אהל דוד שבועות יבמות מה

מאי הקשה הש"ס מהאי דאם בעלו קנו דהיא גופי' סגי' בגט ויש לחלק דכיון דאפשר בחליצה הרי כאשת אח כמקדם ובעיקר סברת מהרש"א נסתפק המשנה למלך בפרשת דרכים דרך מצותיך ד' ס"ט ע"ג ומה שכתבתי כיון דאפשר בחליצה אין זה מספיק דהא גבי פלוגתא דביאת כה"ג באלמנה אמר הש"ס נמי כיון דאפשר בחליצה ואפ"ה לא נקט רק צרתה

תוס' ד"ה מיתיבא ואם תימא דרבא גופא וכו' ונראה לתרץ דהנה יש לדקדק מאי הקשה הש"ס מהא דאם בעלו קנו הא הש"ס מסיק לקמן דע ט שנפלה ולבסוף נפצע וא"כ י"ל דהך ברייתא אתי' כא"ש דס"ל חליצה קודמת (והיינו אם לא נימא כסברת הב"ש סי' קע"ד ס"ק ד') וא"כ הא דהתירה התורה ליבם הוא מטעם דחוי דהא לא שייך לומר דהתירא הוא שהרי מצות חליצה קודמת וכיון דדיחוי הוא אמרינן מה לי חד דיחוי או תרי דיחוי ואמרינן הואיל דדוחה איסור אשת אח דוחה נמי איסור פצוע וסברה זה סובר רבא בזבחים דף ל"ב גבי ט"מ ונעשו זבים ע"ש והא דאמר רבא לעיל ד"ח ערוה גופי' לא צריך קרא ומשמע שם אפי' בנשא מת ומת ואח"כ נשא חיי י"ל דשם קאי לחכמים דס"ל יבום קודמת והא דשרי' רחמנא להתיבם היתר גמור דהתורה גזור עליו וכיון דהתירא הוא אמרינן להא אישתראי ולהא לא אישתראי כמו שמבואר בזבחים שם: וי"ל דהרמב"ן גרס ר' יוסף במקום ר' אשי ולדידי' לא יתכן זה דלקמן דע"ט מקשה הש"ס על הא דבעי לאוקמי' כגון שנפלה ולבסוף נפצע דליתי איסור פצוע דכא ולידחי יבום ומשני ר' יוסף דהך תנא כהך תנא דר"ע ואמאי לא משני כיון דנפצע לבסוף אמרינן מה לי חד דיחוי וכו' וע"כ דלא ס"ל הך סברא לכן מקשה הש"ס שפיר אבל לרבא ניחא ועוד נראה לתרץ קצת דרבא מוקי הך ברייתא ואם בעלו קנו בחרשית דלא אפשר בחליצה דאינה באמר ואמרה וש"ס דמותיב לא ניחא לאוקמי' בחרשית הואיל ורישא ונתנו גט או שחלצו מיירי בפקחת ומסתמא סיפא דומי' ורישא אבל רבא מוקי רישא בפקחת וסיפא בחרשית ועיי' לקמן דף ק"י ע"ב משני הש"ס ג"כ אליבא דרבא הא כדאיתא והא כדאיתא ועיי' לעיל דף י"א בד"ה היא חולצת מש"כ לתרץ הרמב"ם

דף כא ע"א תוס' ד"ה א"ה עיי' במהרש"א מה שהקשה על המהרש"ל דא"כ תיפשט דשניות דר"ח אין להם הפסק ונראה דהרמב"ן כתב על הא דקתני אשת חרגו קמ"ל דשרי אפי' אם יש לה בת דה"א דלא משתרי אשת חרגו רק באין לה בת אבל ביש לה בת ה"א דנגזור אטו בתו קמ"ל דלא גזרינן דאף שבתו אסורה היא מותר. ומדברי הרמב"ן נשמע דיש סברא לומר דאשת חרגו אינה מותרת רק באין לה בת דאם יש לה בת איכא למיגזר אטו בתו ובזה הסברא יש לתרץ מה שהקשו תוס' דליתני אם אם חמיו דאולי באמת אסורה בחי' בת בתה דגזרינן איהי אטו בת בתה דאיהי אסורה משום אם חמיו והיא ערוה דאורייתא והא דלא גזרינן אשת חרגו אטו בתה יש לחלק דאשת חרגו לא מיקרב עד דאיכא תרי קידושין אבל חמישי שבחמיו ושבחמותו בחד קידושין הוא דמיקרב דמיד שקידש אשתו נתקרבו חמשה שבחמיו ושבחמותו ולכך גזרינן טפי וכמו שמחלק הש"ס לקמן ונראה דתוספת הוצרכו לתרוצם משום דלקמן מסיק הש"ס דר"י בר שילא לאתר אם אחי האם מן האם דכל שבנקבה ערוה וכו' והקשה הש"ס מ"ש הני ותירץ הש"ס ומחלק בין חד קידושין לתרי קידושין וא"כ המקשה דלא אסיק האי סברא בין חד קידושין וכו' טפי הוה להקשות אגופא דברייתא דחמישי שבחמיו נמי תימא אני מותרת ובתי אסורה דהא להמקשה ע"כ חמישי שבחמיו אפי' בחיי בתה מותרת כמו אשת חרגו דמותרת אפי' בחיי בתה דהא המקשה לא אסיק בין מיקרב בחד קידושין לתרי קידושין ותירצו התוס' דהמקשה לא רנה להקשות דלמא באמת שניות דר"ח אין להם הפסק וא"כ מתורץ קושית מהרש"א דליכא למיפשט בעי' דלקמן דכיון דכבר מסיק הש"ס ומחלק בין מיקרב בחד קידושין למיקרב בתרי קידושין שפיר מספקא להש"ס ה' שבחמיו אם מותרת וכגון שכבר מתה אם חמיו אם יש הפסק אבל בחיי אם חמיו אין הפסק הואיל והוא בחד קידושין גזרו ולא שייך למיתני ה' שבחמיו אני מותרת וכו' ודו"ק ועל דברי מהרש"א קשה לי דלקמן מקשה הש"ס למאן דאוסר אחות אבי אביו מברייתא דמאי הן שניות וכו' נמי שניות דר"ח א"כ המקשה דלא אסיק תני ושייר ממילא דלא סובר שניות דר"ח מדלא חשבה א"כ הוה להמקשה להקשות על גופא דברייתא דה' שבחמיו תאמר אני מותרת ובתי אסורה

