אהל דוד מסכתות שונות עב

הרמב"ם פסק דאין אדם יוכל לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אפי' בקנין או בשטר זולת שטר פסיקתא אגב חיבת נשואין גמר ומקני ונראה להוכיח דבגיטן ד"נ בעי הש"ס אי ר"ח קצובין וכתובין בעי והקשו מהר"ם מלובלין ומר"ם שיף דלמה כא מספקא להש"ס גם על ר"ל אי כתובין וקציבין בעי ומה גם שר"ח היה קודם לר"ל והנה להרמב"ם הנ"ל ניחא דליכא נ"מ דדבר שאינה קצוב אף אי כתוב אין יוכל לחייב עצמו כלל אפי' לגבות מב"ח וק"ו ממשעבדי וא"ל דאכתי נ"מ כגון שקיבל לזון בעת נישואין לזון בת אשתו ה' שנים דחשיב להרמב"ם דבר שאינו קצוב ובשעת נישואין מודה הרמב"ם דיוכל לחייב עצמו דש"ק ואיכא נ"מ די"ל דסוגי' קאי למה דמסיק הש"ס ר"פ הנושא דלא ניתן ליכתוב וכתב הר"ן דאפי' אם כתב בשטר לא טרפי ממשעבדי זולת אם קנו מידו ובקנין דאלים מכתיבה משנה מפורשת היא נזונת מנכסי משעובדים [ואף שהרמב"ם פכ"ג מה"א כתב אבל שלא בשעת הקידושין עד שיכתוב השטר כבר כתב הש"ך דתלמוד טועה כתב זה] אמנם א"א מ"ו הרב מהו' מנדל זצ"ל ה"ה השיב דאכתי איכא לאשכוחי כ"מ כמו דאי' ח"מ סימן ס"א סעיף ז' שמעון שכתב עליו לראובן ב"א בניסן שנתחייב לו בכל סך ממון עד אלף זהובים שיודה שמעון וכו' ופסק שם דראובן גובה מזמן השטר וא"כ איכא נ"מ שכתב בשטר שנתחייב לו בכל סך ממין עד אלף זהובים והוא דבר שאינה קצוב למטה אמנם כבר כתבתי כיון דהוא קצוב למעלה יש סברה לומר דחשיב קצובין. והג"ת כתב ראי' לרמב"ם מר"פ הנושא דלמה מוקי בשטרי פסיקתא נוקי כמו ר"י דמוקי בדאמר חייב אני מנה בשטר ה"נ לר"ל באופן המספיק כגון באומר אתם עדי אלא דהתרצן לא בעי לתרץ כן משום דידע האמת דאכתי קשה הא אין יוכל לחייב בדבר שאינה קצוב לכן מתרץ בשטרי פסיקתא דמהני אגב חיבת נשואין והש"ך סי' ס' הקשה בשלומא ר"י דמוקי בחייב אני מנה בשטר קמ"ל לאפוקי מר"ל משא"כ אי נוקי באומר אתם עדי א"כ מאי קמ"ל מתני ונראה לתרץ דהנה רש"י ר"פ הנושא מפרש דברי ש"ס מאי לאו דאמר חייב אני מנה בשטר וכתב רש"י דאי בשטר חתום או בקנין מאי למימרא וקשה דאף בשטר איצטרך משום סיפא דהיא נזונת ממושעבדים דלא נימא כמ"ד דדבר שאינה קצוב לא טרפי ממשעבדי אמנם זה טעית דרשי ס"ל מזונת ה' שנים חשיב קצובין אמנם הרמב"ם דפסק ד"ה שנים חשיב דבר שאינה קצוב א"כ קשה למה לא מוקי בשטר חתום וקמ"ל לאפוקי ממ"ד שאינה קצובין או נוקי בקנין וקמ"ל כמ"ש המהרש"א דלא חיישינן לצררי א"ו כמ"ש הג"ת דהוצרך לתרץ בשטרי פסיקתא דזולת זה לא יוכל לחייב עצמו להיות שהוא דבר שאינה קצוב ובזה מיושב דברי הרשב"א פ' הנזקין על הא דמוקי הש"ס בשקנו מידו והקשה דלמה לא מוקי דכתב ותמה הפ"י דהא לא ניתן ליכתוב ונראה דמהרש"א הקשה ר"פ הנושא על הא דכתבו תוס' דאי בקנו מידו או בשטר חתום מאי למימרא הא בנזיקן באמת מוקי הש"ס בשקנו מידו וקשה מאי למימרא ומתרץ דקמ"ל דלא חיישינן צררי אתפס כמו בבנות ע"ש באורך וא"כ שפיר הקשה הרשב"א דהא אף למה דמשני הש"ס בשקנו מידו עכצ"ל כמ"ש מהרש"א דקמ"ל דלא נימא חיישינן לצררי ורשב"א לטעמי' אזיל דס"ל אפי' בלא קנין איכא למיחש לצררי וגבי ממון אשה ובנות כתב הרשב"א לא שייך צררי ובזה מיושב ב"ם דכ"מ מוכיח שיטת הרמב"ם מדמוקי דוקא בגרושה ואהדרה ולמה לא מוקי בילדה ע"ש והקשה הפ"י דש"ס רצה לאוקמי' דומי' דבת אשתו וזה ע"כ מיירי בשעת נשואין וכדמוקי ב"פ הנושא ולהנ"ל ניחא כיון דהשתא מסיק דקמ"ל דלא חיישינן לצררי וא"כ נוקי שקנו מני' בילדה וקמ"ל דלא חיישינן לצררי ולא נוקי באמת אפי' בב"א ובשקנו מידו א"ו דזולת נשואין א"י לחייב בדבר שאינה קצוב וק"ל

