אהל דוד שבועות יבמות לט

עלי' לצרות ול"ל לדרבי ונראה לתרץ לפי מש"כ המהרש"א במס' שבת דס"ח ע"ב דהש"ס הוי מצי לשנויי דרבנן דמונבז דרשי האי תורה אחת להך דרשא לפי שמצינו שחילק הכתוב בקרבנות רק דסוגי' דשבת מסיק לכדרי"בל אליבא דרבנן דרבי דהתם ע"ש ונראה להוסיף דלא רצה הש"ס לומר דרבנן דמונבז מוקי האי תורה אחת להאי דנחלקו בקרבנותיהן והא דאין חייבים חטאת רק על דבר שזדונו כרת ילפי מגז"ש דעליה וצרת ערוה נצטרך למילף מולקחה דזה דלא כהילכתא דהא אי ילפינן צרת ערוה מולקחה ע"כ מוקי לצרור כר"ש דאפי' כשנעשו צרת לא יהי' לקוחין והלא הלכה כחכמים ודאי' סתם מתני' דריש פ"ד אחין כוותי' והרי גם הלכה כחכמים דמונבז וא"כ מיושב קושית הרא"ש דר"ע מוקי תורה אחת דלא נימא דנחלקו בקרבנותיהן וש"ס בפ' כלל גדול דמוקי לחכמים כריב"ל הוא כמ"ש מהרש"א וכמו שהוספתי דלא דלא תקשה הלכתא אהילכתא שיהי' חכמים דמונבז כחכמים דרבי:

והנה בספר מחנה ראובן הקשה אי ר"ע כרבי סובר א"כ מוקי עלי' לג"ש דאין חייב רק על דבר שזדונו כרת וכתבו תוס' דלרבי אין חייב קרבן רק על דבר שיש בו לאו והלא רבא אמר רפ"ג דמכות דלר"ע לוקין על ח"כ דלקרבן לא בעי אזהרה ונרא' דהני י"מ סוברים דאפי' לרבי דיליף מגז"ש דעלי' ושם כתיב לאו מ"מ מוכח דלקרבן לא בעי לאו דאיתא בת"כ ויקרא פ"א מצות ה' שומע אני אפי' עשה ת"ל אשר לא תעשנה ע"ש וקשה אמאי איצטרך קרא שאינו מביא קרבן על עשה תיפק מדילפי מגז"ש דפלי' ושם כתיב לאו אלא מדאיצטרך אשר לא תעשנו ש"מ דחייב קרבן אף היכא דלא כתיב לאו:

ובשם רבינו מאיר תירץ דשמא כיון דר"ע דרש לא יגלה כנף אביו על אנוסת אביו איתקש לאשת אביו דכתיב בהאי קרא ומה אשת אביו לאו בת חליצה ויבום אף אנוסת אביו נמי:

ולי נראה לתרץ דבירשלמי ריש מכילתן איתא אין לי אלא אחות אשה שאר עריות מניין ק"ו מה א"א שיש היתר לאיסורו אסור להתיבם שאר עריות שאין היתר לאיסורו לא כ"ש עד כדון כר"ע ור' ישמעאל יליף במה מצינו מה נפיק מנהון אלמנה לכה"ג למ"ד אין היתר לאיסורו הכי נמי אין היתר לאיסורו הרי דר"ע יליף ח"ל מק"ו וא"כ שפיר מסיק הש"ס לר"ע חייבי לאוין לאו בני יבום ולא שייך לומר דאתא עשה ודוחה ל"ת דא"כ ק"ו מאי אהני כיוצא בזה כתב הב"ש סי' קע"ד סק"ד דבמחזיר גרושה לא שייך לומר דאתא עשה ודוחה דאם כן ק"ו אם במותר לה נחסרה מאי אהני ע"ש:

והנה על ר"ע בירושלמי דיליף ח"ל ק"ו מאחות אשה יש לדקדק מאי לא"א שכן כרת "ל צרת סוטה יוכיח דליכא כרת ואי מאי לצד השוה דכתיב טומאה ועיי' לקמן דט"ו תוס' ד"ה נעשה י"ל דלהירשלמי הי' איזה תירץ ע"ז ואולי לא חשיב הירושלמי זה לפירכא וגם לא שייך למיפרך מאי לא"א דלא תפסי קידושין הלא לר"ע גם ח"ל לא תפסי קידושין:

ועוד יש ראי' דבס' כריתות כתב דלהמסקנא עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת והא דט"ו נשים פוטרת צרותיהן רחמנא גלי' דכתיב עלי' א"כ גם לר"ע ח"ל פטירי משום דיש כאן ק"ו כדאי' בירושלמי אבל לחכמים ליכא ק"ו כיון דלא תפסי קידושין אמנם י"ל סוטה יוכיח דתפסי קידושין ופטורה מחליצה ואי דמה לנד השיה דטומאה כתיב א"כ שוב קשה על ר"ע דיליף מאחות אשה דמה להנך דטומאה כתיב

ע"כ תוס' ד"ה בתו מאנוסתו וזה לשון תוספי הרא"ש פרש"י ראובן אנס אשה ואח"כ נשא שמעון וא"א לומר כן דא"כ אסור בשתיהן אחת משום בתו ואחת משום בת אשתו וצ"ל שמעון נמי אנסה

דף יו"ד תוס' ד"ה לר"י ושמא מדרבנן אסור לקדשה הנה מבואר להדי' דמד"ת אין איסור לקדש ח"ל וק"ל על המהרש"א במס' קידושין ד' י"ט ע"ב ד"ה פרש"י עיי"ש

ע"ב באו"ד וא"ת כיון דמתני' כר"י דאוסר באנוסת אביו וכו' ונראה דתוס' הקשו לעיל דף ט' דנהי דלא תפסי קידושין מ"מ ליתי עשה ולדחי ל"ת ותירץ בתוספי הרא"ש דקים לי' לתלמודא דר"ע יליף מולקחה וח"ל לאו בני לקיחה וא"כ אולי ר' יוד' יליף כרת מערוה מעלי' וא"כ אף דלא תפסי קידושין מ"מ יבא עשה וידחה ל"ת (ויש סתירה לזה מסוגי' דסנהדרין ד' נ"ג) ובזה מיושב מה שמקשים בריש מס' דהקשה הש"ס מכדי כולהו מא"א ילפינן ליתני א"א ברישא דילמא מתני' אתי' כרבי דיליף מולקחה ולהנ"ל ניחא דאכ"ק קושית תוס'

