אהל דוד מסכתות שונות מח

ולדידי קשיא מסוגיא דעירובין דל"ח דמסיק דר"מ סובר תחומין תורה וכיון דתחומין תורה לא מהני עירוב ועיין ירושלמי ריש מי שהיה טמא הלכה ב' ואפילו למ"ד כדי שיבוא ויאכל והוא שיהיה בתוך אלפים לתחום עד שלא חשיכה ועיין קרבן עדה אמנם הרי מצינו ערל ואזמל דאף במקום כרת העמידו דבריהם

דף כא גזירה שמא יטביל מחטין וצינורת וכו' הקשה הט"א למה לי הך גזירה דאפילו בכלי שפיו קצר שרי להטביל וכו' דהא קי"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקים וכו' והמשקין חוזרים ומטמאין הכלי, הנה לשיטת הרמב"ם פ"ז הל' אבות הטומאות שפסק דהא דמשקין מטמא כלי דווקא שנטמא המשקה מאב הטומאה עיי"ש ניחא דכיון דמשקין לא נטמאו מאב הטומאה אין מטמאין כלי ואפילו לשיטת הראב"ד דפסק דאפילו משקין שנטמאו מוולד הטומאה מטמאים כלים מ"מ יש לומר דהמים גופי' לא נטמאו כיון דהם במקוה הרי הוא כמו שמשיק אותם ונטהרו בהשקה ועיין תה"ד סימן רכ"ח

ר"פ חומר בקדש מתניתן אחודיים ותוך הקשה הט"א למאי דאמרין דכל הכי חומרות דגבי קדש ה"נ גבי פרה וא"כ מאי הקשה רבא על בזבחים דף פ"ח אר"י דס"ל דמב"מ לא בטל מהא דתני דלי וכו' מלא מי חטאת וכו' ומעתה כיון שנכנסו לתוכן ונטמאו ממילא פסולין להזאה יעויי"ש ואולי י"ל דר"י סובר כר"א בזבחים דף צ"ג דמי חטאת שנטמאו כשרים להזאה עיי"ש

ד' כג לא ישא אדם מי חטאת וכו' כתב הט"א צריך טעם כיון דאפר פרה אינו אוכל אלא אפר בעלמא אמאי מקבל טומאה והעלה משום חבת הקדש יעויי"ש. והנה בתשובת הרשב"א סימן כ"א הביא דעת הרב ר' יוסף הלוי שמפרש דפרה מטמא טומאת אוכלין אפילו אחר שריפתה והקשה הרשב"א דמי גרע מבשר חולין שנשרף והיה לאפר דשוב אינו מטמא ושמא סובר דחיבת הקדש מכשירו לשוויא כאוכל וליתא דהאי משוי אוכלא לאו אוכל ממש שמטמא טומאת אוכלין אלא דמקבל טומאה אע"ג דלאו בני אכילה נינהו ותדע דאמרינן במנחות דף ק"ב לר"ש פרה אמאי מטמא טומאת אוכלין עפרא בעלמא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי ומשני דחבת הקודש מכשרתן אלמא פשיטא דפרה אינה מטמא טומאת אוכלין לאחר שריפתה דאפי' קודם שריפתה הוי קשה היכא מטמא טומאת אוכלין משום דכל העומד לשרוף וכו' ובהא הוא דמהני חבת קודש דאע"ג דעומד לשרוף כשרוף דמי הכי משום חבת הקודש לא אמרינן עכ"ל הרי דגם הרשב"א סובר דלאחר שנעשה אפר שוב ליתא חבת הקודש וכמו"ש תוס' ג"כ בפסחים דף י"ט שאפר פרה הוא חיל. אבל מ"מ יש להליץ בעד הרב ר' יוסף הלוי דאיהו סובר דלא כדעת התוס' רק כמ"ש הטורי אבן דממעילה לחוד מיעט רחמנא אבל לשאר דברים דינו דקדשו וא"כ המקשה במנחות לר"ש פרה אמאי מטמא הא עפרא בעלמא דכל העומד לשרוף כשרוף דמי ולא ידע מחיבת הקודש שפיר הקשה דעפרא בעלמא הוא אבל בתר דמתרץ חבת הקודש מכשרתן ממילא גם אפר של פרה ג"כ מטמא משום חבת הקודש