דף כב גמרא מ"ש למעלה דחשיב לאשתו וכו' והקשה מ"ו ברב חלק אה"ע סי' כ"ה הלא יש סברא לומר דשניות מחמת חמותו אין אסורים אחר מיתת אשתו דכבר קלש איסור חמותו דשוב אינו בשריפה לא גזרו כמו גבי גרים לקמן דצ"ח וא"כ לכך חשיב אשתו דאם מתה אשתו גם דור הרביעי הותר אבל איסור מחמת בן ובת אשתו לא קלש איסורא והיינו לשיטת הרמב"ן הביאו המ"מ פ"ב מה' איסורי ביאה דדורת שלמטה אפי' אחר מיתת אשתו הוא בשריפה ולכך לא חשיב אשתו ולי נראה דקושית הש"ס הוא לאביי דאמר לקמן משמעות דורשין א"ב וכתבו תוס' דצ"ח ד"ה קלש דלאביי אפי' לר"ע חמותו לאחר מיתת אשתו בשריפה ולדינא כבר העלה מ"ו בנ"ב דאשת חמיו אפי' אחר מיתת אשתו אסורה: ע"ב גמרא אבל אינו מטמא לאשתו פסולה קשה לי לעקיבא ב"י דסובר אפי' בחייבי עשה לא תפסי קידושין ח"כ אמאי איצטרך קרא דאינו מטמא לאשתו פסולה הא לאו אשתו וכה"ג הקשו תוס' לקמן דמ"ד גבי ואין צרתא תעבה ולבעולה לכה"ג ליכא לאוקמי' דהא כה"ג אינו מטמא אפי' לאשתו כשרה ולכל ז' קרובים. והנה לשיטות תוס' לקמן דף ע"ז דחללה הבאה מחייבי עשה ליכא רק עשה משכחת אשתו פסולה שכה"ג נשא בעולה והוליד בת ונשאה לכהן דהוא עשה שאינו שוה בכל אבל לפי מ"ש המ"ל דדעת הרמב"ם אינו כן קשה: אמנם משכחת שנאנסה אחר שנשאה לכהן או שבעלה נעשה פצוע דכא דאינו מטמא דלאפוקי קיימא ולא פקעי קידושין וכמדומה ששמעתי זה ובזה מיושב מה שהקשה הרמב"ן לקמן דנ"ד למ"ד אין חופה לפסולת א"כ אשתו פסולה דממעט קרא למה לי הלא אשתו ארוסה אינו מטמא ולהנ"ל ניחא דמשכחת שזינתה בשר נישואין

דף כג ח"ל תפסי קידושין דכתיב כי תהיין ובקידושין דס"ח מקשה הש"ס דנוקי אחייבי עשה ומשני דמעם אחד בעינן וראיתי לפ"מ בפ"מ במס' מכות בירושלמי דלמה לא מוקי כגון שנשא ב' יפת תואר דאיכא עשה בה ולא בחברתה וא"כ השני' היא שנואה וע"כ דהסוגי' קאי למ"ד ביאה ראשונה מותר מיד ועלה אמר קרא בה ולא בחברתה וא"כ לא יוכל לאוקמי בכה"ג דקודם כל המעשים נכרית היא ואינו בנו ע"כ והנה אכתי קשה דהא רש"י בחומש כתב ושביתו שבין אף שהן מז' אומת וא"כ לוקי כגון שנשא ב' יפת תואר מז' אומת ולאחר כל המעשים ודוחק לומר דלאחר כל המעשים לא קאי בהך עשה בה ולא בחברתה דלאחר המעשים היא גיורת ואף שהוא בע"כ וכבר פלפלו בזה אי הוה גיורת ומזה יש סיוע להרמב"ם דפסק כלישנא קמא דרבא לקמן דע"ז דלא תתחתן לא קאי רק בגיותן ולא בגרותןועי' תוס' בפ"ק דבינה די"ב דבכה"ג לא שייך אהדרינא לאיסור קמא

