אהל דוד שבועות יבמות יט

ע"ב במהרש"א ד"ה בא"ד וכו' ובסיפא איירי דוקא מפי אחרים וכו' ומפי עצמו לא בענין כפירה בב"ד ע"ש ולא ידעתי כוונתו דאם כוונתו דקשה סיפא השבוע חוץ לב"ד והודו בב"ד דפטורים ולמה פטורים הא לא הי' כפירה בב"ד הלא הריטב"א והר"ן כתבו דלא מחייב ר"מ בנשבע מפי עצמו חוץ לב"ד רק כשעומד בכפירתו ולא בא לב"ד אבל הם באו והודו פטורים ולא אמרינן בהא דון מפקדון דשאני פקדון דבכל מקום כפירתו שוה וכפירת מתון הוא אבל בעדות כפירת דברים בעלמא הוא שהרי כפרו במקום שאין עדות מועיל והודו במקום הצריך ע"ש וא"כ שפיר קתני אם הודו בבד פטור ואפשר כוונתו על הא דקתני כפרו חייבין דמשמע דקאי על ובאו לב"ד

דף ל"ב גמרא מתני' דלא כי האי תנאי וקשה לי להפוסקים הביאו הרא"ש פ"ו סי' ה' דאין נשבעין בעד א' רק כשתובע טוען ברי אבל אם טוען שמא כגון שאומר עד א' אמר לי שנטלת מנה והלה כופר והביא עד פטור משבועה וא"כ איך אמר הש"ס מתני' דלא כי האי תנא דילמא מתני' מיירי שהשביע ב' עדים והתובע בא בטענת ספק דהיינו שיודעין שפלוני נטל ממני מנה ושפיר אם כפרו בזה אחר זה השני פטור דאינו גורם כלום כיון דתובע אינו טוען טענת ברי ואין זוקקי' לשבועה אבל ראב"ש מיירי שהתובע טוען טענת ברי ונראה דסוגי' דהכא סובר דאפילו בשבועת עדות לא מחייב רק כשהתובע טוען טענת ברי ועיי' ירושלמי ודלא כסוגי' דלקמון ובזה מיושב מה שהקשו תוס' לקמון ע"ב דלמה לא דייק הש"ס ש"מ משביע עידי קרקע חייב על אביי ולהנ"ל ניחא דהריטב"א מתרץ על הא דהקשו תוספת לקמון דלמה נקט הש"ס כמ"ד חזרה דכי אמר הכל מודים בא לרבית על ת"ק דראב"ש והאי ת"ק הוא סתם מתני' דהכא וסתם מתני' הוא ר"מ ואיהו סובר חזרה שבועה וכו' וקשה לי אי ר"מ איך דייק ש"מ משביע עידי קרקע וכו' הא ר"מ סובר במס' קידושין דף ס"ה מטלטלי משתעבדי לכתובה אמנם ר"פ דאמר ה"מ בעד מיתה דלא אמר לדידה ומזה הוכיח הר"ן דעדים חייבים קרבן שבועה אף אם התובע לא בא רק בטענת ספק א"כ לדידי' אין הכרח לומר דת"ק דראב"ש הוא ר"מ הואיל דסתם מתני' דהכא דלא כראב"ש דנוכל לומר דמתני' אתיה כראב"ש ומיירי שהתובע בא בטענת ספק ואין כאן גורם לממון דחף אם יעיד השני אינו מחייב להנתבע שביעה הואיל שהתובע לא בא בטענת ברי וא"כ אין הכרח לומר דת"ק דראב"ש הוא ר"מ וא"כ מתורץ קושי' תוס' דלאביי לא רצה לדייק ש"מ משביע עידי קרקע חייב הוא שגם עדים אינו חייבים קרבן רק שהתובע השביעם בטענת ברי וממילא צריכם לאוקמי' סתם מתני' דלא כראב"ש וממילא ת"ק דראב"ש הוא ר"מ ואיהו סובר מטלטלי משתעבדי לכתובה אבל לר"פ דאחר דלא אמר לדידה וכו' ולדידי' מוכח דאף כשתובע בא בספק יוכל להשביע העדים כמ"ש הר"ן א"כ אין הכרח דת"ק דראב"ש היא ר"מ וכל זה לשיטת הראב"ד הביאו רשב"א קידושין דף ס"ה דר"מ סובר אפי' מיתמי מטלטלי משתעבדי לכתובה אבל לשיטת ר"ת הביאו תוס' כתיבת דף פ"ב דר"מ לא אמר מטלטלי משתעבדי לכתיבה רק מני' דידיה ולא מיתמי ניחא בפשיטות דעל אביי דאמר בעידי סוטה דמיירי מיני' דידי' א"כ אפי' מטלטלי משתעבד לכתובה אבל על ר"פ דמיירי בעידי מיתה שפיר דייק דר"מ מודה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה גם י"ל דבס' קצות החושן הקשה בשם אחיו ר' יודה כהן לרשב"א שכ' במס' ב"ק דף י"ד דמד"ת גם מטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח א"כ איך דייק הש"ס משביע עדי קרקע חייב דילמא לכך חייב הואיל ומד"ת גובה אפילו ממטלטלי חייב כמו משחק בקוביה חייב הואיל ומד"ת חזיה ותירץ בס' הנ"ל דהא כתובה הוא רק דרבנן וממ"נ אי אזלינן בתר ד"ת אינה גובה כתובה כלל ואי מדרבנן הלא אינה גובה ממטלטלי ע"ש אמנם לריטב"א שכתב דת"ק דראב"ש הוא ר"מ והלא שם במס' כתובת דף נ"ו מסוק הש"ס דר"מ סובר כתובה הוא מד"ת וגם זולת זה קשה והוא על דרך שכתבו תוס' מס' שבת דף מ"ד ד"ה לדברי דהא דמסיק דברי הכל לא הוה אלא ר"מ ור"י דקאי עליו וכן הריטב"א הביאו שיטה מקובצת מסכת כתובת דף למ"ד וזה לשונו דה"ק הכל מודים אליבה דרבנן דלית להו דרנב"ה דאלו לרב נחוני' אין אדם בכרת ומשלם ונדה ח"כ היא והאי ה"מ בבא על הנדה לר"ש בן מנסי' ושמעון התמני קאי וכה"ג צ"ל ביבמות דף מ"ד כיון שבעלה עשאה שונה ודילמא ר"י סובר כר"א ביבמות דף ס"א דאין זונה אלא מא"א וע"כ דקאי על ר"י ונראה דהא ש"ס מקשה על ר"פ ואיהו סובר שעבודא לאו דאורייתא ונהי דכתובה הוא תורה היינו מן הבעל אבל מיתמי הא שעבודא לא דאורייתא ורשב"א כתב שפיר דהיינו למ"ד שעבודא דאורייתא וא"כ על עידי סוטה דהבעל חי' הוא בודאי מד"ת שעבודא וא"כ מיושב קו' תוספת אמנם אי ר"פ סובר שעבודא לאו דאורייתא יש מחלוקת בין הראשונים ועיי' תוס' מנחות דף נ"ח ע"ב ד"ה וא"ד ורשב"א בתשובה סי' רצ"ח שהם סוגי' חולקת ועיי' ב"ב דף קכ"ו ד"ה ואין

