אהל דוד שבועות יבמות יא

ואפ"ה מסיק ש"ס ביומא דף ס"ו דלכך לא יקרבו לשנה הבאה משום תקלה ש"מ דאף בדלא שכיח גזרו, וראיתי למ"ו בנ"ב סי' פ"ג שכתב דהא דתנן המקדיש בזה"ז תעקר אינו הטע' משום קנסא דאל"כ איך יליף רבא ביומא דס"ו דגם גבי פר של יה"כ משום תקלה דילמא שאני מקדיש בזה"ז משום קנסא ע"ש ולדידי קשה על תוס' ע"א דף י"ג ע"ב ד"ה נועל דלת כתבו להדי' דהוא משום קנסא שהקדיש בחנם ובזה מיושב מה דקשה לי על רמב"ם פ"ד ה' עכ"ום הלכה י"ג שפסק גבי עיר נדחת דקדשי מזבח ימותו והלא איהו פסק בעלי חיים אינו נדחים א"כ למה ימותו הא הש"ר מסיק בסנהדרין דף מ"ז דלאחר שנתעכלו הבשר הוה להו כפרה וכ"פ הרמב"ם פ' י"ד ה' סנהדרין דלאחר שנתעכלו הבשר קוברין אותו בקבירת אבותיו וא"כ למה ימותו דלשהינהו עד שיתעכלו הבשר והרי ב"ח אינו נדחים ולהנ"ל ניחא דרמב"ם סמך על סוגי' דיומא דף ס"ו דמסיק ש"ס הך דבת הקרבה טריד וחיישינן לתקלה וא"כ לכך קדשי מזבח של עיר נדחת ימותו דאי נימא שיקרבו אחר שיתעכלו בשרם יהי' בני הקרבה וטרידי וחיישינן לתקלה ושמא יקריבו קודם שיתעכלו הבשר ואז זבח רשעים תעבה

ע"ב תוס' ד"ה א"ה וכו' באמצע הדיבור ובכל דוכתי' מסקינן פרה קדשי ב"ה עכ"ל ועיי' חולין דף י"א שכתב מהר"ם לובלין דכוונתם דבכל מקום סותר הש"ס האי שנוי' קמא ומסיק דקב"ה הוא ויש לדקדק מסוגי' דבכורות דף כ"ה ע"א דמשני בתירץ קמא שאני פרה דקדשי ב"ה ולא סתר הש"ס שם האי תירוצא רק דש"ס שם מתרץ עוד תירץ

