אהל דוד מסכתות שונות עט

הבעל כשיטת הרמ"ה וא"כ בודאי צריך שיהי' הבעל שפוי בשעת כתיבה דאתם גם אתם לדעתכם ואין שליחות לשוטה ואם נשתטה בעת הכתיבה פסק השליחות ולכך לא הוי גט אבל הרמב"ם דפסק דלא בעי שליחות בכתיבת הגט כמ"ש הב"ש סי' קכ"ג ס"ק ה' לכן שפיר כתיב דלא הוי רק פסול. ומה שהקשה הב"ש שם ס"ק ה' דצריך להרמב"ם לתרץ קושית התוס' ע"ש ולי נראה דעיקר קושי' תוס' דלמה פסלינן נכרי משום דלדעתי' דנפשי עביד תיפוק דלאו בני כריתות נינהו ולהרמב"ם י"ל כשיטת הר"י שם דהמקשה הוי ס"ד דאפי' לר"מ בעינן כתיבה לשמה מדרבנן ומוקי ר"ה בגדול עומד על גבו ומהני אפי' בשוטה טפי מחליצה אבל לר"א דבעי כתיבה לשמה מד"ת לא מהני בחש"ו אפי' בגדול עומד ע"ג ואל תתמה על זה שהרי הרמב"ם פוסק בחש"ו שכתבו תורף אפי' גדול עע"ג פסול דאפי' עומד ע"ג לית להו כונה וע"כ פריך ר"נ מברייתא דקתני ככרי פסול כר"מ ונקט ככרי לרבותא דאף שהוא בן דעת יותר כמ"ש תוס' כל זה והא דאיתא לקמן והא ודאי נכרי הוא בלשון קושי' אמר ר"כ תרוצא היא וכמו שמביא רש"י איתא דגרסי והפ"י כתב דלכך בעינן שהי' שפוי בשעת כתיבה דכתיב וכתב ונתן דבעינן שיהי' ראוי' לנתינה בשעת כתיבה ולדידי קשה לי מדברי תוס' יבמות דף כ"ב ד"ה ולאשה שכתבו דלמ"ד אדם מדשב"ל הוי גט דבידו לגרשה ואמאי הלא אינה ראוי' לנתינה בשעת כתיבה

ד' מג ע"ב תוס' ד"ה והשתא ויש מקשים אמאי מהימנה במגו הלא מגו בשנים לא אמרינן ויש לדקדק למה לא הקשה זה מיד כדמתרץ אלא קסבר א"צ לפרעו בעדים הוה להו להקשות קושי' זו ולמה המתין עד לבתר דמסיק הש"ס והשתא דתיקן שבועת היסת ונלע"ד לתרץ דהנה התומים הקשה מאי מקשים תוס' הלא כל אחד יוכל לומר החזרתי חציו ומה נ"מ לי בחבירי ותירץ דס"ל לתוס' כיון שקבלו שניהם יחד בשותפת כל אחד מחויב להשגיח בחבירו ע"כ והנה בח"מ סי' ע"ז נחלקו רמ"א וש"ך דעת רמ"א שנים שקיבלו פקדון ביחד אין שניהם ערבים זה לזה רק כל אחד. חייב בחציו ודעת הש"ך דחייבים באחריות כמו שניים שלוו והנה לשיטת רמ"א קשה דאף לבתר דתיקנו רבנן היסת מ"מ יש להם מגו דכל אחד יאמר בפני החזיר חבירו חציו ולא הוה כנוגעין כיון דאינם אחראין זה לזה ועיין ח"מ סי' ע"ז בש"ע סי' ה' דאם הוצא שטר על ג' שיש לו אצלם כך וכך וטענו כולם ואמרו פרענו זה בפני זה וכו' דאם אין בניהם שותפת מעידים זע"ז ואין חוששין לגומלין ע"ש א"כ ה"נ כיון דאינו נוגע כלל למה לא נהמנה במגו דכל אחד יאמר בפני החזיר חבירי חציו וליכא כאן שבועה כיון שיש כאן עד המסייע ופוטר אפי' משבועת התורה מכ"ש משבועת היסת ובזה יתישב המשך של תוס' דבל"ז לא רצו להקשות הא מגו בי תרי לא אמרינן הייתי אומר כשיטת הרמ"ה דשנים שקיבלו פקדון אינם אחראין זה לזה וא"כ כל אחד יוכל לומר החזרתי חציו משא"כ לבתר דקאמר הש"ס והשתא דתיקן רבנן היסת וכו' קשה דהא אכתי איכא מנו דכל אחד יאמר בפני החזיר חבירו חציו וכהנ"ל וע"כ כשיטת הש"ך ואין פוטרו אחד משבועה כיון דנוגע דלולי דמעיד הי' צריך לשלם, אמנם זה טעות דאכתי קשה דילמא כשיטת הרמ"א ולא מקשים תוס' כלום דכל אחד יוכל לומר החזרתי חציו וא"ל א"כ לבתר דתיקן ר"נ היסת ג"כ להימנה במגו דכל אחד יוכל לומר בפני החזיר חבירי חציו דמגו כה"ג בודאי ל"א דאין אחד יודע מה שבלב חבירו טוען וק"ל ובזה מיושב הרמב"ם ודו"ק

