אהל דוד שבועות יבמות מד

בטלה מצות יבמין בג' אחין ומת א' דנימא ג"כ הואיל שנזקקת גם להשני הרי נושא א"א בחיו וע"כ צ"ל כיון שכנס לבסוף איגלי למפרע שהי' זקוקה לי' מעיקרא וא"כ שפיר אמר לעיל דלר"ש לא משכחת צ"צ בא"א שלהב"ע אף בזיקת ב' יבמין דלמשל אם מת ראובן והניח ב' אחין ואח"כ נולד יהודה וכנסה שמעון וכשמת שמעון מותרת גם אשת ראובן לאח הנולד דכיון דכנסה שמעון איגלי למפרע דזקוקה לשמעון וזיקה ככנוסה והרי היא כיבום ואח"כ נולד ומעיקרא לא עמדה עליו שעה אחת באיסור וע"כ לא אמר הש"ס בזיקת ב' יבמין ל"א זיקה ככנוסה רק כשלא כנס לבסוף דאז לא אלים זיקה לשווי' ככנוסה כן הי' נראה לפענ"ד לולי שרש"י מפרש לקמן די"ט ד"ה לא בשני יבמין דבב' יבמין אפי' לאחר שיבמוהו שניים ראשונים אסירא להאי אח שנולד

והנה יש לי לדקדק על לשון הרשב"א שהקשה אמאי לא מתרץ רק כשכנס לבסוף וכו' וקשה לי דלמא המתרץ ידע מהברייתא דלקמן דאמר ר"ש כל שהלידה קודמת לנשואין או חולצת וכו' ומדקאמר כל שהלידה קודמת לנשואין א"כ מיירי שכנס לבסוף ואפי"ה לא אמרינן זיקה ככנוסה לכן תירץ ומחלק בין זיקת א' לזיקת ב' ומוקי ברייתא דלקמן בזיקת ב' יבמין

דף יט ע"א גמרא גזירא שמא יאמרו ב' יבמות ופרש"י שנפלו בבת אחת והנה לולי דברי רש"י יש לאשכוחי כגון ראובן שקידש אשה והתנה שאם ימות ולוי לא ירצה ליבמה רק שמעון יהי' למפרע קידושין בטלים כמו שכתבו הפוסקים תנאי זה באח מומר וא"כ כשמתו ראובן ושמעון ונפלה לפני לוי לא מקרי בית אחד דאשת ראובן לא נזקקת לשמעון מחמת התנאי גם משכחת להאומרים דביאת בן ט' רק מדרבנן א"כ משכחת ראובן קידש אשה ויש לו אח גדול ואח קטן ולאח קטן יש לו אשה דהיינו בקדושי יעוד ופליג על ריב"י בקדושין די"ט רק דסובר יש יעוד לבנו קטן ועיי' תוס' סנהדרין דנ"ב או לשיטת הר"י בר זילי הביאו משנה למלך פ"י וה' גירושין שכתב דאם קידש אביו אשה לבנו קטן יש לחוש לקידושי תורה דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וא"כ כשמת ראובן וגם האח הקטן ונפלה לפני האח הב' שפיר היא מב' בתים דמעיקרא לא נזקקת לקטן עד שיגדל ולא שייך לומר זיקה ככנוסה דאף אם כנסה לא מהני ביאתו מדין תורה

תוס' ד"ה והא ח"ל והו"מ לשנוי' דלדבריהם דרבנן קאמר להו עכ"ל ונראה דלקמן דכ"ח הקשו תוס' דאיך אמר ר"ש אם קונה אשת שני הוא בועל דילמא קונה ומשייר ולא הבנתי דהלא איתא בירושלמי פ"ב דר"א בן ערך סובר דמאמר קונה קנין גמר ולא משייר ואם כן דילמא גם ר"ש סובר כר"א ב"ע וליכא להקשות קרא ויבמה דדרשינן ביאה גומרת ולא כסף ושטר ל"ל ונראה דלעיל דף ד' כתבו תוספת דדרשינן ג' דרשות מויבמה שמיבמה בע"כ ושתהי' יבומין ראשונים עליו וביאה גומרת ולא כסף ושטר דיש ג' יתורין בפסק ולהמסקנא דאוסר ר"ש בנולד ואח"כ יבום מוקמינן חד יתורא שתהי' יבומין ראשונים עליו דהיינו בנולד ואח"כ יבום כן הוא דעת ר"א בן ערך בירושלמי ולא קשה הך יתורא מאי עביד: גם נראה דר"ש לטעמי' דמפיק לצרור בשעה שנעשו צרות לא יהי' לקוחין אפי' באחת וצרת ערוה דאסירה א"כ סובר כרבי לעיל דף ח' מולקחה ושלא במקום מצוה דשרי יליף מויבמה במקום מצוה הוא דאסירה ושלח במקום מצוה שרי וא"כ מוקי חד יתורא למשרי צרת ערוה שלא במקום מצוה אפי' למ"ד דשרי ר"ש אפי' נולד ואח"כ יבום הלא הש"ס מסיק דבזיקת ב' יבמין מודה ר"ש א"כ מוקי חד יתורא בנולד ואח"כ יבום ובזיקת ב' יבמין ובזה מיושב קושית תוס' דליכא למימר דר"ש לדבריהם קאמר האיך יוכל להקשות זה לחכמים דילמא חכמים סברי מאמר קונה ומשייר דהא אינהו דרשי עלי' למשרי ערוה שלא במקום מנוה ואייתר קרא אם כן ע"כ מוקי שאין מאמר גומר

