אהל דוד מסכתות שונות פא

דאורייתא ועיי' סימן ל"ט בש"ך ס"ק ב' וא"כ מד"ת אינה גובה מיתומים ומלקוחת רק דרבנן תיקנו דגובה ולעומת זה תקנו דצריך קיום ואין לחוש אמנם הא הרר אביגדר הוכיח היכא דאיכא הכחשה צריך קיום מד"ת מרבי יוחנן דס"ל דתקנו זמן משים בת אחותו ור"י סובר בהדי' בקדושין דף י"ג ובמסכת ב"ב דשעבודא דאורייתא ואפי' אי שד"ד אם השעבוד מפרש בהדי' כ"ע מודים דגובה אפי' מד"ת ממשעבדים וצ"ל דהרר אביגדר ס"ל כדעת הרמב"ם בפ"ב מהל' עדות הובא לעיל סימן כ"ח בש"ך ס"ק י"ד דמד"ת אין חותכין דיני ממנות בשטר דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ מד"ת אף אם יוצא שטר על יתומים כל זמן שלא באו עדים החתומין עליו לא מהני דמפיהם כתיב ואף דרבנן תיקנו דחותכין ד"מ בשטר לעומת זה תקנו שצריך קיום וליכא למיחש כלל ועיי' ב"ש אה"ע סימן מ"ב ס"ק ט"ו והנה הקדמונים מקשים על הרמב"ם זה מסוגי' מסכת כתובות דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן והלא מד"ת לא מהני שטר כלום דמפיהם כתיב ואפי' יש כאן עידי קיום אינה גובה מד"ת ועיי' מה שתירצו כמו כן קשה להרר אביגדר דמוקי קיום שטרות המנוה רבנן בדרבנן כגון היכא דליכא הכחשה כמו מיתומים זה למ"ד של"ד מה הקילו בקיום שטרות דהא מד"ת בלא"ה אינה גובה מיתומים אמנם אין זה קושי כלל דהלא ר' אביגדר הוכיח זה מרבי יוחנן ור"י ס"ל באמת שעבודא דאורייתא וא"כ מתורץ קושי' הש"ך דרב דסובר מסכת קידושין דף י"ג שעבודא דרבנן באמת לא יתכן דעת הרר אביגדר דא"כ צ"ל הא דהקילו במתני' בקיום שטרות מיירי ביתומים וקשה באמת למה הקילו הלא מד"ת בלא"ה אינו גובה מיתומים אבל הרר אביגדר דפסק כר"י קאי דינו כראי מוצק וק"ל

דף יג ע"ב תוס' ד"ה לדבר שאינה בעולם וכו' ור"נ הוי איפכא מדר"ה והקשה הפ"י דהרא"ש פסק במסכת ב"ב כר"נ דלדבר שלא בא לעולם קני א"כ אמאי כתב כאן דמעמיד ג' הוא כהילכתא בלא טעמא הא לדידי' הוא מילתא בטעמא דנעשה כאומר וכו' דהא לדידי' אפי' הקנה לנולדים קני ונראה לישב דהנה הר"ן הביא בשם הרמב"ן דאם מכר שטר חוב לחבירו יוכל למחול אפי' כתב הלוה משתעבדני לכל מאן דאתא מחמתך משום דמדאורתא אין ברירה עיי"ש והרא"ש כתב דמע"ש אינו יוכל למחול משום דעיקר תקנתה דמע"ש הוא הילכתא בלא טעמא רק שתקנו זה משום תקנות השוק תקנו ג"כ שיהיה גוף הלוה משעובד לענין שלא יהיה יוכל למחול וא"כ מיושב קושי' הנ"ל כיון דהרא"ש פסק ג"כ אין ברירה ואפ"ה מוכח מפרק הא"מ דגבי מע"ש א"י למחול לכך פסק דהוא הילכתא בלא טעמא ולא משים קושי' הש"ס אלא מעתה וכו' ואף דהרמב"ן כתב דאף במע"ש יוכל למחול י"ל דהרמב"ן סובר דאף דשווינהו רבנן כהילכתא בלא טעמא מ"מ לא עדיף מאלו כתב משתעבדני בפירש א"ו י"ל דהרמב"ן לא כתב זה רק לסברת אמימר אבל לפי מה דמסיק הש"ס דף מ"ג הוא הילכתא בלא טעמא גם הרמב"ן מודה לסברת הרא"ש

