אהל דוד שבועות יבמות טו

ולר' ששת אפי' לר"א א"צ לידע או בשרץ נטמא אי בנבלה אבל למ"ד דלר"א צריך לידע אי בשרץ או בנבלה יש מקום לומר דצריך לידע באיזו שביל נטמא ואם נחליט זה יש לתרץ קושי' תוס' דאף דסובר רשב"ל ידיעות ספק מתחלקות לחטאת מ"מ פוטר בהאי דב' שבילן דאולי רשב"י סובר כר"א דבעי לידע אי בשרץ וכו' וה"נ צריך לידע באיזו שביל כטמא רק מי יכריע נגד הריטב"א ונראה בישוב קושי' תוספת דלכך פוטר רשב"י הלך באחד ונכנס והזה וכו' דסובר כר"ע לעיל דמפיק ידיעה בתחילה מדכתיב ונעלם ב' פעמים ופרש"י הטל והוא ידע וכו' ולמימר דבעי ידיעה בתחילה וא"כ לא מהני ידיעות ספק כיון דכתיב והוא ידע משמע ידיעה ודאי אבל גבי ספק חלב סובר ידיעות ספק מתחלקות לחטאת ות"ק סובר כרבי דמפיק מונעלם וכיון דלא כתב בהדי' והוא ידע בידעות ספק: אמנם זה אינו שלענין חילוק חטאת ג"כ ודאי שמענין מדכתיב או הודע ממילא בעי ידיעה ודאי עיי' לח"מ פי"א ה' שגגות מה שהקשה על הרמב"ם ואני מוסיף דהלא הרמב"ם כתב בפ"א ה' משכב ומושב הלכה ז' טומטום ואדרוגניס שראו לובן ואודם כאחד אין חייבין על ביאת המקדש שנאמר מזכר וקשה דתיפק לי' דהא בעינן ידיעה בסוף שיודע באתה טומאה נטמא והרי לא ידע אי נטמא באודם או בלובן ולמה ליה להרמב"ם לומר מדכתיב לזכר ונראה דרב ורמב"ם מילתא דפסיקתא נקט אפילו אם אחר שנכנס טומטום למקדש נקרע ונמצא זכר או נקיבה ועיי' יבמות דף פ"ג שמא ימצא זכר וכו' ועיי' בכורת דף ס"ב ובכה"ג הוא ידיעה ודאי דאיגלאי מילתא למפרע דבלובן נטמא אפ"ה פטור כיון דבשעה שנכנס למקדש לא קרינן זכר ודאי נקיבה ודאי ואדרוגניס דנקט כבר כתב הרמב"ן במס' יבמות דלמ"ד ברי' בפ"ע אדרוגניס כדי נסבא וא"כ מתורץ קושי' לח"מ דש"ס בעי לאוקמי' בכל גוונא אפי' אם נקרע אחר ביאת המקדש דאז לר"ע מחייב כיון שעתה ידע באיזה טומאה נטמא בלובן אמנם סתימת דברי הרמב"ם לא משמע כן

סליק ידיעות הטומאה פרק שני

שבועות שתים פרק שלישי

גמרא דף כ' ע"א מ"ד לישנא הוא וכו' הקשו תוס' נשיילי' ותי' כגון שאמר וכתב הת"ח דכן הוא דעת הרמב"ם ה"ש שאם אמר שלא אוכל ואכל ואמר שלא היה בלבי רק שלא אצא וטעה לשונו והוציא אכילה אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל וכו' וכתב הכ"מ דתוס' היא בפ"ז דטהרות נאמן ע"י עצמו כיצד אמרו לו נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו אבל הרא"ש במס' נדרים דף למ"ד גבי הנודר מרואי חמה שכתב כיון שהוציא בשפתיו לא מהימן מאי דקאמר בתר הכי קשה מתוספתא ע"ש ולא ידעתי מה דקשה לי' הלא הכ"מ כתב שהראב"ד מפרש תנאי היה בלבי ונשאלתי להחכם והתרני על ידי התנאי כדרך שאלת החכם דאמר לא נדרת אדעתי' דהכי וק"א הקשה על הרמב"ם הא דברים שבלב אינו דברים ולדידי קשה מסוגי' דכריתות ר"פ אמרו לו מודה ר"מ בנזיר וכו' דאי בעי אמר נשאלתי ולמה לא אמר הש"ס מגו דאמר תנאי הי' בלבי שוב ראיתי שגם הקרבן אהרן הביא סוגי' הנ"ל

