וקמ"ל דאף שלא הי' להם מצה אפ"ה עשו פסח ויש לפקפק דא"כ קשה בסוגי' דזבחים אמנם י"ל ע"פ סוגי' דפסחים יכול יצא בטבל ומוקי כר"ש דאין איסור חע"א והמשכיל יבין

דף ע"ב תוס' ד"ה נזופין שהרי מחל להם קב"ה ואמר סלחתי כדבריך ושמעתי להקשות הלא זה כתיב גבי מרגלים ונראה דכוונתם כמ"ש בספר צרור המור סדר שלך לך בשם רבינו משולם וזהו לשונו ואמר השם סלחתי כדבריך זה נאמר במרגלים וכך אמר לו הקב"ה אתה אומר סלח נא לעון העם הזה ואני כבר סלחתי כדבריך בעון העגל אבל עוץ זה א"א כי כל האנשים וכו' בענין אע"פי שפסוק זה נאמר במרגלים מ"מ במעשה העגל נאמר ע"ש ועיי' ס' פתיחת שערים שער תשובה סי' ה' עיי' שיטה מקובצת ב"ק ד' פ"ב

רש"י ד"ה נתקדש ונ"מ וכו' גם יש נ"מ טומטם בת כהן שנתקדש לזר אסורה לאכול בתרומה

ע"ב תוס' ד"ה שמותר עיי' מהרש"א שהקשה דנילף דנגיעת קדשים שיהי' אסור בערל ולי נראה דהא בזבחים דף ח"י מסיק הש"ס דערל אסור בקדשים הוא הילכתא וא"כ למה לי הילכתא נילף מק"ו ואיל דמק"ו לא הוי לקי דאין עונשין מהדין ז"א דהלא הר"ן כתב במס' שבת פ' כ"ג דאין עונשין מהלכה למשה מסיני אמנם מ"ש מהרש"א דא"כ למה לי תושב ושכיר דנילף אכילת תרומה מק"ו קשה לי הא אין מזהירין מהדין אבל מב"ש לקי

דף ע"ג תוס' ד"ה קל וכו' דמספקא הא דילפא פסח ממעשר אי בג"ש דממנו יליף ילפי נמי פסח ממעשר מדברי תוס' הללו מבואר דהא דאין ג"ש למחצה הוא ללמוד זה מזה וזה מזה וכ"כ תוס' קידושין ד' ל"ו תוס' ד"ה תפילין ועיי' כריתות דף ה' ותהדר קטורת ונילף משמן המשחה וזה לא כדברי פני משה בירושלמי ר"פ איזו נשך אמנם קשה לי דבזבחים ד' צ"ה דבעי הש"ס תלאו באויר התנור מהו והלא איתא בת"כ הביאו רש"י נדה דף ו' דגבי כ"ח כתיב אשר יגע בו הזב ישבר נאמר כאן בו ונאמר גבי וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מה להלן מאוירו וכו' וא"כ מאי בעי ש"ס נימא ג"כ אין ג"ש למחצה מה גבי מגע הזב מטמא אע"פי שלא נגע כדאי' חולין דף כ"ד התורה העידה על כלי חרס אפי' מלא חרדל כמו כן נימא גבי כלי מקדש אע"פי שלא נגע וצ"ע

תוס' ד"ה ואסורים וכו' עוד פירש ואסורים לזרים ע"י פדיון ואין נראה דאין להם פדיון אמרינן תנא ושייר עכ"ל ולי נראה דלכך בתירץ השני לא בעי לתרץ כתירץ הא' דקמ"ל אפי' חצי שיעור דבמס' יומא דף ע"ג מקשה ש"ס הניחא לר"י אלא לר"ל וכו' ומתרץ ש"ס דמודה דמדרבנן אסור וא"כ המקשה דלא ידע דלריש לקיש מדרבנן אסור למה הקשה ממתני' דיומא יותר הוה להקשות מהך מתני' דבכורים ששנוי' בסדר זרעים לכן מפרש הערוך בתירץ הב' דיש לומר דהמקשה סובר דהאי אסורים לזרים פירש אפי' ע"י פדיון אבל ר"א דמסיק דתנא ושייר ע"כ אסור קאי על חצי שיעור

תוס' ד"ה מה שהקשו דנילף בכורים ממעשר דלא להוי נכסי כהן ונראה לי דמאן דמקיש בכורים למעשר ס"ל כר"ע בפ' כ"ש דאין יוצאין במצה של בכורים דכתיב מושבתיכם מצה הנאכלת בכל מושבת יצא בכורים וכו' וא"כ אי נימא דמקשינן בכורים למעשר דלא להוי נכסי כהן קשה למה לי קרא דמושבת למועטי בכורים תיפק דאין יוצאין בבכורים כיון דהוא ממון גבוה לא הוה לכם כדאי פסחים ד' ל"ח לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח במצה של מ"ש דגמר לחם לחם מחלה ומדאיצטרך מושבת למעט בכורים ש"מ דלא מקשינן בכורים למעשר לענין זה שיהי' גבוה

