אהל דוד שבועות יבמות ה

הזכות מס' מכות דהא דסנהדרין הוא רק גלוי מילתא לק"מ

שם ע"ב תוס' ד"ה חייב וכו' וז"ל ואי לא מחייב בהקפת ראש רק בתער אם כן שמעינן מראשו וכו', הנה יש לתרץ זה דתוס' במס' נזיר דף מ"א ע"ב ד"ה ואי וכו' הקשו לרבנן מנ"ל היכא דהוא נזיר ומצורע דאיכא ב' לאווין מנ"ל דדחי ותירצו דהכל מראשו נפקא דמקרא מלא דיבר הכתוב ל"ש הוא נזיר וכו' ע"ש וא"כ לא הוי ידעינן מראשו דהוא בתער דה"א דאינה מצותו בתער וקרא דראשו איצטרך לנזיר שידחה לאו דנזיר דהרי בנזיר חייב אפי' במספרים ובכל מעבירן ולכך איצטרך זקנו לומר שמצות המצורע דוקא בתער אמנם קשה על דברי תוס' שם מסוגי' דנזיר שם דאיך אמר הגמרא שם אי כתב ראשו ולא זקנו משמע תרתי דאתי עשה ודחי ל"ת ומשמע הקפה כל הראש, שמי' הקפה וקשה איך נשמע הקפת כל הראש שמי' הקפה דלמא לא הוה הקפה וקרא דראשו איצטרך שידחה לאו דנזיר דהלא בנזיר לא כתיב לשון הקפה רק תער לא יעבור על ראשו וצ"ע על תוס' שם והך סוגי' דשם קאי למאן דמחייב בכל מעבירין דאל"כ ל"א קרא על נזיר שהרי יוכל לקיים במספרים (אמנם שם מוקי ברייתא מאחר דסופנו לרבות וכו' כמאן דדריש זקנו) ונראה לתרץ דברי תוספת שם דאיתא בת"כ הביאו הר"ש פ"י מס' נגעים והתגלח אף אם הוא נזיר וכתב זית רענן דדריש זה מוי"ו של והתגלח וא"כ שפיר אמר הגמרא דמשמע הקפת ראש שמי' הקפה דלמדחי לאו דנזיר לא איצטרך דזה נשמע מקרא והתגלח וע"כ דבא לאורי דהקפת ראש שמיא הקפה ותוספת שהקשו במס' נזיר דמנ"ל דהיכא דהוא גם נזיר וכו' היינו משום דהוא תרי לאוין וזה ליכא למילף מותתגלח דשם ליכא רק חד לאו דגילוח נתק הוא בכל דבר והא דאמר הגמרא משמע תרתי דאתא עשה ודחי ל"ת ליכא להקשות דזה נשמע מוהתגלח ז"א דמשם ליכא למילף דמה לנזיר שישנו בשאלה: ובאמת קשה לי על הת"כ דמוקי והתגלח על נזיר ולמה לא מוקי שיש לו נתק בפאת הראש וכגון שהיה לו מ' שערות דהוא שיעור פאה לרמב"ם ונולד לו נתק באותו פאה באופן שאם יגלח לנתקו לא ישאר שיעור פאה דאף שמשייר ב' שערות לא מקיים מצות פאה עד שישייר לשיטת רמב"ם מ' שערות (או ד' שערות לפי הגירסאות) ומזה יש סייע לרמב"ם דפסק דעל פיאת ראש ג"כ לא מחייב רק בתער א"כ לא יוכל הת"כ לאוקמי' בכה"ג דהרי יוכל לקיים שניהם ע"י מספרים דגילוח נתק שרי אף ע"י מספרים