באותו דיבור בס"ה וי"ל דמדרבנן אסור וכו' ואף שתוס' בפסחים דף כ"ח ע"ב ד"ה ר"א כתבו דקדשי ב"ה מותר לפדות להסיק תחת תבשילו וא"כ אכתי ראוי לפדות תחת תבשיל מ"מ כבר כתב מהרש"א שם דר' יוסף חולק וס"ל דאפי' להסיק תחת תבשילו אשור וכ"כ תוס' מס' ב"ק דף נ"ג ד"ה ולענין, וא"כ קושי' הש"ס הכא לר' יוסף, אמנם תוס' מס' מעילה דף ט"ו ד"ה אפי', שהקשו תיפק דאין פודין להאכיל לכלבים ותירצו דלשאר הנחות פודין ולדברי תוס' מס' ב"ק שכתבו דר' יוסף ס"ל דאפי' לשאר הנאות אין פודין קשה מאי הקשה הש"ס במס' מעילה דף ט"ו על הא דאמר עולא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דלא יהי' רק דאיקדש ומאי קושי' דילמא עולא ס"ל כר"י בפסחים דאפי' קדשי ב"ה כמו חמץ אין פודין אפי לשאר הנאות וצ"ל דתוס' במס' מעילה סברי דאף לר' יוסף פודין לשאר הנאות ומה שהקשה מהרש"א בפסחים ר"י דאמר לא מעל דאין פודין והלא אכתי ראוי להסיק כבר מתרץ מ"ו בצל"ח דר' יוסף מוקי כגון שלהסיקו אינה שוה פרוטה ולהאכיל לכלבים ש"פ ור"א מוקי שלהסיקו ג"כ ש"פ ע"ש וא"כ שפיר מקשה הש"ס במס' מעילה דהלא עולא סתמא אמר קדשים שמתו וכו' ואף שלפעמים ש"פ להסיק ואמורא צריך לפרש והוה לי' לפרש דאינה ש"פ להסיק ובזה מיושב מה שמקשים על תוס' ב"ק דף נ"ג ד"ה ולענין, שכתבו דלר"א חייב בבור פסולין מקודשין א"כ מאי הקשה ר"א מס' ב"ק דף רא ליתני חומר שור בבור לענין פסולי מקודשין הלא לדידי' גם בור חייב ולהנ"ל ניחא דודאי אם הוא שוה פרוטה להסיק חייב בבור אבל כוונת ר' אשי דליתני חומר שור מבור כגון בענין להאכיל לכלב הוא ש"פ ולהסיק אינה ש"פ דאז גבי שור חייב ובבור פטיר ותוס' שכתבו ב"ק דנ"ג דרבא כר' יוסף ס"ל אף שנוכל לאוקמי' דמיירי דאינה ש"פ להסיק מ"מ לא ניחא לתוס' לאוקמי' דברי רבא בכה"ג דאמורא צריך לפרש דבריו וק"ל אלא דקשה דאי נימא דאף לר' יוסף מותר לפדות להסיק א"כ מאי הקשה הש"ס בשמעתין וכי פודין קדשים להאכיל לכלבים הלא חזי להסיק וצ"ל דתוס' מס' מעילה סברי כשיטת רש"י בסוגי' דהכא דר"ש לחוד ס"ל פרה קב"ה והך ברייתא ע"כ לא מתוקי' כר"ש

שם בגמרא פרה מטמא ט"א: כתב הרב יוסף הלוי דמטמא טומאת אוכלין אפי' אחר שריפתה ובתשובת רשב"א סי' ל"א הקשה דמי גרע מבשר שנשרף והי' לאפר דאינו מטמא, ותירץ דרבינו יוסף הלוי מצי סבר דחיבת קודש מכשירתו לשוי' כאוכל, ושוב הקשה דליתא להאי סברא לשוי' לאוכל ממש שמטמא טומאת אוכל דמקבלים טומאה אע"ג דלאו בני אכילה נינהו, ותדע מדאמרינן במנחות דף ק"ב לר"ש פרה אמאי מטמא טומאת אוכלין עפרא בעלמא דכל העומד לשרוף כשרוף ומשני משום חיבת הקודש אלמא פשיטא דפרה אינו מטמא ט"א אחר שריפה דהא אפי' קודם שריפתה הוה קשה איך מטמא משום דעומד לשרוף ובהא לבד הוא דמהני חיבת קודש דאע"ג דעומד לשרוף הכא משום חיבת קודש מהני ע"ש ועיי' תוס' פסחים דף י"ט ועיי' טורי אבן חגיגה דף כ"ג עכ"ל ולא הבנתי כוונת רשב"א דאמאי מביא ראי' מהמקשה דילמא המקשה דלא אסיק מחיבת הקודש שפיר הקשה לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף אמאי מטמא דעפרא בעלמא אבל בתר דמתרץ ש"ס אולי גם אפר הפרה מטמא משום חיבת הקודש וכמו עצים דלבונה ואף דלאו מידי דאכילה הוא משוי חיבת הקודש כאוכל ה"ה כ"כ י"ל גבי אפר פרה וכבר ישבתי ע"פ דברי רשב"א תוס' מס' ב"ק וחבל על דאבדין: ראיתי לפ"י מס' ב"ק שהקשה דמאי הקשה ש"ס במנחות דף ק"ב לר"ש אמאי פרה מטמא הא עומד לשריף וכו' ומאי קושי' הלא איהו ס"ל עומד לפדות כפדוי ופרה נפדת ע"ג מערכתה ונראה לתרץ דהר"ן הקשה איך אמר הואיל והיתה שעת הכושר דמשמע דעכשיו אין לה והא אמרינן דאפי' מתה נפדית ומתרץ דלאחר הוזאה מיירי ושוב אין נפדית וא"כ שפיר מקשה ש"ס במנחות לר"ש אמאי מטמא עפרא בעלמא דעומד לשרוף ואי דלעומת זה הא עומד לפדות הא אחר התאה מיירי ושוב אין נפדית וק"ל

