אהל דוד שבועות יבמות נד

למזיד ואי משום קושית הראב"ד י"ל כתירץ הראב"ד שלא תאסר עולמית אבל לר"י דס"ל ביאת מעוברת שמי' ביאה ליכא לתרץ כתירץ הראב"ד וע"כ צריך לחלק בין שוגג למזיד וק"ל

דף ל"ז תוס' ד"ה וזו וז"ל תימא אמאי לא מוקמינן בחזקת היתר ליבום עכ"ל וכ"כ הקשה הכו"פ דלמה לא נימא או קמיה אחזקתי' והשתא הוא דילדה ולי נראה דלא שייך לאוקמי' אחזקת היתר ליבם דהרי רוב עדיף מחזקה ורוב נשים מתעברת ויולדת כדאי' ריש פ"ג דבכורת רק דקושית תוס' דנימא לאחר ששהתה עם בעלה זמן רב ולא נתעברה א"כ איתרע רובה וראוי' לאוקמי' אחזקה מ"מ נראה דזה הוא חזקה שאינו מבוררת כמ"ש תוס' חולין דף י"א והא דאמר הש"ס לעיל דף למ"ד אשה זו בחזקת היתר ליבום אין ענין זה לכאן דשם מיירי בס' קדושי ערוה

ע"ב בגמרא ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא כתב הרא"ש דמיירי שהסבא קיים דאל"כ מוקמינן הנחלה בחזקת היבם ומהרש"א כתב דלא שייך כאן הוחזקה הנחלה לאותה שבט הואיל לדברי האומר שהוא בנו תעמוד הנחלה בחזקת הבן ועיי' ב"ש סי' קס"ג ס"ק ד' ולדידי קשה על המהרש"א מדברי ירושלמי בפרקן ה"ב מת אמו של ספק הרי יש כאן בן וודאי והבעל ספק עיי"ש כוונתו שיורש הבן שהוא בודאי יורש אותה ולא הבעל ולדברי המהרש"א קשה קשה איך מוקמינן במת אמו של ספק הנכסים בחזקת הבן מפני שהוא יורש בודאי הלא צריכן אנו נעיין שמא הבן הוא משני ואז אין הבן יורש במקום אב אם לא שנימא דשאני ירושת הבעל דהוא דרבנן ומה שהקשה המהרש"א דא"כ בסבא וספק בנכסי היבם אמאי חולקין לימא הסבא אני יורש בודאי כבר תירץ הלבוש וז"ל דאם הסבא קיים עכ"פ חזקת היבם יותר ברור מחזקת הספק שכבר היו הנכסים בחזקתו משעת מיתת אחיו (וקרבן נתנאל הוסיף דהא אין עובר נוחל ומנחיל וכ"כ המהרי"ו) אבל בסבא וספק בנכסי היבם אין לאחד מהן חזקה יותר מחבירו שהרי היו שניהם בעולם בשעה שנפלה לפניהם הירושה ע"ש: וחתני הרב החריף מ' מאיר ני' הקשה הלא מדברי הרא"ש פ' אלמנה לכה"ג סי' ד' משמע דיש ירושה לעובר ובזה מיושב שיטת הטור מה שהקשה מהר"י ווייל בתשובה סי' מ"א על הטור שפסק שהאשראות מה שהי' חייבים למת ג"כ מקרי ראוי' ואין היבם יורש והקשה מהרי"ו א"כ א אמר הש"ס סבא ויבם בנכסי ספ' או סבא וספ' וכו' אמאי לא אמר ספקו וסבא בנכסי מיתנא באשר אות דסבא אמר את ברי דיבם ונכסי דידי ולא נ"ל היכא דמית היבם הלא אפי' מחיים היה יוכל למצוא החילוק זה ולסברת הלבוש ניחא דלא שייך בזה חילוק דסבא ודאי יורש בנכסי מיתני וגם תיכף הנכסים בחזקת הסבא ובידו דאין העובר נוחל ושוב כשנולד הספק כבר יש להסבא חזקת השבט באיתן אשראות ועיי' תשובת ח"ל סימן ס"א: עוד הקשה חתני הרב החריף מ' מאיר ני' על המהרי"ו סי' מ"א דחובת שחייבים למת לא הוה ראוי והיבם יורש מסוגי' דב"ב דף קמ"ד ע"ב הכא ביבם עסקינן הרי דמקרי ראוי ונראה דיש לדחות דטעם דמהרי"ו הואיל והי' המת אותן החובת בידו והוחזק בהן אבל האי דב"ב שלח האב שושבינות לא הי' ביד הבן

