אהל דוד שבועות יבמות סה

בביאה הראשונה היינו דרוב לא מתעברת בביאה א' אבל באמת יש מיעוט נשים שמתעברת בביאה ראשונה וא"כ מאי הקשה מהא דמפרישן ג' חדשים הלא לעיל דל"ד מוקי ש"ס הך מתני' כר"מ ואיהו חייש למיעוטי ולכך צריך להפרישן דשמא נתעברו מביאה א' אבל מתני' דהכא יש לאוקמי' כרבנן דלא חיישי למיעוטי ולכך לא חששו שמא נתעברו הואיל דביאה א' הוא (ודילמא מיירי בבתולה) ונראה דקושי' הש"ס הוא להך תירוצא לעיל דל"ד דמוקי ש"ס כר"ש ור"ש לא חייש למיעוטי כדאי' לעיל דס"ז רשב"י אומר זכרים יאכלו ומפרש הש"ס דקסבר אין חוששין למיעוט וסתם ר"ש הוא רשב"י כדאי' ברש"י ריש שבועת

אמנם קשה לי דאכתי מאי הקשה ש"ס הלא לעיל דל"ד מוקי הש"ס האי דמפרישן כשבעלו ושנו וא"כ איך כתב מהרש"א דקושית הש"ס באונס ופתוי דליחש אף לחדא ביאה כמו האי דמפרישן ג"ח דהוא נמי חדא ביאה הלא לעיל מיירי שבעל ושנה וצ"ע: עוד כתב מהרש"א דלא שייך לאוקמי' אחזקה כיון דאיכא למקים עלה דמילתא דמה"ט בחולצת תוך ג"ח וכו' ולי נראה בלא"ה לא שייך לאוקמי' אחזקה דבשעה שניסת ובעל לא שייך לאוקמיה אחזקה שלא עיברה דרוב עדיף מחזקה ורוב נשים מתעברת ויולדת כדאי' לקמון דקי"ט רק דקושיה הוא דנימא כיון ששהתה עם בעלה זמן רב ולא נתעברה אם כן יוצאת ואיתרע רובה וראוי לאוקמי' אחזקה שלא עיברה ולחלוץ תוך ג"ח דנימא דודאי לא עיברה ונראה דזה מקרי חזקה שאינה מבוררת כמ"ש תוס' חולין די"א דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודע אפי' שעה א' לא מקרי חזקה והכא נמי דמיד כשנושאה לא נודע שעה א' שנדע שלא נתעברה דבכל שעה יש לומר שעיברה דרוב נשים מתעברת ויולדת רק אחר זמן מה נודע שלא היתה מעוברת זה הוה חזקה שאינה מבוררת ועיי' נדה דל"ו תוס' ד"ה נדה וצ"ל דרוב עדיף מחזקה ובעיקר הדבר נראה דמיד שנבעלה לא שייך לאוקמי' אחזקה וכמ"ש תוס' כתובת דף כ"ג דכיון שזרק לה קידושין איתרע ע"ש ויש לחלק

שם מקולקולת למפרע ופרש"י לשלם קרן וחומש עיי' פרשת דרכים דרך מצותך שתמה דהא תנן בפ"ז מסכת תרומת דליכא חיובא דחומש רק בזר מעיקרא ואפי' לר"מ הא ר"מ מודה בבת כהן שנשאת לישראל דאינה משלמת חומש משום דאפשר לחזור לבית אביה וה"ב חוזרת במיתת העובר