מסכת קידושין

דף ה' אמר ר"ה חופה קונה מק"ו הרא"ש הביא בשם ר"ח דחופה קונה מספק ולכאורה קשה מאי מספקא ליה ונראה דלקמן דף י"ג מסיק הש"ס דמיתת הבעל מתיר מהקישא דמה גירושין שרי' וכתב המהרש"א דהאי הקישא אינו מיותר וקשה לי אדנילף לקולא נילף לחומרא דאיתקש כל העריות להדדי והרי יש כמה עריות דאין להם היתר אחר מיתת אוסרן ודוחק לומר הואיל ויש כמה עריות דיש להם היתר הלא ידעינן הכלל דלחומרא מקשינן ונראה דתוס' הקשה דנילף דמ"ה מתיר מק"ו מגט וי"ל דאף דאיכא ק"ו מ"מ כיון דאיתקשו כל העריות להדדי ויש כמה עריות דאין להם היתר א"כ הקישא מפקע לק"ו וכיוצא בזה מצינו בתוס' יומא דף ס' ע"ש וא"כ לכאורה נדחו דברי ר"ה דאמר ח"ק מק"ו דלדידי צ"ל מילתא דאתי' בק"ו לא קתני וא"כ איך קתני ע"ה דצריכן לק"ו אמנם באמת יליף שם הש"ס מדכתיב פן ימות במלחמה ומקשה הש"ס דף י"ג ע"ב דילמא מאן אחר יבם ומשני יבם לא מקרי אחר ולהך תרוצא מ"ה בהדי' כתיב וא"כ י"ל דר"ח לא ס"ל הך דיבם לא מקרי אחר כקושית תוס' ישנים רק על מה דמקשי הש"ס דילמא מאן אחר יבם מקשים דהא בהאי קרא כתיב אשר ארש אשה וא"ת דהאי אחר יבם קשה ל"ל קרא במסכת יבמות החוצה לרבות ארוסה הא שמעינן ארוסה מהאי דאם ימות ונראה דהרשב"א כתב דיש סברא לומר דארוסה לאו בת יבום הואיל דכתיב כי ישבו אחים ומת א' ובן אין לו ה"א דוקא אם ראוי' להיות ממנה בן דהיינו מן הנשואין וא"כ הוי מוקמינן האי דארש אשה שקידשה בביאה למ"ד ביאה אירוסין עושה דאז ראוי' להיות לו בן ממנה ועיין בהר"ן לקמן בסוגי' דתחילת ביאה קונה דזימנן דמעברה בביאה א' וא"כ איצטרך חוצה כגון שקידשה בכסף דאינה ראוי' להיות לו בן ממנה וכל זה אי ביאה אירוסין עושה, אבל אי ביאה נישואין עושה ליכא לאוקמי' האי קרא כשקידשה בביאה דהא כתיב אשר ארש וא"כ ע"כ ל"ל מאן אחר יבם וא"כ