דף יז ד"ה איפך כתב הרשב"א בשם בעל העיטר דמאי דקאמר הש"ס איפך היינו דר"י אמר משום פירות ור"ל אמר משום בת אחותו ומקשים עליו הא בכל תלמודא סוגי' דעלמא הוא דאיפך דאפכינן תמיד בתרייתא ונראה להוכיח כדעת ב"ה הנ"ל דהנה המר"ם שיף הקשה מנ"ל לר"י לעשות ב' פליגתוא במתני' דרבנן חששו לחפוי ור"ש לא חייש ולרבנן משעת נתינה ולר"ש משעת כתיבה היכן ראה זה במתני' דילמא לא פליגי רבנן על ר"ש רק בחיפוי לחוד אבל לענין פירות מודה ליה דמשעת כתיבה ונ"ל לתרץ דבאמת גם ר"ש סובר דיש לו פירות עד שעת נתינה והא דמכשר נכתב ביום ונחתם בלילה משים דכל גט שלא נמסור בזמן הכתוב בו קלא אית ליה ויאמרו אייתי ראי' וכו' כמ"ש תוס' והרא"ש בגט ע"י שליח לרבנן ובפרט דר"ש סובר כר"א לעיל ד"ט דאמר עדי מסירה כרתי א"כ ע"מ מפקא לקלא וא"ל א"ם אמאי תקנו זמן בגיטין אליבא דר"ש אפשר לומר דרבים מקשים מאי פריך הש"ס מ"מ תקנו זמן בגיטין דילמא תקנו כדי לידע אימת כלין צ"א יום לענין הבחנה אמנם א"ז קושי' דא"כ נכתוב ביום ונחתום בלילה אמאי יפסול דהלא אין רשאי להתיחד בין כתיבה לנתינה משא"כ לר"ש דמכשר נכתוב ביום ונחתום בלילה א"כ לדידי' שפיר מצינו לומר הטעם משום הבחנת זרע אבל לעולם לענין פירות גם ר"ש סובר דיש לבעל פירות עד שעת נתינה אמנם קשה על רבא דאמר לקמן מ"ט דר"ש קסבר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות א"כ רבא בעצמו ע"כ סובר ג"כ דאין לבעל פירות משעת כתובה דבזה לא מצינו שיפלגו רבנן אדר"ש כקושית מהר"ם שיף וז"א דרבא ע"כ לא אמר דאין לבעל פירות משעת כתיבה דהא רבא אמר בפ' החולץ דרק גבי תלת מילי הלכה כר"ל לגבי ר"י וא"כ קשי' דרבא אדרבא ומזה הוכיחו דבאמת מפכינן דר"י הוא דאמר משום פירות ור"ל אמר משום ב"א וממילא ר"י הוא דאמר מוציאין משעת כתיבה ור"ל הוא דאמר משעת נתינה א"כ שפיר קם רבא בשיטות ר"י ושפיר מ"ל דר"ש סובר משעה שנתן עיניו וכו' ובזה מתירן דעת הרמב"ם דפסק בהל' זכיה ומתנה פי"ב הלכה ט"ו כר"י דזמנו של שטר מוכיח עליו ובגיטין פסק דלא כר"י ונראה לתרץ דהנה תוס' מקשים על רבותינו דאמרי זמנו של שטר מוכיח עליו הלא בגיטין צריך לכתוב זמן לכל מר כדאית ליה או משים ב"א או משום פירות ונראה לתרץ דרבותינו סברי כר"ש דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ול"ל ב"א וכן פירות דלא כרבא רק סברי הטעם משום הבחנת זרע היא דתקנו זמן ובהאי דהרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש לא שייך הבחנת זרע דאיך נימא דכוונתו היה דגט לא יהיה רק עד כלות י"ב חידש ולא כתב הזמן רק לדעת אימת כלין צ"א יום ז"א דהלא דהאי דהרי זה גיטך וכו' בל"ה אסירה עד כלות י"ב חודש ואז כבר חלף ועבר צ"א יום משא"כ הרמב"ם דפסק דלא כר"ש רק הטעם דתקנו זמן משום ב"א א"כ אין הזמן מוכיח וכקושית תוס' וק"ל

אמנם לשיטת רש"י קמה קושית מהר"ם שיף ונ"ל דלכאורה יש להוכיח בפשטות דיש לבעל פירות עד שעת נתינה מהא דמשני הש"ס בפ"ק דב"מ דמשני על האי דמצא גט אשה דלקוחת יאמרו אייתי ראי' דמ"מ ניחש לאותן לקוחות שלא ידעו מנפילת הגט ולא יטענו אייתי ראי' א"ו דבכל גיטין אמרינן להו אייתי ראי' דיש לבעל פירות עד שעת נתינה אמנם זה טעות דהא אם נימא דמשעת חתימה אין לו פירת א"כ ניחא בפשטות