ד' מד ע"ב אמר ר"נ והוא ששידכו וראיתי במרדכי שכתב אבל לא שידכו לא בעי אפי' מיאון ע"ש וקשה לי א"ם תקשה קושית תוס' ד"ה אלא וא"ת לשמואל מי ניחא והא איהו בעי גט בהדי' מיאון וע"כ צ"ל דלשמואל לא קשה דשמואל איירי בלא שידך ואפ"ה בעי מיאון ומנ"ל שהמתרץ יחלוק בזה אמקשה מה שלא מצינו בהדי' דפליגו ונראה לתרץ קושית התוס' דהנה יש לומר בין לשיטת הר"ן דס"ל שמא נתרצה האב היינו ששתק בשמעו בין לשיטות הרשב"א דס"ל אפי' שצווח בשמעו מ"מ בעי גט דחיישינן שמא יתרצה לבסוף הלא לקמן דף מ"ו איתא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' בין היא ובין אבי' יכולין לעכב ודעת תוס' שם דאפי' לאחר שכבר נתרצה האב אפ"ה מהני מחאתה ע"ש וא"כ קשה לכאור' למה צריכא גט ומיאון במיאון לחוד נסגי' דכיון דמאינה ואינה חפץ בו א"כ אף שכבר נתרצה ורוצה בקיום קדושי' מ"מ תהני מחאתה דהא רב ס"ל בין היא ובין אביה וכו' אמנם זה טעות דבאמת אם היא אינה רוצה בקיום קדושי' במחאתה ובמיאון לחוד סגי' ולא מועיל אפי' אם כבר נתרצה האב אמנם רב דאמר צריכא גט וצריכא מיאון מיירי שהיא רוצה בקיום קדושי' רק הבעל רוצה לגרשה בע"כ לכך צריכא גט דכי יכולין אנו להכריחה שתמאן ונתחרט באמת על הקדושין וכין דצריכא גט שוב בעי ג"כ מיאון והיינו שמכריחן אותה שתמאן כיון דהאי מיאון הוא רק להכירה שלא יאמרו קידושין תופסין באחותה ובזה מיושב קושית תוס' דלרב ושמואל לא קשה דלמה לא מצריך גט בהדי' מיאון הייתי אומר דמתני' מיירי דהיא אינה רוצה בקיום קדושי' וגם סתמא דמתני' הכי משמע דקתני או שמאינה וסתם מיאון בכל דוכתי' שאינה חפץ בו וא"כ שפיר סגי במיאון לחוד ולא בעי גט מטעם שמא נתרצה האב ז"א דאף אם כבר נתרצה האב מועיל מחאתה כמו שכתבו תוס' להדי' אבל לעולא שפיר מקשו תוס' ואין להקשות דאכתי מאי פריך הש"ס לעולא דילמא מוקי מתני' בשדכו ואי דא"כ גט ומיאון בעי די"ל דמיירי דמאינה מחמת שאינה חפץ בו ולכך לא בעי גט משום דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' היא ואבי' יכולין לעכב וכמ"ש די"ל דהמרדכי סובר כפירש"י דלאיכא דאמרי לא מחלק עולא בין שדכו ללא שדכו וכן מבואר להדי' דהמרדכי סובר כפי' רש"י עיי"ש ותוס' דמקשים זה אפשר דהקשו זאת לשיטת רש"י דסובר דלאחר שנתרצה האב שוב אינה יכולה לעכוב אכ"ק שפיר למה לא בעי גט ג"כ דאולי כבר נתרצה האב ושוב אינו מועיל מחאתה

ד' נב ע"ב אשה בעזרה מניין מקשים דילמא מיירי בכה"ג שמת לו אשתו ביוה"כ וצריך לקדשה בעזרה כדאי' תוס' במס' יומא וראיתי בשם הגאון מהרי"ץ ז"ל דהא ביוה"כ הי' כל הקרבנות נשרפין חוץ משעיר הנעשה בחוץ שנאכל לערב והוא קרב אצל תמיד של בן הערבים והרמב"ם פסק דמד"ת כה"ג א"צ להקריב רק עבודת השייכם ליוה"כ ומקשים עליו דהא להרמב"ם הי' הוצאות כף ומחתה אחר תמיד של ב"ה וגם השעיר הנעשה בחוץ הי' בטבילה ג' ול"נ דהא דהרמב"ם פסק דהוצאות כו"מ אחר תמיד של בה"ע היינו לרע"ק אבל לר"א דסובר יומא דף ע"א עביד כדכתיב עביד ברישא דת"כ והדר בחומש הפקודים ממילא הוצאות כו"מ קודם