דף ג' ע"א תוס' ד"ה ועל הזקן וכו' וז"ל ועוד נראה מדלא אמר איש דאמר לקטן או לעכ"ום וכו' והקשה זקני הרב מ' מרדכי דייטש זלה"ה דאיך יוכל לומר למ"ד כל היכא דשליח לאו בר חיובא מחייב משלחו נהי דמשום דבר עבירה יוכל לחייב משלחו מ"מ הא אין שליחות לקטן ועכ"ום והרי כאלו לא שילחו כלל ונראה לתרץ דכוונת תוס' מדלא אמר הגמרא איש דאמר לעכ"ום וכו' דלישנא דאי בעי עביד ליכא אפי' איסור דרבנן ומותר לגדול להניח עצמו להקיף מקטן ועכ"ום אף שהקטן ועכ"ום מקיפם ע"פ ציוות משלח מ"מ אין שליח לדבר עבירה ואפי' איסור דרבנן ליכא כמ"ש רמ"א י"ד סי' ק"ס דמותר ללות בריבית ע"י שליח דאין שליח לדבר עבירה אבל ללישנא דבר חיובא אסור מדרבנן לאותו גדול להקיף עצמו מקטן ועכ"ום דכיון דלא שייך אין שליח לעבירה הרי כאלו משלח בעצמו מקיפו ואף דאין שליחות לעכ"ום מ"מ מבואר מסוגי' דב"מ ד' ע"א ע"ב דלחומרא יש שליחות לעכ"ום ועיי' מהרש"א שם וה"ה קטן מדרבנן אסור דהרי קטן ונכרי דליתנהו בשליחות מחד קרא נפקא לשיטת תוס' מס' גיטין דף ס"ד ע"ב ד"ה שאני וגם הראב"ד פ"ו ה' גירושין הלכה ט' כתב אתם גם אתם מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת לאפוקי קטן דאינו בר דעת ועכ"ום ג"כ ילפינן מהך קרא מה אתם בני ברית וכיון דעכו"ם וקטן שניהם נתמעטו מחד קרא וכיון דעכ"ום מדרבנן לחומרא יש שליחות ה"ה קטן וכה"ג כתב ש"ך י"ד סי' פ"ז ס"ק ט"ז וז"ל הואיל דחלב זכר וחלב שחוטה מחד קרא ממעט וכיון דחלב שחוטה אסור מדרבנן ה"ה לחלב זכר ע"ש ובזה מיושב ג"כ דברי מהר"י ווייל בתשובה סימן כ"ח שכתב מה שטען ראובן ותובע משמעון שאמר לבנו לקלל אין לחייבו ואם הבן גדול אין שליח לדבר עבירה ואם הוא קטן הא פסק הר"ם הלוי כר"ס דלא אשכחן שליח לדבר עבירה רק בחצר דבע"כ מותיב וקשה הלא בלא"ה אין לחייבו דאין שליחות לקטן והרי כאלו לא משלחו כלל ועיי' ש"מ סי' קפ"ב בש"ך דאפי' קטן דאין לו יד מ"מ אין שליחות לקטן ולהנ"ל ניחא דלחומרא יש שליחות לקטן כמו בעכ"ום כיון דשניהם מחד קרא ממעט וכל זה הוא לשיטת תוס' גיטין דף ס"ד ע"ב דקטן דליתא בשליחות ילפי' מאתם גם אתם אבל לשיטת רש"י אינו כן דמפרש במס' קידושין ד' מ"ב ד"ה והא כתיב דגבי ושלח ושלחה כתיב כי יקח איש ומני' ילפינן דאין קטן עושה שליח ובזה מיושב מה שהקשה פ"י דלמה בגט אין קטנה עושה שליח הא בגיטין לא ילפנין שליחות מתרומה דבגועי' כתב ושלחה ולרש"י ניחא דבקידושין בודאי אין קטן עושה שליח דכתיב כי יקח איש אשה ממילא גם גבי גט דמקשינין יציאה להויה אמנם קשה לי על שיטת רש"י תינח קטן יש למועטי מאיש אבל שוטה דג"כ ליתא בשליחות כדאי' גיטין דכ"ג ע"א והרי שוטה ליכא למועטי מאיש דשוטה מקרי ג"כ איש כמ"ש תוס' יבמות ד' ק"ג ע"ב וכן מורים דברי ירושלמי ריש תרומה מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לשוטה ומדלא ממעט שוטה ג"כ מאיש ש"מ דמקרי איש וצ"ע:

