אהל דוד מסכתות שונות עו

לא היו בודקין בשעת קידושין רק האב קידש במקום בנו וכשרוצה לגרש צריך בדיקה ונראה לתרץ דהרמב"ם כתב בפ"ו מה' גירושין קטנה אין יכולה לעשות שליח לקבלה לקבל גיטה משום דשליח צריכה לעשות בפני ב' עדים ואין מעידן לקטן והראב"ד השיג ת"ל דאין שליחות לקטן ונראה לישב דעת הרמב"ם דיש נ"מ אי אמרינן הטעם דאין מעידן לקטן או משים דאין שליחות לקטן לפי מה שכתבתי במסכת שבועות דף ג' לפרש דברי תוס' שם דלדעת ר"ת באיזהו נשך דיש שליחות לנכרי לחומרא ה"ה גבי קטן אף דאין שליחות לקטן מ"מ לחומרא יש שליחות מדרבנן ע"ש לכן כתב הרמב"ם הטעם דאין מעידן לקטן דאי משום דאין שליחות לקטן הוה אמרינן לחומרא יש שליחות והיתה אסורה לכהונה אבל מטעם דאין מעידן לקטן אפילו לחומרא לא הוי שליח ומותרת לכהן ולפי"ז לשיטת רוב פוסקים דזכי' מטעם שליחות וקדושי אביו לבנו אינו אלא מדרבנן ולחומרא לדעת הר"י ברזילי וכיון דקדושיו לא הוה אלא מדרבנן פריך הש"ס שפיר למה לי בדיקה לגירושין הא בדרבנן א"צ בדיקה כיון שהגיע לכלל שנותיו סמכינן אחזקה דרבא כמ"ש המג"א בהלכות ברכת המזון ומקשה הש"ס ממ"נ אם לענין דאורייתא לא צריך בדיקה לגט כיון דקידושיו אינן אלא דרבנן דאין שליחות לקטן ולענין דרבנן דיש שליחות לא צריך בדיקה דסמכינן אחזקה דרבא ולשיטת הסוברים דזכי' לאו מטעם שליחות נראה לתרץ דהר"ן כתב בסוגי' דהמקדש בע"א כיון דילפינן אין דבר שבערוה פחות משנים כל מה שנעשה בקידושי אשה הן בשליחות והן בעצמו אין רשאי לעשות פחות משנים ולכאורה קשה על הרי"ב הא בקידושין צריך שני עדים ואין מעידן לקטן ונראה דרי"ב פסק להחמיר כמ"ד המקדש בע"א חוששין לקידושין וכתבו הפוסקים להך מ"ד אפילו בלא עד נמי ולא צריך כלל עדים אבל קושית הגמרא בב"ב פריך שפיר על שמואל דאיהו ס' בקידושין אין דבר שבערוה פ"מ ולא משכחת דינא דהר"י ברזילי דאין מעידן לקטן וק"ל

דף יד ע"א עיין בתוס' במסכת סוטה דף כ"ג ע"ב דמקשים כיון דאינה נמכרת בגניבתה א"כ ל"ל עבד ולא אמה הלא מוכר עצמו אינה נרצע והקשה המ"ל פ"ג מהל' גניבה די"ב ח"ל ותמהני דבמסכת קידושין דף י"ז אף לאמתך תעשה כן להעניק אתה אומר להעניק או אינה אלא לרצוע כשהוא אומר אם אמר יאמר העבד הרי רציעה אמור ומה אני מקיים אף לאמתך להעניק וא"כ אי לאו דכתיב העבד ולא אמה הייתי מוקי קרא אף לאמתך לרציעה עכ"ל וכבר קדמו הרשב"א בחדושיו ויש לתרץ דעת תוס' קצת דהנה הפ"י כתב על הא דאיתא ואידך האי מבעי' אזנו ולא אזנה אלא דלפי"ז קשה לקושטא דמילתא כיון דאיכא הקשא מדכתיב אף לאמתך למה מוקי אזנו ולא אזנה טפי איכא למעוטי מהאי מעוט ולא מוכר עצמו אע"ג דאיכא גז"ש דשכיר שכיר הא קי"ל הקשא עדיף מג"ש ותירץ דטפי יש למעט אמה דהרי איתא לקמן ריב"ז דרש מה ראה אוזן וכו' ותרווייהו לא שייכי באמה הרי דיותר מסתבר לר"א למעט אמה ממוכר עצמו משום דטעמי' דרציעה לא שייך באמה וא"כ י"ל על הברייתא דקאמר אתה אומר להעניק דילמא לרציעה הלא טעמים דרציעה ל"ש באמה וא"כ ראוי' יותר לומר דקרא וכן תעשה לאמתך קאי להעניק וכמ"ש הפ"י אמנם הברייתא עדיפא אמר דלא נוכל לומר דקאי לרציעה דהרי מקרא מלא הוא ואם אמר יאמר העבד ולא אמה וקושטא דמילתא נקט ולפ"ז מקשים תוס' שפיר ל"ל עבד וכו' ת"ל דמוכר עצמו אינה נירצע וקרא אף לאמתך מסברא הוי מוקמינן להעניק דטעמים של רציעה לא שייכם באמה וק"ל