דף ל"ח תוס' ד"ה וב"ה ופרש"י בכתיבת כי היכא דפליגי התם ה"נ פליגי במתני' דהכא והקשה הרשב"א דלמה לא בעי הש"ס הכא בחזקת מי כדבעי במס' ב"ב ונראה לתרץ דתוס' הקשו דאיך נימא בחזקת יורשי האשה הא אין אדם מוריש שבועה לבניו ותירצו שם במס' ב"ב דשם נפל הבית דמת פתאום אין צריך לישבע וליכא למיחש להתפסת צררי וא"כ מתורץ קושית הרשב"א דסוגי' דהכא לא מיירי במת פתאום הוא בודאי בחזקת יורשי הבעל ולא בחזקת יורשי אשה דאין אדם מוריש שבועה לבניו ובמס' ב"ב דמיירי במת פתאום דליכא למיחש להתפסת נדרי יש סברא לומר בחזקת יורשי אשה אבל הכא דלא מת פתאום אין סברה לומר בחזקת יורשי אשה ואפ"ה שפיר כתב רש"י דמ"ד במס' ב"ב בחזקת יורשי אשה ה"ה הכא דהרי ר"א היא דאמר שם בחזקת יורשי אשה ואיהו סובר במס' שבועת דאדם מוריש שבועה לבניו

באו"ד וא"ת לר"י דאמר בחזקת יורשי הבעל תיפק דאין אדם מוריש שבועה לבניו וקשה לי הלא בירושלמי פ"ז מס' שבועת הלכה ז' איתא מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב המלוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו שמע ר' יוחנן ואמר יאכל הלה וחדי ודברי הירושלמי הביאו הגה"מ פי"ז מה' מלוה ולוה ונראה דתוס' הוכיחו דע"כ ש"ס שלנו סובר דר"י סובר א"א מוריש שבועה דש"ך בח"מ סי' נ"ב פוסק דפוגם שטרו הוא חשוד נוטל בלא שבועה והקשה הפ"י א"כ ר"א דס"ל מת לוה בחיי מלוה דלא מפסדי היורשי מלוה א"כ תקשה מתני' דגיטין דל"ה נמנעו מלהשביעה משמע דבחשוד שאינו יוכל לישבע מפסיד ואף דהוא מיתומים הלא לר"א בפוגם שטרו נוטלין יתומים מיתומים א"כ מכ"ש חשוד דהש"ך יליף מהאי דפוגם ותירץ דשאני כתובה דהיא דרבנן וידוע דר"י אמר הלכה כרשב"ג ובסוף דכתובת בהאי דנשא בא"י וכו' ס"ל לרשב"ג דנותן מעות קפוטקיא ומסיק הש"ס דסובר רשב"ג כתובה דאורייתא א"כ ע"כ לא סבר ר"י כר"א דאל"כ קשה קושית פ"י הנ"ל ושפיר מקשים תוס' אבל הירושלמי לטעמי' דבירושלמי דכתובת שם איתא הדא אמרי שמטבעות א"י יפות מסייע למ"ד כתובה דאיתא מד"ס א"כ שפיר סובר ר"י כר"א ושאני כתובה דרבנן

