אהל דוד שבועות יבמות יב

היא גופי' קשה איך משהין מרגל זה לרגל אחר או מר"ח לר"ח למה לא ניחש לתקלה וע"כ דלב ב"ד מתנה ואולי היתנו שלא יחול הקדושה רק רגע אחד קודם הקרבה ועיין נדרים וא"כ מתורץ קושי' מהרש"א דאי לאו לב ב"ד מתנה אף מרגל לרגל אסור דחיישינן לתקלה ודו"ק

שם בגמרא פריך וליקרב היא גופי' עולה: מקשים והא גמירי דכל בחטאת מתה באשם רועה ותירץ הראב"ן כגון שניתק לרועה ואיתא בזבחים אשם שניתק לרעי' ושחטה לעולה כשר עכ"ל ובודאי סבירא ליה כר"ש שהביאו התוס' מנחות דף ה' דלא גריס בפסחים א"ה כי לא ניתק נמי רק אפי' לכתחלה נמי אמנם אכתי קשה דלמה לא אמר ש"ס גזרה אחר ניתק אטו קודם ניתק דהא ניתק הילכתא וכמו שהקשה תוספת ונראה כיון דבחטאת ציבר צריך הש"ס לומר אטו קודם כפרה ולא סגי לומר אטו קודם ניתק דחטאת ציבר דרועה כתבו תוס' יומא דף נ' לחד תירץ דהוא רק דרבנן ול"ש לומר גזרה כיון דהוא רק דרבנן וצריך הש"ס לומר אטו קודם כפרה דקודם שנתכפרו הציבר באחרת אין רשאים לשנות מד"ת לכן נקט נמי הכא גבי אשם ועיקר כוונת ש"ס לסייע דאין מקילן בגופן אף שמקילן בדמיהן וק"ל

ע"ב תוס' ד"ה שמתחילה וכו' בסוף הדיבור, והכי גמירי דמותר חטאת לעולה עכ"ל קשה לי הא תוס' כתבו יומא דף נ' ד"ה חטאת, דהוא דרבנן ואם נימא דגמירי דמותר חטאת ציבר לעולה אכתי קשה מאי משני התם חטאת ציבר היא ולאו למיתה מה בכך הלא מ"מ שוב אינה ראוי לחטאת ואיך יכניס אחר בדמו של חבירו

דף י"ג תוס' ד"ה הואיל ומכפר וכו' הקשו דנימא דיה"כ לא יכפר על המזיד עכ"ל, הקשה מהרש"א הלא כתב מפשעיהם, ונראה דתוספת הקשה זה לר' יוחנן דס"ל מסכת שבת דף ס"ט שגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו מיחשב שגגה לענין קרבן וא"כ כוונת תוס' דיה"כ לא יכפר על המזיד היינו כשהזיד בכרת והא דכתב מפשעיהם היינו אף שהזיד בלאו ושגג בכרת דמיחשב פשע הואיל והזיד בלאו:

אמנם אעפ"כ שגג בכרת ואף דיה"כ לא מיכפר אבר קרבן וא"כ איך יש לאוקמי' דפשעיהם מיירי שהזיד בלאו ושגג בכרת הלא בכה"ג חייב קרבן מכל מקום יש לומר דמהני המשתלח להגין מיסורי' קודם שיתודע לו שחייב קרבן כמו שעיר פנים שהוא תולה עד שיודע לו ואפי' לשיטת הראב"ן שכתב דמה שהוא תולה ל"ש כפרה הואיל ואינו רק תולה גם זה לא קשה דגבי שעיר משתלח לא כתיב כפרה ועיין לעיל דף ח' וניכפר, ואף דכתיב כי ביום הזה יכפר יש לאוקמי' במידי דלאו בר כרת ואף דכתב יעמוד חי' לכפר גם זה ניחא דהלא לסיפרי קיימינן, וסתם סיפרי ר"י ושמעינן לר"י מסכת יומא דף מ' דהאי לכפר קאי על שעת מתן דמים של חבירו דזקוק להיות חי' עד שעת מתן דם של פנימי וא"כ לא קאי כלל לכפר על המשתלח וע"ז תירצו תו' דקרא דיה"כ הוא מרבינן מזיד וע"כ אפי' הזיד בכרת דאי הזיד בלאו כבר שמעינן מפשעיהם:

ועוד תירצו דילפנין משעיר פנים וגבי פנימי ע"כ מכפר אפי' הזיד בכרת דאי הזיד בלאו ושגג בכרת אם כן בר קרבן הוא וא"ל דלא בא רק לתלות ז"א דאי לא בא רק לתלות לא שייך כפרה וכסברת ראב"ן וע"כ דמכפר גם על זדון גמור שהזיד בכרת וזה מכפר לגמרי (ועל חט הוא תולה) ואף דתוספת לעיל לא כתבו כראב"ן מ"מ אין להקשות דברי תוס' אהדדי וממילא מתורץ גם קושי' ב' של מהרש"א וק"ל:

והנה המהרש"א כתב מדלא פריך מה לחטאת ואשמות שאין כפרתה מרובה ש"מ דהך פירכא דכפרתה מרובה אינו רק פירכא כל דהוא עכ"ל וכבר כתבתי שמדברי תוספת חולין דף כ"א ד"ה כמשפט שהקשו דמה לפר של אהרן שכפרתו מרובה וגם מס' יומא דף למ"ד תוספת ד"ה ומה, שהקשו דליפרך שכפרתה מרובה והלא שם הוא חדא מחדא מדברי תוספת אלו מוכח דלא כדברי מהרש"א לכן נראה דבלא"ה י"ל על תוספת שכתבו וא"ת נגמור מהני דמכפרי על זדון ואפ"ה בעי תשובה ודילמא באמת עדות וכדומה לבד משבועת פקדון לא בעי תשובה דהא לא כתיב אצלם והתודו וצ"ל כיון דשאר חטאת ואשמות צריכם להתודות ממילא גם באינך צריכם תשובה דזה מקרי חטאת וזה חטאתו וכעין סברה זו כתבו רשי' בשמעתין דכמשפט ואם כן ליכא למיפרך דמה לחטאת דאין כפרתו מרובה תאמר יה"כ דכפרתו מרובה א"ל שעיר פנים יוכיח דג"כ מקרי חטאת ואפ"ה לא מיכפר רק על השבים אמנם יש לפקפק וגם איך אמר ספרי דמה לחטאת שאין מכפרין על המזיד אם זה מיחשב פירכא נימא שעיר פנים יוכיח לכן נראה דקשה ג"כ דאיך אמר הספרי מה לחטאת ואשמות שאין מכפרין על המזיד נימא שעיר משתלח יוכיח דמכפר על המזיד ואפ"ה בעי תשובה כדכתב והתודה עליו כל עונות בית ישראל וכ' רמב"ם להיות שכה"ג הוא שליח לכל ישראל מתודה עבורם ונראה דכוונת הסיפרי דמה לחטאת ואשמות שאין מכפרין על המזיד היינו אם הזיד בכרת או שהזיד בקרבן אבל יה"כ היינו עיצומו של יום (וכגון דליכא שעיר משתלח) דמכפרי אפי' הזיד בכרת וכמ"ש תוספת לעיל דקרא דיה"כ הוא מרבינן אפי' במזיד וע"כ שהזיד בכרת דאי הזיד בלאו לא איצטרך קרא דלא גרע מחטאת דמיכפרי לשיטת ר"י מס' שבת דף ס"ט אפילו אם הזיד בלאו (ולר"ל לא יתכן זה) וגם י"ל דילפנין משעיר פנים דמכפרי אפי' אם הזיד בטומאה בקרבן כמ"ש לעיל לשיטת ראב"ן וא"כ כיון דעיצומו של יום מכפר אפי' אם הזיד בכרת אולי מכפר אפי' על שאינם שבים ושוב לא שייך לומר שעיר משתלח יוכיח דאולי גם שעיר משתלח ג"כ לא מכפר אם הזיד בכרת ואף דכתב מפשעיהם יש לאוקמי' שהזיד בלאו וא"כ מתורץ קושי' מהרש"א דליכא למיפרך דמה לחטאת ואשמות דאין כפרתן מרובה תאמר יה"כ דכפרתו מרובה י"ל שעיר משתלח יוכיח דהוא ג"כ כפרתו מרובה ואפ"ה לא מיכפר רק על השבים כדכתיב והתודה ודו"ק

ע"כ תוספת ד"ה ואיתקש עיי' ת"ח שכתב דש"ס דהקשה מ"ט דר"ש משמע דלר"י ניחא דכיון דהושווה אין היקש למחצה, ומשני דאיתקש שעיר משתלח לשעיר פנים ואע"ג דאיצטרך שיהיה שניהם שווים במראה וכו' מ"מ אין היקש למחצה וס"ל דהאי הקישא עדיף מהקישא דיכפר ור"י ס"ל דאידך הקישא עדיף עכ"ל ובזה ניחא מה דמקשים בסוגי' דכריתות דהקשה הש"ס האי בשעיר פנים כתיב, השתא ליגמר מניה כיון לר"ש הך הקישא לכל מילי אתי' ע"כ ותימה כמו שהקשה ב"ש הביאו בה"ז דילמא קושי' הש"ס לר' יודה והנכון כמ"ש בה"ז דגם ר"י ס"ל הך הקישא דאיתקש משתלח לשעיר פנים ואין היקש למחצה רק לענין שיכפרו כהנים במשתלח ס"ל לרב יודה דהקישא דהישווה כולם מפקע אידך הקישא: ואגב אתרץ מה שמקשי' במס' ר"ה דר"ש דבעי ג' רגלים כסדרן לדידיה למה צריך קרא גבי שעיר משתלח דלא יכפר אמידי דבר קרבן ומשמע שם דאיכא יתורא דקרא ותיפק דגבי בל תאחר כתיב כי דרש ידרשנו לאתוי חטאת לב"ת וא"א דיה"כ מיכפר אמידי דבר קרבן איך משכחת גבי חטאת לאו דבל תאמר דהא בתוך ג' רגלים כסדרן איכא יה"כ באמצע ולי נראה דאי לאו קרא גבי משתלח הוה מוקמנין האי דרש ידרשנו על חייבי חטאת כגון שחייב חטאת מחמת טומאת מקדש כגון שנכנס טמא בשוגג לבה"מ ועל טומאת מקדש שעיר פנים מכפר וה"א שעיר פנים הוא דלא מיכפר על בר קרבן דלא מיכפר על עבירת מצות ידיע וגבי שעיר פנים ליכא יתורא דקרא דפשעיהם לכל חטאתם איצטרך כמו דאי' לעיל בסוגי' דשעירים רק דממילא נשמע גם כן דלא מיכפר על מידי דבר קרבן דחטאים דומי' דפשעיהם) אבל שעיר המשתלח דמיכפר על עבירת מצות ידוע ה"א דמיכפר אפי' על מידי דבר קרבן כדאי' שם בסוגי' דכריתות ודו"ק