סליק אלמנה לכהן גדול פרק שביעי

הערל פרק שמיני

דף ע' תוס' ד"ה מה תושב אבל קשה נילף מבכורים שילקה בטומאת עצמה ונראה דבמס' מכות די"ד ע"ב יליף הש"ס מן איש איש מזרע אהרן דאסור לאכול תרומה בטומאת הגוף וא"כ ע"כ ליכא למימר דילפי תרומה מבכורים שילקה בטומאה עצמה דאל"כ למה לי מזרע אהרן לאוכל תרומה בטומאת הגוף הלא איכא ק"ו דמה טומאת עצמה דקיל דליכא מיתה הוא באזהרה מג"ש דבכורים טומאת הגוף דחמיר במיתה מכ"ש שיהי' באזהרה ואי דמה לטומאת עצמה דחמיר דאין לו טהרה במקוה כדאי' חולין דק"א יש לומר אוכל קדשים (או מעשר שני בטומאת הגוף) בטומאת הגוף יוכיח ואי דמה לקדשים דבכרת או דמה למעשר ב' שטעון כ"צ י"ל תרומה בטומאת עצמו יוכיח ומדאיצטרך מזרע אהרן ש"מ דלא ילפנין מבכורים לענין זה וא"ל דמק"ו לא הוה לקי דאין מזהירין מהדין י"ל לפי מ"ש המ"מ בפ"ב מהמ"א דהיכא שכבר נאסר בלאו הבא מכלל עשה אפשר ללאו לבוא בק"ו וה"נ איכא עשה בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ודוקא בפסולי המקודשין שרי הכתוב בטומאת עצמן ובטומאת הגוף אלא שיש לפקפק בזה הרבה והמ"ל ה' נזירות הביא דעת כמה דיעות דבמה הצד מזהירין: ועוד נראה בקושי' תוס' דע"כ הך ג"ש לא ניתנה אלא לענין פסול אדם האוכל וע"כ למועטי שיהיה דוקא לענין פסול האדם וממילא א"א למילף מבכורים דאל"כ קשה למי לי גבי קדשים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כיון דתרומה אסור מג"ש דבכורים ממילא גם פסח אסור מג"ש וכיון דפסח אסור ה"ה דכל קדשים אסורים מהקישא דזאת תורת העול' וזה המינו ודבר אחר הוא

תוס' ד"ה מה לפסח ועיי' מהרש"א ובזה יש לסייע להרמב"ם שכתב בפ"ז ה' תרומה הלכה ג' דאם אכל תרומה טמאה הוא בעשה דכתיב ואחר יאכל בקדשים מדבר שהוא בקדושתו הוא שיאכל כשיטהר אבל טמא לא וכו' והמ"ל תמה דלמה לא הביא מבשעריך ונראה דנם הרמב"ם לא הי' גרס טמא והי' קשה לו דלמה לא פריך ש"ס גם כן מה לפסח שחייב בלאו אם אכל בטומאת עצמה אבל תרומה ליכא רק עשה לכן הי' נראה לו דסוגי' דהכא סובר כירושלמי דמפיק מואחר יאכל וא"כ לא ניחא להמקשה להקשות זה דדילמא ר"א ס"ל כר"י דאמר ס"פ כל שעה דכל היכא דכתיב לאמר בתחילת הפרשה ואיכא גם לאו הבא מכלל עשה הוא לאו וא"כ גם בטומאת עצמה איכא לאו

גמרא אי דתרומה עיי' מהרש"א שכתב דתושב ושכיר גבי פסח א"א לאוקמי' לגופי' דשכיר ודאי משמע קנין שנים וי"ל דבתוספי הרא"ש הקשה בשם ריב"א הבחור דאיך אמר ש"ס נאני אומר קנין עולם וכו' הלא איכא למיפרך דמה לנרצע שאינה עובד הבן ובת ומתרץ בשם ר"מ דודאי אי הוה כתיב בהדי' נרצע לא יאכל לא הוה מצי למיגמר שכיר מני' כדפרכנין אבל השתא דכתיב תושב לא ידעינן במאי איירי יש לנו להעמיד מסברה במה דמסתבר טפי לומר שהוא תושב אצל כהן ומסתמא נרצע הוה תושב טפי משכיר וכיון דאפקי' בלשון תושב ולא כתיב נרצע בהדי' ע"כ שבא להשמעינו וליתן טעם לדבר אעפ"י שהוא מיושב אצלו לזמן ארוך ואין לו זמן קבוע ליצאתו אפ"ה אינו קנויה לו ואינה אוכל כ"ש שכיר והשתא ליכא למיפרך מידי ע"כ ואם כן מ"ש מהרש"א דשכיר וודאי משמע קנין שנים וכוונתו א"כ ליכתב שכיר ולא בעי תושב וקשה הא איכא למיפרך דשכיר הוא דאסור בפסח משום דעובד וקנוי לרבו גופו אבל תושב ה"א דלא קנה לי' רבו ואמנם י"ל במיעוט עיון ובשם הגאון ר' אברהם ברודא מתרצים על קושית מהרש"א דלהיפך ליכא למימר דא"כ קשה קושי' תוספת ד"ה אלא וכי בשביל לאפנוי כתיב שקר ולא שייך תירץ תוס' דהרי ערל גופיה אכתי לא ידעינן דאסור בתרומה

ע"ב מי איכא מידי דערלות דגברא גופי' לא מעיכבא וכו' כתב הרא"ש דאפ"ה איצטרך למיכתב כל ערל לא יאכל דאי לא כתיב ה"א אע"ג דמילת זכריו מעכבין וכו' היינו משום דמוטלין עליו למוהלם אבל מתו אחיו מחמת מילה שפטור מלימול ה"א שיאכל ומ"מ כיון דאיכא למילף תרומה מפסח לענין ערל שלא יאכל בתרומה או שמילת זכריו מעכבת מסתבר טפי לאוקמי' בערלת דגופי' ע"כ ולי נראה דאיצטרך וכל ערל לא יאכל דמק"ו לא הוה לקי דהוא ק"ו ואין מזהירין מהדין