שם בגמרא מתפיס בשבועה עיין ספר המכריע הי' צ' מה שהקשה על הרי"ף וכבר תירץ הר"ן

ע"ב גמרא קונמת עובר על בל יחל כתבו תוס' דבשבועה נמי עובר על בל יחל ובזה יש לתרץ ירושלמי שבועה לא אוכל מנה וכו' אסור ואם אכל לוקה ובס' החינך הקשה דלית' עשה דמנה וידחה ל"ת דשבועה ולהנ"ל ניחא דסוף כריתות כתב דאין עשה דוחה ב' לאוין וגבי שבועה איכא ב' לאוין כמ"ש תוס' דבשבועה איכא נמי לאו דלא יחל והרב בעל מחנה לוי תירץ דבעינין מצה הראויה לז' וקשה לי דבירושלמי איתא ג"כ סוכה אם לא כמ"ד דבעינין סוכה הראוי' לז'

דף כ"א תוס' ד"ה חוץ וכו' ח"ל ור"י גופי' סובר בכתובת דף מ"ו דאינו חייב עד שישכיר ומ"מ חשיב לאו שאין בו מעשה ועיי' מהרש"א כתובת דף מ"ה שהניח זה בקושי'

ע"ב תוס' ד"ה ולא אמרו וכו' אבל שבועת ביטוי מביא קרבן בכ"ש והנה לשיטת רמ"ה הביאו ריטב"א בפ"ג דמכות דטעמי' דר"ש דכ"ש למכות דמלקות כיון שאוכל במזיד אחשבי' לחומר האיסור להתחייב בכל שהוא אבל קרבן דבא על שוגג בעינן כזית להחשיבו ולדידי' גם בשבועת ביטוי צריך כזית לקרבן כיון דאוכל בשוגג ולכאורה קשה א"כ איך רצה הש"ס למיפשט מהא דנזיר ששרה פתו ביין מדבעי צירף ש"מ דלא ס"ל כ"ש למכות ודילמא סובר ר"ע כמ"ד שילהי כריתות דמחייב אשם תלוי אף על ספק לאו ואיצטרך קרא כגון שנסתפק אם אכל בשוגג חצי זית יין עם פת דמשום כ"ש למכות לא מחייב אשם תלוי כיון דבשוגג אכל לא אחשבי' ואיצטרך קרא דמשרת דמצטרפי פת ויין וחייב אשם אמנם ז"א דהא ר"ע לא מחייב אשם תלוי על ספק לאו דשמעינן לר"ע במ"ס כריתות דף כ"ב ע"ב דדריש ואם נפש לחייב על ספק מעילות אשם תלוי ומדבעי קרא ש"מ דלא סובר דחייב אשם תלוי על ספק לאו דא"כ לא איצטרך קרא דלא גרע מעילה משאר חייבי לאוין דהא בכל ספק חייבי לאוין מביא אשם תלוי' ובזה יש לתרץ מה שהקשו תוס' מס' ע"א דף ס"ו דלר"ש דסובר כ"ש למכות למה לי משרת ולהנ"ל ניחא דאולי ר"ש סובר כמאן דמחייב אשם תלוי' על ספק לאו ואיצטרך משרת כגון שנסתפק לו אי אכל חצי זית פת וחצי זית יין בשוגג אבל ידע שלא אכל זית מיין לחוד רק נסתפק אם הי' כזית יין ופת יחדיו וא"כ משום כל שהוא לא מחייב אשם תלוי דבשוגג לא אחשיב אבל משום צירף גלי קרא דמשרת דחייב וממילא חייב אשם תלוי דשמא הי' כזית יין ופת יחדיו וגבי נזיר היתר מצטרף לאיסור: רק דקשה בסוגי' דנזיר דף ד' דמסיק הש"ס דלית לי' לר"ש צירף והלא אכתי איצטרך שאם אכל ב"ח אסורי נזיר שיחייב אשם תלוי ובזה נדחה מה שי"ל מה שמקשים על הר"י הביאו בתוס' ע"ז דס"ו דר"ש לא ס"ל רק כשהוא בעין ומקשים א"כ איך פשט הש"ש דר"ע ל"ל דר"ש דילמא שאני שם דאינו בעין והנה י"ל דר"י לא אמר רק כשנתערב מעצמו דלא שייך סברות ר"מ דאחשיבה דהרי נתערב ע"פ מקרה אבל הכא דאמר ר"ע נזיר ששרה פתו ביין דעשה בכוונה שוב שייך סברות אחשיבה אמנם ז"א דא"כ מסוגי' דנזיר הא אכתי איצטרך על ב' תנאי איסור שנבלע בדבר אחר שיחייב