שם בגמרא בנך הבא מישראלית קרוי בנך וכו' הקשה השער המלך דלקמן דף ס"ב ע"ב מקשה הש"ס מנ"ל דבני בנים כבנים ופרשי' דאבני בתו קאי ולמה לא יליף מדכתיב בתך לא תתן לבנו כי יסד דהיינו בעל בתך את בנך הרי דבני בנים מבתו ג"כ קרוי בנך והגאון מה"ו משולם טיסמניץ אמר דנהי דרישא דקרא מזהר את האב ואמר בתך לא תתן לבנו מ"מ סיפא דקרא כי יסיר מזהיר הכתוב ג"כ על הנקיבה דהיינו בתו כלומר שבנו יסיר בן הנולד מבת ישראל ותדע וכי היא אינה מוזהרת ומזהיר הכתב עליו ועיי' ברבינו בחיי פ' וינא מ"ש בשם ר"ח על הא דכתב והבנים בני וצ"ע מסוגי' דלקמן דף ס"ב ובספר עפר יעקב כתב דר"ח רצה לפרש לשיטת המדרש פ' ויגש על פסק ובני בניו אתו אמר ר"י בר אלעאי בני בנים הרי הם כבנים ובני בנות אינם כבנים וכתב היפ"ת דמיתורא קדרש דהא כבר כתיב וכל זרעו אתו א"ו דלדיוקא קאתי'

ע"ב מתני' אחיו של זה מיבם חלוצתו של זה הקשה ח"צ סי' ק"ח על הרשד"ם שפסק דאם מת הילד בתוך למ"ד יום צריכה לחזור על כל האחים הואיל וא"א ליבם חליצה פסולה היא והקשה הנ"נ הא במשנתנו דאחיו של זה מיבם חלוצתו של זה והא הכא ע"כ אין צריכה חליצה אלא מאחד אעפ"י שאותו החולץ אסור ליבמה שמא יפגיע באחות זקוקה וע"כ נמי שאין אח השני חולץ לזאת דאי ס"ד שצריכה חליצה אח השני איך מיבם אחותה הלא היא אחות חלוצתו א"ו שאין חולצת אלא מא' מאחים ואי נימא דכה"ג מקרי חליצה פסולה איך משתרי להנשא לאחיו האחר למ"ד חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין אלא ודאי דכה"ג נא מקרי חליצה פסולה: אמנם תוס' כתבו לקמן דף כ"ו ד"ה דנפל וזה לשונם אע"ג דגם השני צריך לחלוץ שני' משום דחליצה פסולה היא מ"מ אינה אסורה משום אחות חלוצתו דחליצה זו אינו רק משום חיזור א"כ גם במשנתינו אף דחולצת משניהם מ"מ לא אסירא משום אחות חלוצתו הואיל דחליצה הוא רק משום חיזור ועוד נראה דמ"ד חליצה פסולה צריכה לחזור מוקי משנתינו כמ"ד אין זיקה ועיי' לקמן דכ"ז ודף נ"א תוס' ד"ה מדקאמרת שכתבו דמ"ד ח"פ צריכה לחזור הוא למ"ד יש זיקה אבל למ"ד אין זיקה א"נ לחזור: דף כד ע"א גמרא ואימא בכור ליבם פשוט לא ליבם מקשים דאי נימא דפשוט לא ליבם א"כ לצרור דכתב רחמנא לחסור צרת צרה היכא משכחת והנה י"ל דקושי' הוא לב"ש דמתיר צרת ערוה. גם י"ל דקושית הש"ס הוא למ"ד לעיל די"ג נשואין ראשונים מפילים ואפי' אם מתה הערוה קודם שמת הוא צרתה אסורה א"כ משכחת כגון שמעון נשא לאה בת ראובן הבכור ויש לשמעון עוד אשה ושמה רחל ומתה לאה הערוה בת ראובן ושוב נשא שמעון עוד אשה אחת ושמה בלהה ואח"כ מת שמעון קמ"ל קרא דאפי' אותה אשה שנשא שמעון לאחר מיתת הערוה דהיינו לאה אפ"ה אסורה בלהה לאחיו ראובן הבכור משום שהיא דהיינו בלהה היתה נרה לרחל ורחל היתה צרה להערוה דהיינו לאה ובזה מיושב מה שהקשה בספר בית יהודה לר' יהודה דאמר לקמן דף מ' דיבום לאו בנחלה תלי' אם כן קשה לדידי' פשוט לא ליבום דהא הש"ס מקשה אימא למעוטי בוכרא מאם ומשני דיבום בנחלה תלי' והלא ר"י לא סבר זה ולהנ"ל ניחא דר"י סובר דמיתה מפלת א"כ מוכח דגם פשוט מיבם דאל"כ לצרור דכתב רחמנא על צרת צרה היכא משכחת ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הגאון