ע"ב מתני' נמי דיקא מדלא קתני יורשי אב וכו' וקשה לי דילמא משום דכגבוי דמי וא"כ ג"כ לכתובה יורשי האב עיקר רק דרש"י כרב דכתובה לא נתנה לבבות מחיים והב"ש סי' ק"ס כתב דלמ"ד חליצה קודמת הרי הוא כאלו חלץ ובזה יש לקיים שיטת רש"י שהביאו תוס' בכתובת דף פ' ומהרש"א הקשה כיון דב ש שבקו לב"ה נמי לא יחלוקו דבזה לא פליגי ולהנ"ל ניחא דמ"ד יחלוקו הוא בר קפרא ולקמן דף ל"ט כתבו תוס' דב"ק סובר מצות חליצה קודמת ולהב"ש הוא כאלו כבר חלץ וכגבוי דמי וא"כ לכך לא קתני יורשי האב וכו' דגם לענין כתובה יורשי האב עיקר הואיל דב"ש סובר דכגבוי דמיא אבל ב"ה סברי דכתובה היינו ק' ור' הוא בחזקת יורשי הבעל אף דמצות חליצה קודם אפי' הכא הוא בחזקת יורשי הבעל דקסברי שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ומתורץ נמי מה שהקשו תוס' למ"ד בחזקת יורשי אשה ע"ש: ונראה דבאמת סברי דלב"ש גם נכסי צ"ב יחלוקו והא דלא קתני עם יורשי הבעל משום דלב"ש גם אצל כתובה יורשי האב עיקר דכיבוי דמי: עוד נראה דר"א דסובר בחזקת יורשי אשה הן נכסי נ"ב וב"ש סברי דהוא של בעל ואפ"ה אין כאן מחלוקת חדשה דהרמב"ן במלחמות כתב דלב"ה פשיטא להו שאין זיקה עושנ נישואין כלל רק דמפסיק להו אי כתובה נתנה לגבות מחיים לכן מעמידין הכל על חזרתו הראשונה ע"ש ונראה דמ"ש דב"ה לשיטתו דלא דרש מדרש כתובה לגרע כחה כמ"ש תוס' כתו' דף נ"ג אבל ב"ש דרש מדרש כתובה אפי' לגרע כחה א"כ הנכסים בחזקת יורשי הבעל והרשב"א כתב דכתובה כל מה דאיכתבי בכתובה והוא צ"ב שנכתב ג"כ בכתובה ועל נ"ב קאי ג"כ מדרש וכ"כ הרמב"ן וא"כ אין סברא לומר שיטלו יורשי כלום כיון דלא קראינן כשתנשאי לאחר וכו' דהא ב"ש דרש מדרש כתובה חכי' נגרע כחה אף דיבם כאחר כבר כתב רש"י דהוא רק לקבורה וא"כ מתורץ קושית מהרש"א שם בכתובת אף דלב"ה יחלוקו הוא משום דמספקא להו אי יתנה לגבות מחיים וכיון שהוא בחזקת שניהם יחלוקו אבל ב"ש דדרש מדרש שכתובה לגרע כחה נדחה יורשי' ואין זה פלוגתא חדשה דכבר מנינו פלוגתא זה תלי' אי דרשינן מדרש כתובה וב"ה לטעמי' דלא דריש מדרש כתובה ומספקא להו אי נגנבת מחיים

שם אמר ר"א מתני' נמי דיקא וכו' וקשה לי דלמה לא הוכיח ר"א מדלא קתני סתם יחלוקו כמו גבי נפל הבית ומזה יש סיוע למהרי"ק הביאו רמ"א סי' ק"ס דשמרת יבם שמתה האב יורש ולא היבם וכתב הרמ"א דכן משמע מלשון יורשי הבעל וא"כ י"ל לכך לא קתני סתם יחלוקו דה"א דיחלוק היבם עם יורשי הבעל קמ"ל יורשי הבעל דהוא אב

