אהל דוד שבועות יבמות מ

נפשי' בפלוגתא והרשב"א שילהי ר"ה ורשב"ם ר"פ ערבי פסחים חולקין ע"ז ועיי' לעיל ד"ג שם כתבתי ג"כ בסוגי' זה

ע"ב גמרא אמינא לך סוטה ודאי וכו' ובזה מיושב מה דקשה לי על הא דאיתא שילהי גיטין דמסיק שם אי כתיב דבר ה"א משום ערוה לא תנשא קשה איך ס"ד דאי מגרשה משום ערוה לא תנשא א"כ ל"ל קרא ונטמאה ג' פעמים חד לאסור על בועל הלא לכ"ע אסירה ואי כשמת הבעל ואתא קרא לאסור על הבועל א"כ בפ"ק דקידושין די"ג דמקשה הש"ס מיתת הבעל מנ"ל תיפק לי' מדאיצטרך קרא שאסורה לבועל: ושוב ראיתי שהרגיש בזה הפר"ח (וי"ל דקושית הש"ס מיתת הבעל מנ"ל קאי לב"ש) ולסוגי' דהכא ניחא דאיצטרך ערוה דאפילו נתגרשה ע"י עדות ברורה שזינתה בודאי אפ"ה מותרת לאחר דמקרא ונסתרה ונטמאה דדיקינין הא לאחר שרי לא נשמע רק סוטה ספק הוא לבועל אסור ולאחר שרי וקרא דערות דבר בא להורת אפי' סוטה ודאי שרי לאחר

שם היא חולצת וכו' כתב הב"ש סי' קע"ד סק"ד דלתירץ הש"ס מ"ג היא או צרתה חולצת נשמע דחליצה של מחזיר גרושתו פוטרת צרתה ולדידי קשה דילמא הך ברייתא אתי' כמ"ד אין זיקה ולדידי' חליצה גרועה פוטרת צרתה דקלוש הזיקה כדאי' לקמן ד' נ"א דלמ"ד אין זיקה לא אלים הזיקה ופוטר בחליצה כל דהוא אבל לדידן דפסקינן יש זיקה יש לומר דלא נפטרה צרתה כיון דאלים הזיקה ובזה מיושב מה שהקשה המ"מ על הרמב"ם בפ"י מה' יבום הלכה י' מהא דתני' איסור מצוה או היא או צרתה וכו' ולהנ"ל ניחא דהרמב"ם מוקי הך ברייתא כמ"ד אין זיקה אבל הרמב"ם פסק יש זיקה דלדידי' צריכא חליצה מעלי' ועיי' יש"ש פ"ב סי' ג'

דף י"ב אלא או היא או צרתה חולצת כתב בתוספי הר"אש למיפשט בעי קמייתא קא אתי' דלבעי שני' פשיטא לי' דצרתה מותרת ודחי' היא חולצת וצרתה או חולצת או מתיבמות והיינו לפי בעי שני' חיל הכא קמדחי' לי' חיל הכא קמדחי' לי' ולא מצי למיפשט חדא מנייהו ע"כ ועיי' במהרש"א

תוס' ד"ה צרתה תימא ניהו דלא עבדה מעשה וכו' מ"מ הוה צר ערוה ובתוספי הר"אש כתב שבסברא מועטת מדחה אותם כדי למצוא היתר משום דחומרא דרבנן בעלמא

ע"ב תוס' ד"ה שכבר ילדו הקשה המהרש"א מה הכריח למתרץ שמא תמות דילמא מיירי לאחר י"ב שנים ובנים הרי הם כסמנים וי"ל משום דמשמע לי' שכבר ילדו דבלידה לחוד תלי' מילתא וכו' וכוונתו כיון שכבר בעל א"כ למה לו לומר שכבר ילדו תיפק דא"י למאן כיון שבעל א"כ חיישינן שמא נשרו וכיון דבעל איכא ספק איסור תורה כיון דילדה כבר בעל אותה. אמנם משכחת כשבעל אמר שאין דעתו לקדשה בביאה זו