ע"ב תוס' ד"ה ר"ש ומסקו תוס' דר"ש סובר אין זיקה: וקשה לי דלעיל דף י"א ע"א כתבו תוס' ד"ה ר"ש. בסוף הדיבר. דבסוטה דרבנן אין חליצה מועלת לפטור צרתה ואי ר"ש סובר אין זיקה למה לא יפטור צרתה כדאי' לקמן דף נ"ח דלמ"ד אין זיקה פקע בחליצה כל דהוא

תוס' ד"ה ר"ש וא"ת אכתי צרתה היא בזיקה וקשה לי הלא הא דיש זיקה הוא מדרבנן והלא ר"ש לא אמר רק ביאתו וכו' והוא בדיעבד דלשון זה מורה בדיעבד כמ"ש תוס' לעיל דף י"א אבל לכתחלה באמת אסורה ליבם משום שנעשה צרה בזיקה ונראה דתוס' הוכיחו דאף לכתחלה מותרת להתיבם דאי נימא דלכתחלה אסור להתיבם א"כ חליצה פסולה היא ולמה מהני לפטור צרתה

תוס' ד"ה חלץ וכו' מדרבנן שלא יאמרו וכו' וקשה לי כי חלץ נמי לאידך למה יפטור בעלת מאמר ניחש שיאמרו ב' בתים מיפטרא חדא בחליצה דאידך כמו האי דלעיל ג' אחין ומת א' ועשה הב' מאמר דאמר ר"ש מיבם וכו' וחולץ לב' שלא יאמרו ב' בתים מיפטרא חדא בחליצה דאידך ויש לחלק ואולי יש לתרץ קושית תוס' דלא ניחא להקשות מהא דחולץ דשמא סובר כמ"ד לקמן דף כ"ט דכל שעשה מאמר ביבמתו פרחה זיקה ועיי"ש במהרש"א וא"כ גרע מאלו הי' זקוקה לחוד והרשב"א הביא לתרץ דע"כ לא אמר ר"ש זיקה ככנוסה רק כשכנסה לבסוף והקשה דהלא יבמה שנאסרה שעה אחת וכו' ויש לדקדק אי האי יבמה שנאסרה כ"ע היא ועיי' לקמן ד' קי"א מדלא משני אביי כרבא לא סבר זה

שם בגמרא בבא דסיפא למאן קתני כתב בתוספי' הרא"ש הקשה ר"מ למה לא דייק מרישא דרישא הראשונה יוצאת משום א"א שלהב"ע ולא פליג ר"ש ותירץ דאיכא למימר דפליג ר"ש אף על רישא דרישא והא דקתני חולץ לבעלת ה"ק לא מבעי אם חלץ לא"א שלא עשת בה תאמר דלא נפטרה צרה אלא אפי' היכא דעבד מאמר לא נפטרה צרה ח"נ לר"ש מאמר בע"כ הוה מאמר ואקרי שפיר האי דרישא בעלת מאמר

