אהל דוד מסכתות שונות צט

לא איצטרך קרא דאף אי מוקי דנסרחה קודם דחל איסר נבלה מ"מ היאך יהיה מותרת דהא כיון דחל איסר שוב לא פקע ממנו וע"כ צ"ל דנטל"פ מותר ומפקע לאיסר ונ"ל דהש"ס רצה לאוקמי אף למ"ד דסובר במסכת יומא דף ל"ו דעל לאו דנבלה לוקין ולא הוי נל"ע א"כ מצינו לומר הא דקאמר אינו ראוי' לגר אינו קרוי נבלה היינו דאינו אסור משום נבלה ואיסר דאינו זבוח אינו רק עשה או י"ל דקרא אתא לסרוחה מעיקרו היינו תיכף משעה שנולדה נסרחה דאז ג"כ איסר א"ז לא חל עדין ולא קשה קושי' הנ"ל דשפיר קאמר ר"י טומאה חמורה עד לכלב וקרא דאינו ראוי' לגר אינו קרוי נבלה קאי אנסרחה מעיקרו והיינו נסרחה קודם שמתה דאז אינה מטמאה דנסרחה משעה שנולדה לא איצטרך ואם נסרחה קודם שמתה אז ממילא מוכח דנטל"פ מותר דס"ל כהאי תירוצא דעל נבלה אין לוקין ועוד הרי ר"י ס"ל במסכת פסחים דף כ"ד דאין לוקין רק דרך הנאתן ושלא יטמא באמת ל"צ קרא ואיצטרך רק שיהיה מותר באכילה והא דאמר הש"ס במסכת בכורת האי למעוטי סרוחה מעיקרו היינו לענין איסר וממילא אין להוכיח מהקרא בהשביח ולבסוף פגום דאינה מטמא אף דאיסר נבלה אכתי לא חל מ"מ הא איסר א"ז כבר חל עליו ואיצטרך להורת דפגם יפקע איסורא דא"ז ואם נסרחה משעה שנולדה באמת ל"צ קרא ומתורץ קושי' הנ"ל וק"ל

דף סח ע"ב ר"ש אומר אין מצטרפין במסכת מעילה דף ח"י מקשה אהא דאמר ר"ש הערלה וכלאי הכרם אין מצטרפין אהא דאמר ר"ש כ"ש למכות ומשני אין צריכן להצטרף וקשה לי על המהרש"ל במסכת שבועות דף כ"ג דר"ש דמחייב אכ"ש ה"ה דמחייב שלא כד"ה ורבנן דבעי כזית אין חייב שלכ"ה משמע דכ"ש חמיר משכ"ה וכן בדין דהא דבעינן כזית משום דכתיב אכילה ואכילה בכזית והיינו טעם דבעי דרך הנאתן א"כ כלאי הכרם דלא בעי דרך הנאה א"כ לא צריך כזית וא"כ קשה על הת"ק דאמר דערלה וכלאי הכרם מצטרפין ל"ל צירף הא כלאי הכרם לא צריך כזית ועיין במהרש"ל שם דאמר לרבנן דצריך כזית כ"ש שלא כדרך הנאה דמותר וצ"ע

ד' עא ע"א תוס' דיה ר"א ור"י אמר מעות קונת ד"ת ולדידי' דרשינן לעמיתיך בכסף ולנכרי במשיכה וקשה לי דא"כ לר"י בוודאי נכרי קינה במשיכה א"ב מאי מקשה הש"ס בע"ב ת"ש דאמר ר"ח ב"א אמר ר"י בן נח נהרג על פמש"פ וא"א משיכה בנכרי אינה קונה א"כ מאי ראי' מר"י דאיהו וודאי סובר נכרי קונה במשיכה