שם תוס' ד"ה וכי פודין וכו' שכתבו דסתם מתני' דזרוע כמ"ד אין פודין וצל"ע דאדרבה מדלא חתני ואם נעשו טריפה ש"מ דפודין להאכיל לכלבים וכ"ה איתא בש"ס מ"ס בכורות דט"ו ע"א ומתו יקברו ה"ט משום דבעי העמדה והערכ' ועיי' תמורה דף ל"ב עוד כתבו תוס' בסמוך בדיבר שלאחר זה ח"ל דקדשי ב"ה מותר לפדות משום עורו: הקשה שער המלך לרמב"ם ורע"ב פ"ג מס' מעשר שני, צבי שלקחו בכסף מעשר יקבר עם עורו רש"א יפדה וע"כ דקדושת דמים הוא דאי קדשי מזבח מ"ט דר"ש הא בעי העמדה והערכה ומה יענו לסוגי' דהכא ולי נראה דחכמים סברי דעשו אותו כקדשי מזבח ור"ש ס"ל דאינו כקדשי מזבח ומה שלא פירשו משום העמדה והערכה דרצו לפרש אף לריש לקיש דס"ל תמור' דף ל"ב דקדשי מזבח אינו בכלל העמדה והערכה וליכא למימר דלר"ל עשו כחכמים כקב"ה דא"כ אמאי יקברו הא הקדש ב"ה מותר לפדות משום עורו: עוד הקשה על תוס' ב"ק דנ"ג שכתבו דרבא כר' יוסף ס"ל משמע דאפי' בקדשי מזבח פודין להסיק מדלא תירצו דהא דממעטינן פסולי מקודשים בקדשי מזבח, וא"כ ק' האי דבכור שנטרף קוברין עם עורו ול"נ דתוס' סברי דר"א דס"ל קדשי מזבח פודין הסיק ממילא בק"מ ג"כ מד"ת פודין להסיק דאי אסור מד"ת גם קב"ה הי' אסור מיהת מדרבנן דכל דתיקן רבנן כעין תורה תיקן לכן כתבו דרבא כר"י ס"ל דלדידי' מד"ת ק"מ אסור אף להסיק דאל"כ לא הי' גזרו בקדושת דמים