ועיי' תוס' יבמות דק"ג ע"ב ותוס' מסכ' חולין די"ב ד"ה מאן ובזה יש לסייע לרמב"ם דפסק פ' י"ב ה' עכ"ום דעבדים אסורים בהקפה ונראה דאיהו לא ס"ל כשיטת תוס' רק דלר' אדא מקשינן גם ניקף למקיף ומה שהקשו דלמה לא אמר איש דאמר לקטן אקיף לי את הגדול יש לומר דאין שליחות לקטן אף לחומרא רק למה לא אמר איש דאמר לאשה אקפי לי גדול אף שתוס' כתבו דגדול לא יניח עצמו להקיף מ"מ נ"מ אי אתרמי שהניח עצמו להקיף ואם כן למ"ד אי בעי עביד לא מחייב משלחו והניקף באמת חייב וללישנא דבר חיובא חייב המשלח ואף דאין הלכה כר"א הלא סוגי' דב"מ בלא"ה לא קאי אליבה דהילכתא דהרמב"ם ס"ל דאשה אסורה להקיף קטן (ואף דאין הלכה כר"א מ"מ הרבה פוסקים לא ס"ל כר"ס) והי' ניחא לרמב"ם דלא ניחא למינקט איש דאמר לאשה אקפי לי גדול כמ"ש מהרש"א דלא שכיח דאסור להשתמש באשה רק דאכתי הוה למינקט איש דאמר לעבד אקפי לי גדול דעבד איתא בשליחות כמו ששנינו האומר לעבדו צא ושחוט עלי פסחי א"ו דעבד אסור בהקפה. אמנם נהי דאסיר להשתמש באשה מ"מ הוה ליה למינקט דאי אתרמי (וגם אי לחומרא יש שליחות לעכום לא מיכרע:

ועיי' במ"מ בפ"ה מ"ה מלוה ה"ה עוד עלה על רוחי דרמב"ם סובר דלר"א מקשינן ניקף למקיף ואם כן קשה מה שהקשו תוס' דשמואל דמוקי במס' נזיר באשה וקטן ולמה לא מוקי' אפי' בגדול רק שמקיפן אשה וקטן וניחא לרמב"ם דבאמת הפירש דנזרים הם גדולים רק שאשה וקטן מקיפם וכקושי' מהרש"א ומה שתירוץ מהרש"א דהוה למינקט עכ"ום י"ל דגם עכ"ום לא שכיח דהרי אסור להסתפר מעכ"ום ורמ"א בי"ד סי' קנ"ז אוסר אם לא שיראה במראה ויש פוסקים שהשמיטו האי דרואה במראה ואולי סברי כמ"ש תוס' דהאי דרואה במראה יש לאוקמי' באשה (הן אמת שרמב"ם פ' י"ב ה' רוצח פסק דברה"ר שרי להסתפר מעכ"ום וגם אדם חשוב מותר מ"מ דוחק לאוקמי' דאיירי בהני גוונא) רק אי איירי שמואל במקיפם שהמקיפם המה אשה וקטן למה לא נקט עבד שהמקיף הוא עבד אלא ש"מ דעבד אסור בהקפה אמנם כמדומה שחכם א' הקשה אותי דהרמב"ם פ"ט ה"נ לא מפרש הכי ומ"מ יש לתרץ במעט עיון גם יש סברא אחת לומר אף דילפנין ג"ש לה לה מ"מ כבר כתב הפ"י היכא דיש לאוקמי' הקישא אמילתא אחריתא ויש סברא לחלק לא אמרינן אין היקש למחצה וזה שייך גם בג"ש ובפרט א"א הקישא עדיפה מג"ש ויש לסייע מסוגיי' דכריתות דף כ"ב לא יהי' ספק חמור מודאי ולדעת סברת פנ"י תלי' בפלוגתא דר' יעקב וחכמים במ"ס ב"ק דף מ"ה ע"ש) ראיתי בתוס' מס' נזיר דף נ"ז בד"ה ורב אדא נסתפקו במקיף את אשה אי מחייב כמו בקטן לר"ה וקשה לי דמאי מספקו בזה דאי נימא דמחייב קש' בסוגי' דב"מ דף י"א דנקט איש דאמר לאשה אקפי לי' קטן וסוגי' דשם קאי לר"ה כמ"ש תוס' וקשה למה לא נקט הגמרא בחד גוונא איש דאמר לאשה אקפי לי אשה דללישנא אי בעי עביד לא מחייב המשלח וגם האשה הניקפת מותרת להניחה מלהקיפה וכאלו לא ציווה המשלחו כלל אבל ללישנא דכל היכא דבר חיובא וכאן דאשה לאו בר חיובא מחייב משלח דשליח של אדם כמותו והרי כאלו הקיף המשלח בעצמו את האשה א"ו דמקיף אשה פטור ונ"ע:

ודרך אגב יש לתרץ מה שהקש' ש"ך ח"מ סימן שמ"ח ס"ק ד' ד"ה ומרש"ל בסוגי' דב"מ דף י' ע"ב דפריך הגמר' על ר"ל מהאי אם המצא תמצא ולמה לא מקשה על מתני' דמרובה ע"ש ונראה דמהר"ם שיף הקשה דמאי הקשה הגמרא א"כ מצינו שליח לדבר עבירה דילמא שאני התם דרחמנא גלי' דיש שליח לעבירה דכתב אם המצא תמצא וכמו דגלי קרא גבי טביחה ומכירה ונראה דמהרש"א כ' דאיצטרך קרא גבי חצר דה"א דאתם גם אתם בא לומר מה אתם לדעת וחצר לאו בר דעת ליתא בשליחות קמ"ל דאפ"ה נעשה חצר שליח וא"כ ליכא למימר דשאני גניבה דגלי' רחמנא אם המצא תמצא דקשה מנ"ל להברייתא דקרא בא לרבות חצר דהוא תרתי לגירעותא שאינו בר דעת וגם הוא לדבר עבירה דילמא קרא לא בא אלא לרבות שאם ציוה לשלוחו לגנוב שיחייב המשלח דה"א אין שליח לדב"ע וא"כ מיושב קושי' הש"ך דאמתני' דמרובה לא רצה להקשות דשם הוא שליח בר דעת וה"א דשאני גניבה דרחמנא גלי' דכתיב אם המצא תמצא ודו"ק:

וגם קשה לי על רש"י מס' ב"מ דף י"א ע"א ד"ה ומר סבר כתב רש"י דמשום דאין שליח לדבר עבירה איצטרך למיכתב התם ועי' מהרש"א ועי' נ"י שכתב דרש"י לא נחית לחלק משום שחצר לאו בר דעת וקשה לי מסוגיא דקידושין ד' מ"ב דמקשה הגמרא ונילף ממעילה ושם ד' מ"ג מקשה ש"ס אדיליף משחוטי חוץ נילף מהנך דיש שליח לעבירה ומאי קושי' דאיך נימי דבכל התורה יש שליח לדבר עבירה א"כ למה לי אם המצא תמצא וצ"ע

בא"ד מדכתיב ראשו משמע דכ"ע מודים דאסור ע"י אשה ועובדי כוכבים וכו' והקשה שעה"מ בשם הרב מהר"י זלה"ה הלא תגלחת מצורע צריך להיות ע"י כהן כמו דאי' בת"כ וכן פסק הרמב"ם פי"א ה' טומאת צרעת הלכה ג' ושמעתי מהגאון מ' משולם טיסמניץ זלה"ה דכוונת תוס' משום דתגלחת מצורע סגי בב' שערות כדאי' מס' ב"ק ושיעור פאה הוא מ' שערות או ד' שערות כדאי' בהרמב"ם וא"כ שפיר כתבו תוס' דאפשר לקיים שניהם דהיינו שאשה תגלח המצורע עד ב' שערות ושוב לא נשאר חיוב פאה ואותן ב' שערות שנשארו יגלח הכהן ויתקיים מצות גלוח):