ע"ב מת לנמכר לנכרי הואיל וכל קנינו בכסף ופי' רש"י ולא במשיכה והקשה בא"ח א"כ מאי פריך למאן דלא יליף ש"ש הא איכא למימר דס"ל כר"ש במס' ב"מ דף מ"ח דלדידי גם ר"כ מודה לר"י דד"ת מעות קונת וא"כ איכא למילף כמכר לישראל מנמכר לנכרי במה מצינו בלא ג"ש ונ"ל דהנה תוס' כתבו דקושית הש"ס הוא מכח שטר שאינה קונה בנכרי וישראל קונה בשטר והקשה המהרש"א ובס' ע"י דהא בהך ס"ד אכתי לא ידע הש"ס מהיקש דעבד עברי לא"ע והנה לפי"ז אפשר לומר דגם רש"י נמנע מלפרש כפי' התוס' מכח קושי' הנ"ל והיינו רק לפי הס"ד דלא ידע מהקישא להכי הוצרך לפרש קושית הש"ס מכח משיכה ורשי לשיטתו דא"ל באמת משיכה קונה משא"כ לבתר דמייתי הקישא דא"ע פריך שפיר למאן דלא יליף ש"ש ואף דלא קשה מדי כהנ"ל מ"מ אכתי קשה מכח שטר ובזה נ"ל ג"כ לישב קושית הפלאה שהקשה ג"כ על רש"י ומדקאמר הש"ס הניחא למאן דיליף ש"ש ולפי הנראה כונת הש"ס דהיינו ר"א ולדידי א"ל משינה קונה וא"כ ל"צ כ"ז ולא שייך לומר הניחא כיון דקושי' מעיקרו ליתא ולא איצטרך למילף מש"ש ע"ש ולפי הנ"ל ניחא

ובד"א נ"ל לישב קושית ההפלאה הנ"ל דהנה תוס' הקשה לקמן למאן דיליף ש"ש ל"ל והפדה ת"ל דאיכא למילף ע"ע בהקש ממכרו ב"ד ומכרו ב"ד בגז"ש דשכיר שכיר ותירץ דאיצטרך לגרעון ע"כ והקשה המהרש"א דמג"ש איכא למילף דנמכר לנכרי נגאל בשש ולא צריך הק"ו אמנם אפשר לומר ולתרץ קושית התוס' ע"פ מ"ש הר"ן ריש נדרים כמו דאמרינן מילתא דאתי' בק"ו טו"ק כן י"ל במילתא דאתי במ"מ או בגז"ש דטרח וכתב קרא והנה בס' הכריתות להר"ש איתא דמילתא דאתי במ"מ אי טרח וכתב לה קרא או לא תלי' בפלוגתא דלמ"ד ב"כ הבאים כאחד אין מלמדין ע"כ ליכא למימר במ"מ דטרח וכל"ק דאל"כ מנ"ל דאין מלמדין דילמא טרח וכתב עוד הפעם ע"ש והנה איתא לקמן דף מ"ג מספקא בש"ס אי שמאי א"ל ב"כ ה"כ מלמדין או לא וי"ל דהכא מר דשמעתא הוא ר"א והוא מתלמידי ב"ש ומש"ה לא המ"ל דיליף במ"מ דא"כ תקשה ל"ל והפדה וא"ל בזה טרח וכתב לה קרא אכתי תקשה הניחא אי ס"ל ב"כ ה"כ מלמדין משא"כ אי ס"ל אין מלמדין ע"כ לא אמרינן מילתא דאתי במ"מ טרח וכ"ק כנ"ל ע"כ הוצרך לשנוי' דיליף ש"ש וק"ל

ד' כט תוס' ד"ה אותו ולא אותה וי"ל דאתי' כמ"ד דמילה שלא בזמנו נוהג בין ביום ובין בלילה והקשה ב"ס ע"י לפי מ"ש תוס' לקמן דף ל"ד ע"א בד"ה תפילין דמש"ה הוי תפילין מ"ע שז"ג כיון שאינו נוהג בשבתות וי"ט א"כ מילה שלא בזמנו נהוי מ"ע שז"ג כיון שאינו נוהג בשבתות וי"ט דל"נ דשמעתי להקשות דמאי הקשו תוס' דילמא איצטרך קרא על ילדה ואח"כ הטבילה דאין אמו טמאה לידה ואז אינו נימול לשמונה והשבתי דאיתא במס' שבת