ולי נראה לתרץ דהא דמסיק הש"ס שמא תתעבר וכו' ס"ל כירושלמי פרק אשה שהלך בעלה הלכה ח' בסוף הפרק וגרסינן שם פחות מבן עשרים שהביאו ב' שערות נעשה גדול למפרע ע"ש ומשמע דגם בנקיבה הדין כן והנה דעת כמה פוסקים דהיכא דאיכא ס"ס להחמיר לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ועיי' משנה למלך פ"ד מה' בכורת ובפ"ח י"ד סי' ס"ט וא"כ ליכא לאוקמי' הא דתני רבה בר שמואל אחר י"ב שנים דא"כ למה הוצרך לומר שכבר ילדו דאפי' לא ילדו אינה יכולה למאן דאיכא ס"ס ספק שמא כבר הביאה ב' שערות ונשרו ואת"ל דלא הביאה ב' שערות עדיין מ"מ אולי תבוא עוד ב' שערות ותעשה גדולה למפרע משנת י"ב ואילך וכירושלמי ודוחק לאוקמי' הא דרבה ב"ש בבת עשרים דאז לא נעשה גדולה למפרע: והנה אף דבירושלמי מבואר דקודם בן עשרים אם הביא ב' שערות נעשה גדול למפרע משנת י"ב מ"מ תלמוד שלנו חולק ע"ז דבמס' נדה ד' מ"ו מסיק הש"ס דאם לא הביאה סמנים אחר י"ב שנים ולא בעלה ממאנת דספקא דרבנן לקולא ע"ש ואם נימא כירושלמי הנ"ל לא מהני ספקא דרבנן דאיכא ס"ס להחמיר דשמא כבר הביאה ב' שערות ונשרו ואף אם לא הביאה שמא תבוא ב' שערות קודם שתהי' בת ך' ונעשה גדולה למפרע משנת י"ג ואין זה בגדר שם אונס חד הוא דספק אחד מתיר יותר מחבירו דאם כבר הביאה ב' שערות א"כ כבר היא גדולה בהחלט אבל אם עדיין לא הביא רק שתביא ב"ש אף דנעשית גדולה למפרע מ"מ לא מהני רק אם תביאה קודם ב"ע כדאי' בירושלמי וגם דעת הרב המגיד דהרמב"ם לא ס"ל האי דשם אונס חד)

הרשב"א הקשה על הרמב"ם דמוקי האי דכבר ילדו שהיא לאחר י"ב שנים ולכך מהני ילדו למה לרבה ב"ש לומר משום חזקה דרבא דמסתמא הביאה סמנים וחוששין שויא נשרו ולי נראה דרב ספרא ס"ל כמ"ד לקמן ד' ק"ט דלא אמרינן דגדלה קידושין בהדה ועיי' ב"ש סי' קנ"ה שכתב דגם ר"ד לא ס"ל דגדלה קידושין בהדה וא"כ אי הוה אמר משום חזקה דרבא אכתי איכא לאשכוחי חמותו ממאנת כגון שבעלה בפירוש שלא לשם קידושין ושפיר תוכל למאן דאף אם הביאה סימנים מ"מ קידושין שקידשה בקטנותה הם דרבנן וא"כ הוה ספק דרבנן דשמא לא הביאה מעולם סימנים ואף אי ס"ל קידושין גדלה בהדה מ"מ הרי כתב הנ"י לקמן בפ' ב"ש דהטעם דאמרינן דגדלה קידושין בהדה משום דהוה כאלו התנה עמה הרי את מקודשת לי לאחר גדלות וא"כ משכחת חמותו ממאנת שאמר קודם שנתגדלה שאינו חפץ בקידושי'

עוד נראה לסייע להרמב"ם דהרמב"ן הקשה לשיטת תוס' דסברי דאם ילדה בתוך הזמן היא גדולה א"כ למה לא נבדקין נדרים בנקיבה גם בשנת י"א דשמא כשתנשא בתוך י"ב שנים תתעבר וא"כ שנת י"א הוא שנה לפני גדלות ותירץ דמיעוטא נינהו שתהי' ממהרות להביאה גדולתן בתוך הזמן לא חיישינן ע"ש וקשה לי לפמ"ש הר"ן הביאו מג"א סי' תקט"ו דבדבר שיש לו מתירן לא אזלינן בתר רובה (וזה דלא כשיטת רש"י מס' חולין ד' כ"ו ע"א ד"ה אלא וכו' וניזל בתר רובה ולשיטת הר"ן הא מעשר שני הוא דבר שיל"מ ולא אזלינן בתר רובה והר"ן יפרש סוגי' דחולין כשיטת תוס' שם) אם כן אכתי קשה אמאי לא נבדק בשנת י"א דהא נדר הוא דבר שיש לו מתירן כדאי' ביו"ד סי' ק"ב ובדבר שיל"מ חיישינן למיעוטא אם לא שנימא הואיל והוא מעוטא דמיעוטא מ"מ מה בכך עד שתאכל תאכל בהיתר ונראה דר"ס ס"ל כמ"ד במס' נדה דף מ"ו מופלא סמוך לאיש מדרבנן וגם סובר כר"פ ריש ביצה דמוקי בספק טריפה וכתב המרדכי דלדידי' אמרינן ספק דרבנן לקולא אפי' בדבר וממילא אזלינן בתר רובה אף בדבר שיש לו מתירן אבל הרמב"ם דפסק כרב אשי דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא בדשיל"מ וג"כ ממילא לא אזלינן בתר רובה בדשיל"מ א"כ מוכח דלא מהני בנים בתוך י"ב שנים דאל"כ למה לא יהי' נבדקין בת י"א שנים דלמא כשתנשא בתוך י"ב תתעבר ותלד ונמצא שנת י"א הוא סמוך וליכא למיזל בתר רובא דנדר הוא דשיל"מ א"ו דגם בנים לא מהני רק אחר י"ב שנים