ד' עד ליתני חמץ בפסח הקשה הפלתי לדעת הרמב"ם דחמץ בפסח הוא דשל"מ א"כ י"ל לכך לא חשיב חב"פ דבל"ה לא בטיל ונראה לתרץ דהר"ן במסכת נדרים כתב הטעם דדבר של"מ לא בטיל משום דר"י סובר מב"מ לא בטיל וע"ש וא"כ לשיטת הר"ן באיסור יבש שנתערב בהיתר לא שייך דשל"מ דתוס' במסכת יבמות דף פ"ב כתבו דדוקא לח בלח קאמר ר"י מב"מ לא בטיל דומי' דם הפר ושעיר דהוי לח א"כ ממילא להר"ן גם דשיל"מ לא שייך רק בלח בל"ח וא"כ שפיר מקשה הש"ס ליתני ככרות של בה"ב דהוא יבש ולא שייך דשל"מ אבל משים דבר שבענין שייך אף באינו מינו ובזה מיושב קושי' הט"ז יו"ד סי' ק"ב ס"ק ה' ד"ה אם נתערבה ותמהני למה לא כתב הר"ן וע"ש ונ"ל דהת"ח הוכיח דלא כהר"ן דאיתא ב"מ דף נ"ג וא"א לחזקי' הו"ל דבר שיל"מ וכן טובא מקשה הש"ס שם וניתי דמאי ומאי קושי' דהא הר"ן כ' הביאו הב"י בי"ד סימן ק"ט דיבש ביבש חד בתרי בטל מדתני בברייתא מסכת ב"מ דף הנ"ל משא"כ מעשר דבטל ברובא ובוודאי ברובא ממש קאמר דלא כרש"י ודומי' דתרומה דעולה בק"א ותני אפי' מדרבנן עכ"ל הרי להדיא דהך מעשר דבטל ברובא מיירי ביבש וא"כ מאי מקשה הש"ס הו"ל דבר שיל"מ הא ביבש לא שייך מב"מ כמ"ש התוס' זבחים דף ע"ג ד"ה ר"י ובמ' מנחות דף כ"ג א"כ לא שייך דשיל"מ וע"כ צ"ל כרש"י דהטעם הוא עד שתאכלנו וזה שייך אפילו ביבש והוצרך לומר הטעם הואיל ואינו חשיבת מצד עצמו (ובאמת גם ממס' ביצה דף ד' ע"ב דמקשה שם ולמר בר"א דאמר דבר שיל"מ אפי' מדרבנן לא בטיל הא לגבי יבש ביבש לא שייך דשיל"מ ועיין בחדושי הר"ן מסכת גיטין דף נ"ד שכתב בעצמו סברת תוס' יבמות פ"ב מעני מנחם דייטש)

ובסברא הנ"ל דלהר"ן לא שייך דשיל"מ ביבש מתורץ קושית הש"ך בי"ד סימן ק"ב ס"ק ב' שהרי הטור והרשב"א וכו' והלא מוכח מש"ס דביצה ונ"ל דהנה המפורשים נתחבטו למאי דאסיק הש"ס בספק טריפה וכי לא ידעינן דס"ט אסור ונ"ל משום סיפא נקנו דאם נתערבו קאי אספק וקמ"ל דלא כדעת הפוסקים הובא בב"י י"ד סימן ק"י דספק טריפה שנתערב מותר דהוי ס"ס ולפי"ז עכצ"ל דאיירי שהם עדיין בקליפה דאם איירי שהמה טרופת בקערה ה"ק לדוכתי' דאיתא ש"ע י"ד סי' ס"ו סי' ד' החלמון שהוא דק מתערב בטרופת וא"כ לא שיך ס"ס וגם סתמא קאי ארישא אלסמוך בה כרעי המיטה דאיירי בשלימה ולדעת הר"ן לא שייך דשיל"מ כ"א בלח ונסתלק הוכחת הש"ך דאף אי ספק טריפה מקרי דשיל"מ הלא ביבש לא שייך דשיל"מ והכ"מ כתב להדי' ביצה טרופה מקרי יבש ביבש אמנם ז"א דלקושי' הש"ך י"ל דטובא קמ"ל דס"ט מקרי דשיל"מ לכך כראה לתרץ בדרך אחר דבאמת הטור והרשב"א הוכיחו שפיר מהש"ס דביצה רק לשיטת הרמב"ם אינו מוכח דהנה הרמב"ם פסק בכמה דוכתי' הא דס"ת לחומרא הוא רק מדרבנן אבל מן התורה ספק מותר והרשב"א חולק עליו וא"כ להרמב"ם הוכחת הש"ך אינה הוכחה אף אם נתערבה קאי אספיקא מ"מ בטרם דחדית לן רב אשי דדש ל"מ אפי' מדרבנן לא בטיל סברינן דבטל וא"כ אי ס"ט מקרי דשיל"מ מה בכך הא בדרבנן בטל אמנם הרשב"א שפיר הוכיח לשיטתו וא"כ לכך כתב בשם יש מי שאומר דלהרמב"ם י"ל דאפי' ס"ט הוי דבר שיל"מ ונ"מ איכא כמ"ש הצמח צדק גם י"ל קושית הפליתי דאיתא בי"ד סימן ק"ב דדבר שיל"מ אינו רק במינו והש"ך בסימן ק"י סק"א מסיק דדבר חשוב לא בטל אפי' בא"מ ולפי מה דמסיק הש"ך א"כ קושית הש"ס ליתנא חמץ בפסח כוונתו בשא"מ דמטעם דשיל"מ בטל ומשום דבר שבמנין לא בטיל ומשכחת כמ"ש הש"ך סימן ק"ב ס"ק י"ג ובסי' ק"ט ס"ק ח' וק"ל והנה מהר"י טרני הקשה להרמב"ם הנ"ל מהא דאיתא במס' יומא דף ע"ד איצטרך