שם בגמרא ר"ש ל"ל לב ב"ד מתנה עליהן ובזה נראה לבאר דברי ראב"ן בסוגי' דשעירים שכתב דהא דפנימי מכפר על י"ב וא"ב ועל זדון ולא מקרי ב' כפרות דמה שהוא תולה לאו בכלל כפרה ומה דאמר הש"ס וניכפר פנימי אדידי' ומשני כפרה א' ולא ב' כפרות היינו כיון שהוא מכפר על זדון ואם יכפר עוד על אדחיצון הוה ב' כפרות דהיינו זדון וא"ב וי"ב עכ"ל וקשה לי א"כ לר"ש מס' הוריות דפוטר כה"ג מטומאת מקדש מקרבן א"כ איך מכפר פר על כה"ג הלא הוא ב' כפרות על זדון ועל י"ב וא"ב ושם לא שייך לומר דאינו רק תולה הלא לעולם לא בא לכלל קרבן וכפרה גמורה היא ונראה לתרץ דבלא"ה י"ל על הש"ס דמקשה וניכפר פנימי אדידי' ואדחיצון הלא תוס' כתבו שם וחיצון לא בא רק על טומאה דאירע בין זה לזה וא"כ הלא אינו מכפר על חטא שנעשה אחר הפרשה והרי הופרש האתמול ועיי' רש"י זבחים דף ו' ע"ב וצ"ל דקרבנות ציבר לב ב"ד מתנה עליהן כדאי' שם זבחים רש"י ד"ה לב ב"ד שהתנו שלא יהי' הפרשות אחרין הפרשה עד סמוך להקרבה כ"כ מהר"ם ברבי וא"כ ר"ש דליל לב ב"ד מתנה בלא"ה ל"ק קושי' הש"ס אבל לדידן דפסקינן לב ב"ד מתנה ל"ל כתירץ הש"ס דלעיל דכפרה א' מכפר א"כ קשה איך מכפר על זדון ועל י"ב וא"ב הלא הם ב' כפרות לכן כתב ראב"ן דמה שהוא תולה לא מקרי קרבן וגם כה"ג מביא קרבן על טומאת מקדש ומזה יש סיוע להרמב"ם דפסק דלא כר"ש אמנם קשה לראב"ן שכתב דמה שהוא תולה לא שייך כפרה והלא גבי אשם תלוי כתיב וכיפר ואפ"ה אינו רק תולה דכי נודע לו אח"כ שחטא בודאי צריך להביא חטאת ועיי' סוף יומא ונראה ליישב שיטת ראב"ן דבירושלמי מתרץ על קושי' הש"ס דלעיל דמקשה וניכפר פנימי אדידי' ואדחיצון דכתיב ועשהו, הכתוב קבעו לתלי' ושלא ישתנה, וכתבתי לעיל דש"ס שלנו רצה לתרץ למ"ד יומא דף מ' דהגרלה מעכבא ומפיק מדכתיב ועשהו לכן משני הש"ס דהך מ"ד ס"ל אחת ולא ב' וע"ז כתב ראב"ן וז"ל ומה שהוא מכפר על זדון וגם על י"ב וא"ב לא מקרי ב' כפרות דמה שהוא תולה ל"ש כפרה ולא קשה מאשם תלוי דאולי הך מ"ד ס"ל כהך מ"ד מס' כריתות דף כ"ה דאשם תלוי בא ג"כ על ספק לאו ושפיר מקרי כפרה דכי אי נודע לו אינו מביא קרבן ומכפר כפרה גמורה וע"ש בתוס'

דף י"ב ע"א תוס' דה ומאי דר' יהודה היא עיי' מהרש"א, שהקשה, ולי נראה דתוס' מס' חולין דף נ"ג ד"ה את בהוא וכו' הקשו מהאי דביעי דס' טרפה דמשהינן אי הדרה טענה ל"ח לתקלה ותירצו דתנאי היא עכ"ל היינו תירץ קמא ומדלא תרצו דהאי דביעי דס' טרפה מיירי שכבר הטילה ביצם וא"ל להמתין רק כ"א יום וזה זמן מיעט וע"כ ס"ל דגם לזמן מועט חיישינן לתקלה וגם מדתירצו דתנאי היא והביאו האי דס"פ דפסחים בשדה ישפך חבל ושם הוא זמן מועט עד שיבוא לבית מזה נמי מוכח דאפי' לזמן מועט חיי' לתקלה וא"ל דשאני התם הואיל ועסק בהם יש לחוש יותר לתקלה ועיי' פרח י"ר סי' נ"ח ס"ק מ"ט ז"א דא"כ איך הביאו ראי' מהאי דספ"ק דפסחים דילמא שאני האי דפסחים הואיל והוא עוסק בהם וא"כ