דף כ"ב תוס' ד"ה אבל בקונמות וכו' תימה וכו' והראשונים תירצו דלקרבן בעינן שוה פרוטה רק דהמקשה רצה לאוקמי' הברייתא למלקות: ואני מוסף דלא רצה לאוקמי' לקרבן דסמך על אידך ברייתא דשמעינן לחכמים דאין מעילה בקונמת ובדעת תוס' נראה דלקמון הקשה ש"ס א"ה אמאי מצטרפת זיל הכא ליכא שעורא וכו' וכתב הר"ן דכך הקשה בשלימא לדידי שפיר מצטרפין אף דלא חייב רק בכשיעור מ"מ חצי שיעור שבו אינו היתר רק ככל איסורין שהרי לא הזכיר אכילה שיהי' משמע מדבריו שרשאי לאכול לכתחילה פחות מכשיעור ולכך מצטרפין אלא לדידך דמיירי דמזכיר שם אכילה וכיון שכן ח"ש מכל אחד היתר גמור ואיך יצטרף לחייב עכ"ל ויש לדקדק אם כך היא סברת המקשה למה לא הקשה בפשיטות על ר"ש בן לקיש דסובר בכל התורה חצי שיעור מותר מד"ת א"כ קונמת אמאי מצטרפין דהא קונמת בודאי לא חמיר מכל איסורי תורה לכן נראה דגם המקשה הוה מוקי להך ברייתא לענין קרבן ולגבי קרבן מעילה בודאי מצטרפין ב' חצאי זיתים דמשנה ערוכה צירף המעילה לזמן מרובה וילפינן מקרא כי תמעול מעל ריבה אפי' אחר ג' שנים א"כ מוכח דגם המקשה מוקי הברייתא לענין קרבן מדלא הקשה על רשב"ג ומדהקשה על ר"פ מוכח דמשמע להמקשה דר"פ אפי' לקרבן מחייב בכל שהוא וא"כ שפיר הקשו תוס' דלמה יהי' חמיר קונם מהקדש וטעמי' דרשב"ל משום דאכילה בכזית וגבי קרבן מעילה לא כתיב אכילה והנה מדברי הר"ן הנ"ל למדנו דבשבועה ליכא איסור בחצי שיעור דהא מפרש כן לדעת המקשה ולא חזינן סתירה מדברי המתרץ וקשה על הרמב"ם דפסק דגם בשבועה ח"ש אסור ונראה דקשה לו מה שהקשה מהריב"ל הביאו מהרש"א דהקשה על רבינא למה הוצרך הש"ס לומר כדר"פ ע"ש ולהנ"ל ניחא דרבינא סובר דאם נשבע שלא יאכל אפ"ה חצי שיעור אסור וכשיטת הרמב"ם וא"כ קשה למה בשבועת אין מצטרפין כיון דשני חצאי זיתים איסור הם ומ"ש מקונות ולכך אמר הש"ס דלכך לא מצטרפין כדר' פנחס ולפ"ז נוכל לומר דרבינא מוקי בכל גוונא בין באומר אכילה משתיהן עלי קונם ובין שלא הזכיר אכילה רק שאומר קונם כיכר עלי ולא הזכיר אכילה ואפ"ה מצטרפין בקונמת דלקרבן בענין צירף ושבועת ה"ט משום דחלוקין לחטאת ובזה מיושב קושי' תוס' שהקשו למה לא ניחא לרבינא תירץ קמא ולהנ"ל ניחא דרבינא בעי לאוקמי' בכל גוונא ולמלקות לא משכחת בקונמת שלא הזכיר אכילה דא"כ לא בענין צירף: גם יש הוכחה להרמב"ם דלח"מ כתב דרמב"ם מפרש דלהמסקנה דאמר קונם אכילת כיכר מזה דאי אמר אכילה משתיהן עלי קונם א"כ דכוותי' גבי שבועה אין חילק חטאת ע"ש וא"כ קשה למה יצטרפו הלא ב' חצאי זיתי היתר נינהו א"ו דגם בשבועת חצי שיעור אסור מד"ת ובזה מיושב מה שהקשו תוס' דלמה לא ניחא לרבינא תירץ קמא ולהנ"ל ניחא דהא ודאי לר"ש בן לקיש דסובר חצי שיעור מותר בכל איסורים בודאי גם בקונמת ח"ש מותר א"כ קשה קונמת אמאי מצטרפין הלא ב' חצאי זיתי היתר נינהו ואי דאמר אכילה משתיהן עלי קונם קשה דכוותי' גבי שבועת אמאי מצטרפי הלא אין חילק חטאת כמ"ש הלח"מ אבל אי מיירי לקרבן