ע"ב תוס' ד"ה והיכן מוזהר ועיי' במהרש"א שכתב דבריהם מגומגמים וראיתי בס' בית יודה שמתרץ קושי' מהרש"א דבפשטות לא רצו להקשות דהייתי אומר דלא בערתי בא על איסור הנאה וקרא דבשעריך בא על איסור אכילה דאין מזהירין מהדין לכן הקשו מהא דקאמר וכ"ת אין מזהירין מהדין וקשה הלא אף אי מזהירן מהדין ג"כ לא ניחא דהא איצטרך והבשר אשר יגע על אכילה וע"כ דמלא בערתי משמע ג"כ אכילה וקשה לי דהא אי מזהירן מהדין שפיר מיותר והבשר אשר יגע דכיון דאיסור הנאה נשמע מולא בערתי ממילא אסור באכילה מק"ו דהנאה דהא השתא ס"ד דמזהירן מהדין ובאמת ק"ק על רמב"ם דפסק פ"ג ה' מ"ש דהאוכל ח"ש שנטמא לוקין משום ולא בערתי ממנו בטומא וקשה הלא האי קרא כולל טומאת הגוף וטומאת עצמו ולמה לא יחשב לאו שבכללות

תוס' ד"ה טומאת עצמן ומיה' קשה וכו' והרא"ש כתב דאי לאו דכתיב טומאת הגוף בהדי' לא הוה מוקמנין האי דבשעריך רק לטומאת הגוף דאשכחן בה נמי אזהרה לטומאה ושוב הקשה דמהך דרשא גופי' תיפק אזהרה בקודש לטואת הגוף ולטומאת עצמו דהא כתיב בכורת בקרך ובפ"ג דמכות מצריך קרא לאוכל קדשים בטומאת הגוף ומתרץ הריצב"א דה"א דלא אסור בקודש אלא טמא דאסור במעשר אבל טבול יום דמותר במעשר לא הוה ידענין אזהרה לקודש ועוד י"ל דהאי עשה דבשעריך לא קאי אלא אמעשר דגנך דסמיך לי' ע"כ. וקשה לי על רינב"א ממוני' דפסחים ד ד"ד דאמר ר"פ וכ"ת אין מזהירן מהדין הקישא הוא וקשה למה לי הקישא תיפק מג"ש דבשעריך דהא גם מהקישא לא ידענין רק דבר הנוהג במעשר אבל ט"י מותר במעשר שוב ראיתי שתו' בזבחים דל"ג ע"ב הרגישו בזה

תוס' ד"ה אסור דהיא גופי' נילף בק"ו ובתוס' הרא"ש כתב דלא שייך לומר דהיא גופי' נילף דאפי' אי ילפנין לא ילפנין רק איסורא דאין מזהירן מהדין ואיכא למיפרך מה למעשר שלוקה ולא הבנתי דא"כ בטלת כל דיני ק"ו כיון דבמלמד איכא מלקות ובלמד ליכא מלקות דאין מזהירן וא"כ יש פירכא ובכמה דוכתי' איתא בש"ס אפי' למ"ד עונשין אין מזהירן ואיך עונשין כיון דאיכא למיפרך דבמלמד איכא מלקות וזה יש לדחות דהא ר"י ס"ל זה ואיהו ס"ל אין מלקות בח"כ אמנם קשה בפסחים דמ"ד יליף הש"ס מנזיר טעם כעיקר מק"ו ומה מועיל הק"ו כיון דאפי' איסור בעלמא ליכא למילף דאיכא למיפרך דמה לנזיר שלוקין וע"כ דזה לא מיחשב לפירכא וגם לעיל דף ס"ח דמסיק גילוי מילתא בעלמא ורבא דס"ל בסנהדרין דאפי' בגילוי מלתא אין עונשין א"כ ליכא למילף אפי' איסור בעלמא כיון דאיכא למיפרך דבמלמד יש מלקות ולעיל כוף פד"א משמע דרבא ס"ל גם כן דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה

דף ע"ד ע"א תוס' ד"ה מניין דס"ד דאסור משום דמבער בטומאה עכ"ל הקשה מ"ב דלמה לא מפרשים כפרש"י משום דסיכה כשתייה ונראה דתוס' לשיטתם אזלי שכתבו במס' נדה דל"ב ד"ה כשמן דמד"ת לא הוה סך כשותה וקרא אסמכתא בעלמא ורש"י לשיטתו שכ' בפ' הזהב דהוא מד"ת

ע"ב גמרא ואיפך אנא כתב הרא"ש דלא מני למימר תרומה חמורה שכן מחפ"ז דדוקא לענין אכילה הוא דתרומה חמורא דתרומה איכא מיתה לאוכלה בטומאת הגוף ומעשר ליכא רק לאו אבל לענין נגיעה לטמאת מעשר חמיר טפי מתרומה שאוכל מעשר בטומאת עצמה לוקה ואוכל תרומה בטומאת עצמה אינו רק בעשה

שם ואס"ד בתרומה גיורת ושפחה בני מיכל תרומה קשה לי לפי מה דמסיק ש"ס לקמון דע"ו כהן פ"ד מותר בגיורת. משכחת פ"ד כהן שנשא גיורת ומאכילה בתרומה אמנם זה טעות דהלא פצוע דכא לאו בר אלודי הוא ולא משכחת טומאת לידה אמנם מ"מ משכחת פ"ד כהן