שם ע"ב:

מי יאמר דמשתבע הקשה בספר דבר אמת לתירץ א' של תוס' במ"ס ב"מ דף ה' שכתבו דחשוד מד"ת צריך לשלם רק משום כדי חייו תיקנו שכנגדו נשבע א"כ מאי הקשה הש"ס דילמא אביי סובר כר"פ דמשחק בקובי' חייב כיון דמד"ת חזי' והכא נמי הלא מד"ת א"צ שכנגדו לישבע ונראה דבתשובת מיימני לספר משפטים סי' ס"א הקשה דמאי הקשה ש"ס מי יימר דמשתבע הלא א"צ לישבע יש לו עד המסייע (ולפמ"ש הש"ך סי' צ"ב ס"ק ט' דכיון שנתחייב שבועה ע"פ העד שוב א"י לפוטרו ניחא) ותירץ דה"מ בעלמא אבל בחשוד על השבועה אי נימא דנגדו נוטל בלא שבועה אם העד מסייע א"כ הוה נפקא ממין מני' כל שעתא אפומא דחד סהדא וקרא אמר לא יקום עד א' וכו' דבשלומא בנסכא דר"א אי הוה טעין לא חטפת הי' נשבע ולא משלם להכי כי טעין דידי חטפת ואיכא חד סהדא משלם ע"פ עד א' כיון דמעיקרא קרא לא אתא לחייב ממון וקרינן בו לכל עון וכו' אבל בחשוד אי נימא דנגדו נוטל בלא שבועה ע"י עד אחד נמצא דכל שעתא נוטל ע"פ עד א' ונמצא דמעיקרא אתא לממון שהחשוד א"א להישמט כלל מלשלם היכא דאיכא חד סהדא ורחמנא אמר לכל עון ולכל חטאת אינו קם ע"כ נמצא דמעיקרא כי אתא לממון הוא דאתא ע"ש ובזה מתורץ קושי' הנ"ל דעד כאן לא כתבו תוס' דחשוד מד"ת דנין בו מתוך שאי"ל משלם רק כשחשוד נתחייב במודה במקצת או בהודעת עדים אבל כשנתחייב שבועה ע"פ עד א' לא דנין בו מתוך שאי"ל משלם דאי נימא מתוך שאי"למ מעיקרא כי אתא העד לממון אתא ורחמנא אתר לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קשה לי על תשובת מיימני הנ"ל דא"כ איך משני הש"ס בשניהם חשודין וכו' ואמאי דנין בו כלל משאי"למ הא בב' חשודין ג"כ העד מעיקרא לחייב ממון בא וא"א להישמט ממנו הואיל דב' חשודין ורחמנא אמר לכל עון ולכל חטאת אינו קם לכן נראה דהך תירץ תוס' שכתבו דרק מפני תקנות חשוד תיקנו דנגדו נשבע ונוטל סברי כמ"ש תוס' ב"ק דף ק"ח ד"ה ותרי דחשוד פסול לשבועה הוא רק מדרבנן ובזה מיושב שיטת ר"ת דפסק גבי נסכא דר"א דכנגדו צריך לישבע והקשה הר"ן א"כ איך אמר הש"ס ה"מ בנסכא דר"א ואכתי קשה דלימא לי' מי יימר דמשתבע ולהנ"ל ניחא דאביי סובר כר"פ דמשחק בקובי' חייב כיון דמד"ת חזי' ובנסכא דר"א נהי דכנגדו נשבע מ"מ הלא זה רק מדרבנן דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וכיון דמד"ת נוטל בלא שבועה שפיר חייב והא דמקשה לעיל מי יימר דמשתבע סובר ר"ת כהך תירוצא דבחשוד אפי' מד"ת לא דנין בו מתוך שאי"למ כיון דמרצונו הוא נשבע:

והנה קשה על תוס' שכתבו דמפני תקנות החשוד תיקנו שנגדו נשבע אבל מד"ת נוטל בלא שבועה א"כ איך קחשיב בהדי' דנשבעין ונוטלים דמשמע מצד הדין אפי' בשבועה לא יטול כמ"ש תוס' בסוגי' דכתובת דף פ"ו והרי מד"ת נוטל אפי' שלא שבועה דמתוך שאי"למ וכבר הרגיש בזה הר"ן בריש כל הנשבעין וע"כ האי תירץ של תוס' שכתבו דנשבע הוא לתקנות החשוד סובר כדברי תוס' במ"ס ב"ק דף ק"ח דחשוד דפסול לשבועה הוא רק דרבנן ומד"ת החשוד נשבע ונפטר וכדומה שכן העלה בס' דברי אמת ותוס' בקושייתם כוונתם כיון דרבנן פסלוה היה להו לתקן שכנגדו יטול בלא שבועה דמתוך שאי"למ כיון דרבנן פסלוהו ישלם לזה תירצו דמשום תקנת חשוד תיקנו שכנגדו ישבע וממילא מיושב מה שהקשה דבר אמת דמאי מקשה ש"ס מי יימר דמשתבע הלא מד"ת נוטל בלא שבועה ז"א דלהאי תירוצא ס"ל לתוס' דחשיד פסיל משבועה מדרבנן וא"כ גם מן התורה אינו חייב ודוק

ובדרך דריש נראה לתרץ דשני תירוצים של תוס' תירץ א' שכתבו דהא דכנגדו נשבע היא מפני תקנות החשוד ותירץ השני שכתבו כיון דמרצונו הוא נשבע לא דנין בו משאי"למ כל תירץ א' וא' צריכם לב' מ"ד דעל תירץ א' שכתבו דלא שבקת חי' לחשוד מקשים דילמא יכפר החשוד בכל ולא יצטרך לישבע ואפי' להאומרים דגם בימי המשנה ניתקן היסת הלא בשבועה דרבנן לא אמרינן משאיל"מ ותירצו דילוה לו בפני עדים נר"ן זהובים ויטעננו מאתיים ואז יצטרך לישבע מחמת הודאת עדים אמנם ר' יוחנן דפליג בירושלמי אדר"ח קמייתא סובר דהודעת עדים אינו זוקק לשבועה צ"ל כתירץ השני של תוס' דלא שייך מתוך שאיל"מ כיון דמרצונו הוא נשבע רק תירץ זה לחוד קשה למ"ד חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאיל"ס ואמאי הלא הוא רצונו לישבע וכ"כ מ"ו בנ"ב חא"ה סי' ל"ג א"כ לדידי' צריכן לומר כתירץ קמא והא דאמר אביי ריש ב"מ א"א לדר"ח קמייתא משמע דנסתפק והלא אביי דאמר חזרה שבועה למחויב לה ע"כ צ"ל כתירץ א' של תוס' דמשום דלא שבקת חי' וממילא ע"כ איתא לדר"ח קמייתא דאל"כ לא שייך לא שבקת חי' דאולי יכפר הכל החשוד אמנם י"ל לפמ"ש תוס' לקמון דף מ"ז ד"ה בטוענו

בתשובת עבודת הגרשוני סי' ק' רוצה להוכיח מסוגי' דהכא שיטת הרא"ש דאין עד א' פוטר מחיוב מתוך שאיל"מ מדנקט אביי ה"מ שכנגדו חשוד על השבועה ולמה לא אמר הכל מודים באומר נ' ידענא וב' לא ידענא ועד א' יודע שאינו חייב לו רק נ' והשביע הלוה את העד שהוא יגיד ולא הגיד שחייב שאם העיד לו הי' פוטרו א"ו שאין עד א' פוטר מחיוב מתוך שאיל"מ דהרי גם בטענת ספק יוכל להשביע העד א"ו שאין עד א' פוטר מחיוב מתוך שאיל"מ והנה יש לדחות שהרי אביי הוא דאמר ה"מ בכנגדו חשוד על השבועה ואביי סובר במ"ס ב"ב דף קל"ה מנה לי בידך והלא אמר אינו יודע חייב דברי ושמא ברי עדיף ועיי' כתובת דף י"ב תוס' ד"ה ר"ה וא"כ