דף ל"ט ע"א רש"י ד"ה ידו עדיפא מידה ואפי' ב"ה מודה דשקלי יורשי הבעל בנכסים ובפ' הכותב כתב דשקלי יורשי הבעל כל הנכסים וכבר הרגיש הרמב"ן בסתירות דברי רש"י ונראה דיש לדקדק על רש"י בכתובת שכתב דלרבא ידו עדיפא וכו' ולכן גם היבם ידו עדיפא מידה למה לנו להרבות בפלוגתא שהרי אביי סובר דב"ש ס"ל ידו עדיפא מידה ואפ"ה גבי יבם ידו לא עדיפא מידה ונראה דיש לדקדק על אביי דס"ל דיבם גרע מבעל והלא אמרינן דיבה במקום אחר קאי ונראה דאביי סובר דחליצה קודמת ליבום וכבר כתבתי לעיל דברי ב"ש דלדידי' הוא כאלו כבר חלץ ולכך גרע היבם אבל רש"י בכתובת כתב אליבא דהלכתא דיבום קודם ויבם במקום אחיו קאי וכמו דגבי הבעל ידו עדיף ה"ה ג"כ אצל היבם וסוגי' דהכא שפיר מפרש רש"י שאמר רבא לאביי אי דנפלו כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ל"פ דידו עדיף והכוונה דאמר רבא לאביי אפי' לדידך אפי' אם ס"ל דחליצה קודם ונחתינן חד דרגא מ"מ מודים ב"ה דנוטלין יורשי הבעל פלגי

ע"ב והלכתא אפי' קרוב אפי' אשה וקשה ני למה צריך למיפסק הלא בכ"מ ר"א לחומרא ורבינא קולא והלכתא כרבינא וכה"ג הקשה הרשב"א פ"ק דחולין ותוס' במס' חולין דף מ"ו ע"ב ונראה משום דהש"ס בעי, ליתן טעם משום מילתא דעבידא לגלוי והנה מ"ו בנ"ב סי' כ"ח העלה דבאיתחזק איסורא לא מהני גלוי מלתא וקצת קשה לי מהירושלמי הביאו תוס' י"ט ריש פ"ג מס' יומא על הא דהרואה אומר ברקאי דע"א נאמן במלתא דעבידא לגלוי והרי שם איתחזק איסור יה"כ ויש לחלק ועיי' ב"ש סי' ק"ך ס"ק ה'

שם רש"י דה ביאת קטן הקשה הרשב"א דלמא לתני בקטן פחות מבוט' ולכך צרי' שהוי אבל קטן בן ט' מנ"ל דצריך שהוי ע"ש ובפרט דהלא ש"י בקידושין ט' ט' בן ט' קונה מד"ת ולולי דמסתפינא אמינ' דגם דעת רש"י לדינא דקטן בן ט' ט' ביאתו מדרבנן ואפרש שיחתי דלקמן דף קי"א מקשה הש"ס דהאיך ך מיבם אקרי להקים שם והאי לאו בר הכי הוא ומשני ובמה הכל דהוא וכתב מהרש"א דלשיטת תוס קא דהאי דמרב' מקרא הוא דלא נימא דבכל ביאה וביאה עביד איסורא אבל אינו קונה אותה מד"ת והנה תוס' כתבו שם דהאי דהקשה הש"ס אקר רי להקים שם והאי לאו בר הכי הוא לרידסוב' ידסוב' סריס אדם לא חולץ הואיל ולא הית' לו שעת הכושר וגם קטן לא הי' לו שעת הכושר אבל לר"א דס"ל סריס אדם מיבם הואיל ובמינו מתרפאין גם קטן לא שייך לומר דעביד איסורא וא"כ לר"א קשה ל"ל ויבמה כ"ד דפשיטא דקטן מיבם דלאו גרע מסריה אדם וע"כ לדידי' בא להורת שיקנה י"ק את יבמתו לגמרי מד"ת ואכ"נ דעת רש"י בקידושין די"ט דכוונת רש"י שם לפרש הבריית' ולה"נ לרש"י לפרש כפי' תוס' לכך מפרש דקונה מד"ת והבריית' י"ל כר"א דס קק"א ש דעתל