שם גמרא סיפא אתאן לר"ע מכאן מקשים על הרמב"ם דפסק דחליצה לחולץ לא אסור רק מדרבנן ובאמת דלר"ע מודה הרמב"ם כמ"ש הרמב"ם בפירש משניות לקמן ד' מ"ט על הא דאמר ר"ע אין אחר חליצה כלום לפי כשנחלץ חזרה הערוה כמו שהיתה קודם מיתת אחיו ע"ש ועוד יש להקשות להרמב"ם מהא דאיתא בת"כ פ' אמור גרושה א"ל אלא גרושה חלוצה מניין ודין הוא מה גרושה שמותרת למגרש אסורה לכהן חלוצה שאסורה לחולץ אינו דין שאסורה לכהן ולהרמב"ם קשה הא גם חלוצה אינו אסורה מד"ת לכהן (רק י"ל דאתי' כר"ע) ונראה דבת"כ מסיק שם צרה תוכיח שאסורה לחולץ ומותרת לכהן ושוב איתא שם הפרש גרושה עשה בה מעשה חלוצה עשה בה מעשה ואל תוכיח צרה שלא עשה בה תעשה ואם נפשך לומר ואשה לרבות חלוצה ומפרש ק"א דהאי ואם נפשך הוא דגרושה עושה מעשה בה אבל חלוצה היא עושה מעשה בו ולדידי צ"ע מסוגי' דקידושין ותהי' א"א יוצאת בחליצה ק"ו מיבמה והלא איכא למיפרך מה לגרושה שהוא עושה מעשה אלא דאולי זו לא מיחשב פירכא או דמכניסו לק"ו ע"כ נראה להרמב"ם כוונת הת"כ דמסיק אם נפשך לומר ר"ל אף אי נימא כב"ש דאמר בשילהי מס' גיטין לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מנא ערות דבר וא"כ נדחה הק"ו שהגרושה גם להמגרש אסורה משום סוטה ולפ"ז הי' קשה להרמב"ם לדידן דפסקינן כב"ה דמותר לגרש אפי' הקדיחתו תבשילו א"כ קשה על הש"ס דמסיק דחלוצה לכהן הוא מדרבנן דנהי האי ואשה הוא אסמכתא מ"מ נילף בק"ו המבואר בת"כ דמה גרושה שמותרת להמגרש אסורה לכהונה חלוצה שאסורה להחולץ מקרא דלא יבנה מכ"ש שאסורה לכהונה א"ו דס"ל לסתמא דתלמודא דהאי לא יבנה שוב לא יבנה הוא ג"כ אסמכתא בעלמא גם י"ל דכוונת הת"כ ואם נפשך לומר דנימא כל חד וחד תקים אדוכתי' דהלא נוכל למילף גרושה שאסורה להמגרש מק"ו דחלוצת שמותרת לכהונה מד"ת אסורה לחולץ כ"ש גרושה והא דכתיב לא ישוב לקחתה למלקות ואין מזהירין מה"ד וא"כ נימא כל חדא תיקם אדוכתי כמ"ש תוס' בחולין דף כ"ג ע"ב ד"ה ותהא

שם לפי שאינה בצרת צרה עיי' לעיל ד"ג ע"ב מש"כ

תוס' ד"ה וליתני בפ' המדיר וכו' והרמב"ן כתב דעיקר הקושי' דהוי למיתני בדידי' דלדברי ר"ע החולץ וחזר וקידשה אין לה עליו כלום ואמאי רהיט ותני עמד אחד מן האחין וקידשה ומיהו משום דנא מפרש בהדי' לדברי ר"פ לא קשה ואשכחן טובא רישא חד תנא וסיפא חד תנא ופלוגתא דתנאי ובדעת תוס' נראה כדעת תוספי הר"אש ח"ל אמאי נקט אחד מן האחים ה"ה החולץ נמי ותירץ דאחד מן האחים היינו אחיו המת והחולץ בכלל ועיי' מלחמות פרק מצות חליצה סי' כ'

דף י"א ע"א תוס' ד"ה ור"ש וא"ת לר"ח שרוצה לדקדק וכו' תקשה מתני' דסוטה ונראה לתרץ דשם במס' סוטה יליף הש"ס מקרא דלאיש אחר ולא ליבם ובמס' קידושין ד' ס"ז ע"ב יליף הש"ס דאין קידושין תופסין בח"כ מקרא דלאחר ולא לקרובים וכתבן תוס' שם דזה דוקא לר' יושיע אבל לשמעון התמני דסובר דיש ממזר בח"כ לא צריך על חייבי כריתות דלא תפסי קידושין דהא בהא תלי' דכיון דממזר מחייבי כריתות ה"ה דלא תפסי קידושין ומעתה י"ל דר"ח מוקי מתני' דפ"ק דסוטה כמ"ד יש ממזר מח"כ וא"כ לא איצטרך קרא על ח"כ שלא יתפסו קידושין ומוקי קרא לאחר ולא ליבם ולכך אסור להתיבם ור"ש דאמר ביאתו של אחיו הראשין פוטרת צרתה סובר כר"י דאין ממזר מח"כ ומוקי לאחר ולא לקרובים ואין לנו לימוד שתהי' אסורה להתיבם אבל רב דאמר צרת סוטה אסורה דטומאה כתיב בה ועיי' רשב"א שכתב דמשום טומאה אף בלא קרא דלאחר אסור להתיבם שפיר מקשה מר"ש ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו תוס' אבל מ"מ קשה ותיבם יבומי וכו' ונראה דש"ס שם בסוטה מקשה על ר"ח דמקשה הכא על רב מר"ש דאמר ביאתו של אחד מהן פוטרת צרתה ולא סבר האי דרב דטומאה כתיב א"כ תקשה לר"ח מתני' ומשני לאחר ולא ליבם ור"ש דאמר ביאתו של אחד מהן פוטרת צרתה סובר כר' יושיע דאמר אין ממזר מח"כ ומוקי לאחר ולא לקרובים שלא יתפסו קידושין מח"כ אמנם אכתי קשה על רבא דמשני התם ק"ו אם במותר לה נאסרה וכו' ואיהו לא בעי לשנוי' לר' חסדא דאיהו ע"כ לא סבר האי ק"ו א"כ איך שרי ר"ש צרה להתיבם ואפשר בעי לאוקמיה מתניתן דפ"ק דסוטה אפי' לר"י בן כיפר דלא קאי בלאו וכתבו תוספת דכל דהיכא כתיב בלשון לאו ליכא למיסרה מטומאה רק דהמקשה הקשה לר"ח:

עוד י"ל דהמקשה דהקשה בפ"ק דסוטה ותיבם יבומי בעי לאוקמיה ככ"ע אפי' לר"י ב"כ וגם מדנקט נכנסה עמו לסתר משמע דמיירי במפותה ואי משום טומאה הרי למנקט אפי' נאנסה ובאשת כהן א"ו דמתני' אתי' כר"י בן כיפר ולדידי' לא קאי ונטמאה רק על מ"ג אף דכתיב ונסתרה ונטמאה כתבו תוס' דוקא טומאה דכתיב בלשון לאו הוא דהוה כעריות משא"כ ונסתרה ונטמאה לא כתיב רק בלשון עשה אף דלחומרא עשה הכתוב כוודאי היינו לחכמים דמצינו ודאי בלשון לאו וממילא עשה הכתוב כודאי אבל לריב"כ לא מצינו טומאה בלשון לאו כלל ולא דמי לעריות דכתיב בלשון לאו דכתיב אל תטמאה בכל אלה:

ובזה מיושב מה שהקשה המ"ל על סוגי' דפ"ק דסוטה דמסיק אשת כהן שנאנסה ויש לו אח חלל דמותר להתיבם והרי גם בנאנסה כתיב טומאה ונראה דשם קאי לרבא דמפרש טעתי' דמתני' אם במותר לה נאסרה וכו' ומדלא אמר הטעם משום טומאה והלא אף בספק סוטה הלא לחומרא עשה הכתוב כודאי ובודאי כתיב טומאה בלשון לאו וע"כ דרבא בעי לאוקמי' מתני' אפי' לריב"כ ולדידי' אפי' ודאי סוטה לא כתיב טומאה בכ' לאו וכיון דבעי לאוקמי' כר"י ב"כ שפי' מסיק הש"ס אשת כהן שנאנס' ויש לו אח חלל דמותר להתיבם דאיהו מוקי אשר הוטמאה על מחזיר גרושתו גם י"ל דבלא"ה יש לדקדק על אביי דמקשה אשת כהן שנאנסה וכו' לא תתיבם דלמא באמת לא תתיבם ונראה דא"כ אמאי נקט מתני' נכנסה עמו לסתר דמשמע דמיירי במפותה הוה למנקט רבותא אפי' נאנסה ובאשת כהן ועל זה משני הש"ס אונס בישראל וכו' ואי משום טומאה דילמא מתני' אתי' כריב"כ דלדידי' לא כתיב טומאה בסוטה כלל:

רק דלפ"ז יש לפסוק כריב"כ הואיל דסתם מתני' כוותי' רק הרן בפ"ב דמגילה ובר"פ ראשית הגז כתב דזה לא מקרי סתם דלא רצה למעול