דף י"ג גמרא ותמאן הקשה הרשב"א אמאי נלמוד אותה שתמאן הא אוקמי' מתני' כאבא שאול דאמר מצות חליצה קודמת ונראה דלעיל בריש מס' הקשה הש"ס וליתנא מן החליצה ומשני א"ש היא וכתבו תוס' שם דאי לא קתני אלא חליצה לחוד לא הוה נשמע מידי וא"כ שפיר הקשה ש"ס ותמאן השתא ואי דמצות חליצה קודמת א"כ הדרא קושית הש"ס לעיל ליתני מן החליצה דכבר נשמע דמ"ח קודם מסיפא כל שיכולה למאן דאל"כ קשה ותמאן השתא

תוס' ד"ה לא. ותירץ הרר משה כהן דאיירי בשחלצה וזה לשון תוספי הרא"ש ולא נהירא דשאני הכא דעשה בה מעשה גדולה ולכך לא מהני מיאון בתר חליצה להתירו לאביו אבל מתני' דאין בה כי אם מיאון אמרינן בשעת נפילה נראה כצרת בתו ומדי דהוה כי הא דתנן לקמן נתן לה גט היא אסור בקרובתיה וכו' ואם מיאנה לאחר הגט לא מהני להתיר בקרובים כיון שכבר עשה מעשה גדולה אם לא שהחזירה לאחר הגט ע"ש וכוונתו דאיך אמר הש"ס כדתני רמי בר יחזקאל הא לא דמי' דשם שפיר נראה ככלתו הואיל ועשה מעשה ולי נראה דר' אושעי' מוקי בריית' דרב"י הא דאסור' לאביו ומות' לכ"ע שמת היבם אחר המיאון לכך מותרת לכ"ע דיבמ' יוצאת במיתת היבם ולאביו אסור' דנראת ככלתו ושפיר מדמי הש"ס אהדדי כיון דלא נעשה מעשה גדולה ובזה יובן דברי הרא"ש בפ' ב"ש שכתב דהלכה כעולא דרמי ב"י וכו' והכוונה מדאמר אסורה לאביו מכלל דלכ"ע שרי ש"מ דממאנת לזיקתו ולכאורה קשה דילמא הא דקתני אסורה לאביו אפי' אחר שנחלצה דאז לכ"ע שרי דפקע הזיקה רק הרא"ש לטעמי' אזיל דע"כ לא מיירי בשנחלצה דא"כ איך אמר הש"ס הכא כדקתני רמי ב"י הא לא דמי' אהדדי דשאני ברייתא דרמי ב"י דכבר עושה מעשה וע"כ דקים לתלמודא דרמי ב"י לא מיירי בשנחלצה

ע"ב גמרא החוצה לרבות ארוסה מקשים א"כ מאי דקאמר במסכת קידושין דף ס"ג אימא מאן אחר יבם קשה הא שם כתיב אשר ארש אשה ואם נימא דהאי אחר יבם למה לי חוצה ונראה דהרשב"א כתב דיש סברא לומר דארוסה לאו בת יבום דכתיב ובן אין לו משמע הראוי להיות בן ממנו דהיינו נשיאה ולא ארוסה (ובמס' יומא דף י"ג משמע דממעט מדכתיב בית) וא"כ אם יש לו ב' נשים אחת ארוסה ואחת נשואה דאז גם ארוסה בת יבום היא דהא שפיר קרינן ובן אין לו שהרי ראוי' להיות לו בן מהנשואה והלא בקרא לא כתיב שיהיה משמע שיהיה ראוי' להיות בן ממנה וא"כ הוה מוקמינן ואיש אשר יקחנה שיש לו ב' נשים אחת נשואה ואחת ארוסה וחוזר ממלחמה מחמת ארוסה וקרא דחוצה בא לרבות אפי' אין רק ארוסה לחוד אפ"ה בת יבום היא רק דקשה א"כ מוכח דב' יבמות הבאות מבית אחד דרשאה ליבם וקשה למה לי יבמתו שם במס' יומא דף י"ג אמנם הוה מוקמינן ואיש אחר יקחנה שהי' ב' נשים אחת ארוסה ואחת נשואה ומתה הנשואה בחי הבעל וכשמת נשארת הארוסה דאז מטעם ובן אין לו ראוי' ליבם דהא ראוי' להיות לו בן כשהיתה נשואה וגם אתה אין רק בית אחד ובפרט אי נשואין ראשונים מפילין. גם י"ל דקושית הש"ס א"כ תפשוט דביאה נשואין עושה דאי אירוסין עושה יש לאוקמיה קרא שקידשה בביאה והר"ן בפ"ק דקידושין כתב דזימנן דמעברה בביאה ראשונה ושפיר קרינן ובן אין לו וחוצה איצטרך כשקידשה בכסף

דף י"ד גמרא והא איכא שמע דמודע וכו' כתב המרדכי דבני מגענצא דנוהגין איסור בשפולי הריאה כשבאים למקומת שנוהגי' היתר צריכים להודיע להם ואם דעתם נוטה להתיר מותרים