דף כ בגמרא אחותה דמאן וכו' כיון דמד"ת וכו' קפגע באחות זקוקתו הקשה יש"ש דלמה לא מוקי באיסור קדושה אלמנה לכה"ג מן הנשואין ולא הבנתי א"כ איך קתני אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת איך רשאי ליבם דנהי דליכא איסור אחות זקוקה גבי אלמנה מן הנשואין הואיל ומדאורייתא אינה ראוי' ליבום מ"מ אחותה אף שהיא אלמנה מן האירוסין אין רשאי ליבמה משום גזירה ביאה א' אטו ביאה ב' והוא מדרבנן א"כ ממילא איכא איסור אחות זקוקה הואיל ומדאורייתא רמי' קמי': אמנם קשה דנוקי באיסור מצית עשה כגון גר שנשא מצרית ראשונה דקהל גרים לא אקרי קהל וילדה לו בת דהבת היא מצרית ב' ויש להגר עוד בת אחת שנולדה מישראלית ונשאו אותן שתי אחיות לשני אחין ואף שמצרית ב' אסורה בישראל מ"מ משכחת שאותה שנשאה מב' הוא פצוע דכא ולשיטת הראב"ד פ"ד מותר אפי' בממזרת ושוב כשמת הב' אחים ונפלו לפני אח הג' מותר ליבם איתה אחותה מישראל דליכא איסור אחות זקוקתו הואיל ואחותה שהיא מצרית מד"ת אינה עולה ליבם דמאי אולמי' עשה דיבום מעשה דמצרית והרי הלכה כר"ע לקמן ד' ע"ט דסריס אדם דהיינו פ"ד חולצין לאשתו ונראה דהראב"ד סובר בזה כהרמב"ם דמד"ת חייבי עשה עולין ליבם ועיי' מ"ש מ"ו בנ"ב מה"ק בסוף הספר רק דאכתי יש לפקפק דהרמב"ם לא אמר רק אם כבר יבום ח"ע נפטרה צרתה אבל לכתחילה אולי מודה הרמב"ם דאינו רשאי ליבם ושוב לא הוי אחות זקוקתו והרמב"ם לא סבר מ"ש בס' כריתות דהא דאמרינן בכל דוכתי' אין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא לרווחא דמילתא דעיקר מאי אילמי' דהאי עשה מהאי עשה דהרי באלמנה מן הנשואיו פסק הרמב"ם דלא נפטרה צרתה ובס' שאגת ארי' כתב לסייע להרמב"ם מסוגי' דחולין ד' ק"מ שלח תשלח אפי' לדבר מנוה ומקשה הש"ס פשיטה וכו' ומשני דסד"א גדול השלום והרמב"ם פסק דמצורע מותר בתשמיש וא"כ קשה ל"ל תשלח א"ו דב להורות דדוקא הכא לא דחי' אבל בעלמא עשה דוחה עשה וקשה לי א"כ מאי הקשה הש"ס בפסחים ד' נ"ט לריב"ב מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה ומאי קושי' דלמא ר"י בנו של ריב"ב סובר כמ"ד מצורע מותר בתשמיש א"כ מוכח דעשה דוחה עשה. ובשיטה מקובצת כתב בשם הרב ר' עזריאל דאפי' למ"ד מצורע מותר בתשמיש מ"מ בימי חלוטו איכא קצת שלום בית דקודם משולח חוץ למחנה ואולי היא לא תרנה ללכת אחריו ויתגנה בעיניו והנה בתוס' לעיל דף ה' ד"ה אכתי כתבו דתלי' בפלוגתא אי מצורע בימי חליטו מותר בתשמיש ובזה יש לתרץ מה שהקשתי לעיל על הראב"ד

שם בגמרא קפריך ותני וכו' הקשה הרשב"א למה לא מקשה בפשיטת מגרושה בלא פסיק ותני דניתי עשה דיבם וידחה ל"ת ונראה דלקמן ד' קי"א כתב המהרש"א דהא דמרבינן קטן ליבום הוא שלא קנה אותה לקיים מצות יבום אלא דלא נימא בכל ביאה וביאה עביד סורא ע"כ מגרושה לא רצה להקשות דה"א לכך אסורה דגזרינן שמא יהי' היבם קטן והיא הגרושה תהי' גדולה (ועיי' לקמן ד' קי"ג דוגמא לזה שמא יאכל חרשת וכו' ועיי' שם בתוס') וא"כ לא שייך דעשה ידחה ל"ת דבעודו קטן לא מקיים מצות יבום כמ"ש מהרש"א ואיכא איסורה אף דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו לחד מ"ד מ"מ אם יבמה גדולה א"כ לגבי' דידה איכא אסורה כדאי' לקמן ד' קי"ג אבל מאלמנה לכה"ג שפיר הקשה דליכא למיגזר שמא יהי' הכה"ג קטן וכי ממנין קטן לכה"ג כדאי' בת"כ הביא ספר יראים סי' שכ"ה ועיי' חולין דף כ"ד משיבוא ב' שערות ועיי' לקמן ד' ס"א איכא חד מ"ד דכה"ג אסור לישא קטנה א"כ אין לחוש ג"כ שתהי' יבמה קטנה

ע"א גמרא א"ה חייבי לאוין נמי עיי' תוס' ובתוספי הרא"ש כתב שלדעת רש"י דח"ל לא מקרי לקחת כלומר לקחת לו כדמפרש בקרא דלעיל דדרשינן ולקחת מלמד שמגרשה ומחזיר' וזה א"א בח"ל דביאה ב' אסורה וה"א כיון דלא קרינן ולקחתה לא קרינן ג"כ ועלתה להכי הדר כתיב ויבמתו דיש כך יבמה שעולה לשערה אע"ג דלא קרינן ולקחתה ושוב הקשה דלא הוה ר"ג רק לומר דח"ל אין עולין ליבם דלא קרינן ולקחתה ותירץ דא"כ הוה קשה דחליצה נמי לא תבעי ולהכי מייתי קרא יבמתו ובזה ניחה נמי מה ראית ע"כ בקיצור

שם מיתיבי ואם בעלו קנו יש לדקדק דילמא הך ברייתא אתי' כחכמים דאמרי מצות יבום קודם לכך לא מקרי אפשר לקיים שניהם ורבא דאמר כאבא שאול דאמר מצות חליצה קודם אמנם הב"ש סי' קע"ד ס"ק ד' כתב דמד"ת כ"ע מודים דמצות יבום קודם אמנם קשה לפמ"ש מהרש"א לקמן גבי ביאת כה"ג באלמנה מן הנשואין דפליגי אי ביאתה פוטרת צרתה כתב מהרש"א דלא פליגי רק אי פוטרת צרתה אבל היא גופי' סגי' בגט דהא קידושין תפסי בח"ל ע"ש וקשה לי א"כ