דף י"ד ע"א גמרא והאי אשר לו וכו' עיין מהרש"א שכ' דהא דלא מוקי אשר לו למעוטי ביתו ומתרץ דבאשתו לא שייך לומר דיבוא דכל מה שקנה אשתו קנה אהרן וקשה לי הלא הא דמעשי יד אשה לבעלה הוא רק מדרבנן ועיי' תוספי ראש יבמות דף ס"ו ועיי' גיטין דמ"ד תוס' ד"ה ולביתך ועיי' יבמות דס"ו ועבדים שקנו עבדי' ופי' רש"י שנתנו ע"מ שאין לרבו רשות וכ' בתוס' ראש דלד"ה דסובר אין קנין לעבד בלא רבו אפי' ע"מ שיצא לחירות איהו מוקי קרא לאשה שקנתה עבדים דאפי' אתמ"ל אין קנין לאשה בלא בעלה היינו מדרבנן דמה"ת אין לבעל בנכסי אשה כלום ותמי' על מהרש"א ששגג בזה: והנה תוס' מס' מגילה דף ט' ד"ה אין וכו' כתבו שהפר בא מכהן המשמש אע"פי שאין משמש עכשיו ובזה יובן דברי רש"י מס' גיטין דף כ"ד ד"ה כה"ג ביה"כ בפר ושעיר וכו' שהוא שם יחיד ואם אמר פיגל מהימן וכו', והקשה הראב"ן דלמה נקט רש"י פר הלא בא מממון שלו ולמה ישקר ולהנ"ל ניחא דכוונת רש"י שאם אירע פסול בכה"ג ונכנס אחר תחתיו דאז בא הפר בא מממון הראשון ואם אמר השני פיגל מהימן והרי השני לא מפסיד

שם ת"ל שוב אשר לו שנה הכתוב לעכב והמ"ל תמה על הרמב"ם שהשמיט דין זה וא"א הרב מ' מנדל דייטש זלה"ה תירץ דהרמב"ם דחה ברייתא זאת וסמך על ברייתא מס' חולין דף כ"ב אשר לו ולא משל מעשר (ולי נראה דברייתא דהכא דמוקי אשר לו לעכב ולא דריש אשר לו שלא יבוא ממעשר שני סובר כר"א במס' מנחות דף פ"ג דיליף דפסח אין בא ממעשר שני מפסח מצרים וכיון דידענין פסח דאינו בא ממעשר ילפינין כל הקרבנות בהקישא דזאת תורת העולה דגם פסח נכלל בהאי הקישא כמ"ש תוס' חולין דף כ"א ואף דר"ע אמר במסכת מנחות דף פ"ג דא"א למילף מפסח מצרים דאין דנין אפשר משאי אפשר מ"מ הלא הך ברייתא דמפיק אשר לו לעכב הוא סתם סיפרא דהוא ר' יודא ושמענין לר' יודא במס' יבמות דף ט"ו דטבל ולא מל הוה גר ויליף מאמהות הרי דסובר דנין אפשר משאי אפשר א"כ ידענין דפסח אינו בא משל מעשר דילפנין מפסח מצרים וכיון דידענין פסח ממילא ידעינין כל הקרבנות מהקישא דזאת תורת העולה וכמ"ש תוס' יבמות דף ע' ד"ה דפסח דגמרינן דאונן אסור בכל הקרבנות מפסח מהקישא דזאת תורת העולה ולא איצטרך קרא למעוטי מעשר שני ומוקי קרא לעכב אבל הרמב"ם דפסק כר"ע דאין דנין אפשר משאי אפשר ופסח גופי' דלא בא משל מעשר לא ידענין רק עכשיו דכתב אשר לו גבי פר של אהרן וכן הוא בברייתא מנחות דף פ"ג מה חטאת אין בא אלא מן חולין וא"כ אין ילפותא לעכב

והנה ראיתי להרא"בן שהקשה על רש"י מס' גיטין דף נ"ד ע"ב כה"ג ביה"כ יוכיח ופרש"י פר ושעיר והקשה הרא"בן למה נקט רש"י