תוס' ד"ה דפסח וא"ת שאר קדשים מנ"ל ואי מק"ו דמעשר איכא למיפרך דמה למעשר שטעון וכו' וקשה לי נימא פסח יוכיח ונילף במה הצד וצ"ל כמ"ש מהרש"א במס' שבועת ד"ט ד"ה ע"ב דגם יוכיח לא עושין מדבר שאינה מפורש וה"נ כיון דפסח גופי' ממעשר ילפנין ליכא למימר בי' שיהי' יוכיח אפירכת מעשר כיון דפסח גופי' ממעשר ודבר הלמד בג"ש אי חוזר ומלמד בב"א מספקא לש"ס וזה דלא כמ"ש מ"ו בצל"ח על פסחים דף ע' ע"ש

דף ע"א בגמרא ר"א לטעמי' הרמב"ם פ"ז ה' תרומה הביא דרשא דגר ותושב והקשה הלח"מ הלא איהו פסק בהל' מילה דקטן נולד מהול צריך להטיף דם ברית ע"ש ולדידי לא קשה דהרמב"ם ק"ל כר"י לעיל דף מ"ו דבאבות נמי טבילה הוה וא"כ פשיטא דמל ולא טבל לא הוה גר וכמ"ש תוס' שם ד"ה כ"פ ור"ע סובר דבאבות לא הוה טבילה וה"א דמל ולא טבל הוה גר לכך איצטרך גר ותושב למועטי כמ"ש תוס' כל זה לעיל אבל הרמב"ם ס"ל בזה כר"י דבאבות טבילה הוה ואף דאכתי איצטרך חד קרא על קטן שנולד מהול דצריך להטיף מ"מ ס"ל לרמב"ם דמופנה מצד א' אין משיבין רק לר"א דשמענין לי' לקמון דף ק"ד מופנה מצד א' משיבין הוצרך ש"ס לומר דלדידי' אייתר תרי קרא אבל רמב"ם ס"ל מופנה מצד א' אין משיבין שפיר יליף בג"ש דתושב עוד נראה דרמב"ם מפיק דנולד מהול דצריך להטיף ממקום אחר דבירושלמי ריש פרק הערל איתא רב אמר המול ימול מכאן לנולד מהול דצריך להטיף וכו' המול ימול מכאן לישראל ערל שלא ימול וש"ס שלנו מפיק לקמן ד' ע"ב האי דהמול ימול על ציצין שמעכבין וא"כ י"ל דסוגי' דהכא קאי למאי דס"ד דמפיק בריתי תשמור על משוך והמול ימול על ציצין אבל להמסקנא דמשוך דרבנן א"כ מוקמינן בריתי תשמור על ציצין שמעכבין והמול ימול כמו שדריש ירושלמי על נולד כשהוא מהול דצריך להטיף ד"ב ולא איצטרך גר ותושב על נולד כשהוא מהול וגם רמב"ם פסק פ"ב ה' מילה דערל מותר לימול אחרים או דנפק ציצין שמעכבין כמו שדרש ר"י בן פזי בירושלמי חתן דמים למולת אחת למילה ואחת לציצין וא"כ מיותר האי דהמול ימול כמו שדרש רב ירושלמי על נולד כשהוא מהול

שם והני מולין והתנן קונם וכו' הקשה מהרש"א אמאי לא הקשה ש"ס דערבי מהול שמעינן מכל בני נכר ונראה דרמב"ם פסק ה' ק"פ דהאי בן נכר לא יאכל הוא אזהרה על ישראל שלא יתן לבן נכר מפסח וא"כ לא רצה להקשות מכל בני נכר דאולי ס"ל לר"ע כמ"ד אין שוחטין פסח על היחיד ואיצטרך קרא על יחיד שיש לו פסח לשחוט וכבר שחטו כל ישראל הן וה"א דרשאי להמנות בן נכר לאכול עמו כדי שיקיים עשה דפסח עשה דפסח וידחה ל"ת כל בן נכר והוא בעידנא כמ"ש תוס' פסחים ד' נ"ט ד"ה וגם כתבו זבחים ד' ל"ג דעשה דפסח דהוא כרת דוחה אפי' עשה ול"ת ולכך כתב עוד קרא ואין עשה