שם ע"ב על אפר חטאת שנגע טמא וכתב הט"א הא דנקטי הכא טמא ולא נקט טבול יום כדנקט בעדות של ר"ע משום דטבול יום כשר בפרה יעויי"ש עיין יומא דף ג' ע"ב תוס' ד"ה ריב"ב שכתבו הא דט"י כשר בפרה ה"מ טבול יום דטומאה דרבנן אבל טבול יום וכו' שהוא דאורייתא דמ"מ רבנן גזור ועיין תוס' יו"ט מס' פרה פ"ג משנה שהביא ג"כ דברי תוס' ואולי דעת הגאון המחבר דנהי דבט"י מטומאה שהוא טמא מדאורייתא פסל מיהת מדרבנן גבי פרה כמ"ש תוס' שם ביומא מ"מ גבי אפר פרה לא גזרו הואיל דאפר פרה מד"ת לא מקבל טומאה ולכך לא נקט טבול יום

הנה מה דאמרינן דכלי מצרף מה שבתוכו יליף ר' חנין ב"א מפסוק דכף אחת והנה כתב רש"י דפסוק זה גבי קדש כתב ולא ילפינן אפר פרה מינה והקשה הט"א למה גבי חבת קודש דמכשיר דמרבינן מהבשר דג"כ כתיב גבי קודש ואפ"ה ילפינן אפר פרה יעויי"ש עיין מסכת ב"ק דף ע"ב ע"א בתוס' ד"ה פרה כתבו אף דקדשי בדק הבית היא מ"מ שייך חבת הקודש כיון דחטאת קריי' רחמנא אבל קשה לי דהרי לר"ש קיימי שם במנחות ותוס' דמסכת חולין דף י"א ד"ה חטאת כתבו לחד תירץ דר"ש לית ליה חטאת קריי' רחמנא וטריפה דפוסל נפקא מתמימה וצ"ע

סוף חגיגה כלי עץ העשוי לנחת הוא הראב"ד בהשגת פ"ג מהל' כלים מפרש דלא אמרו כלי עץ העשוי לנחת אלא גבי שלקן ומנורה דמקדש וכו' ומקשה הט"א דהרי אמרינן במגילה דף כ"ו גבי בה"כ דהוי פתיחא להאי אינדרונא ואמר רבא דלו תיבותא דהוי כלי עץ העשוי לנחת ואינו מקבל טומאה יעויי"ש וי"ל דהראב"ד לא השיג רק על מ"ש הרמב"ם דאינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן ועל זה אינו ראי' מהאי דמגילה דאף דמקבל טומאה מדרבנן מ"מ חוצץ בפני הטומאה כמבואר במשנה למלך פי"ג מהל' טומאת המת והביא ראי' מתוס' פרק לא יחפור דף כ' ע"ש, וגם אולי האי תיבותא החזיק ארבעים סאה בלח דאז מודה ראב"ד והראב"ד לא השיג רק על מה שפסק הרמב"ם דכלי עץ העשוי לנחת אפילו אינו מקבל רק דבר מועט אינו מקבל טומאה וע"ז כתב הראב"ד דמן מנורה ושלחן אין ראי' כיון דאיכא איסורא בטלטול ועיין בב"ב דף כ' תוס' ד"ה היא

באבני שהם למסכת חגיגה בדף יו"ד הקשה הט"א על הא דאיתא במתני' יש חורש תלם אחת והקשה בגמ' ולחשוב כמי כגון דאמרי שבועה שלא אחרוש בין בחול בין בי"ט והקשו התוס' הא ליתא בלאו והן ותירצו וכו' וכתב הט"א דלא היו צריכין לתרץ דלענין מלקות לא בעי לאו והן יעויי"ש וראיתי בשם הרב מהר"ד סקאהל דכוונת התוס' הוא לפי מה שכתבו התוס' במסכת יבמות פד"א דף ל"ג ע"ב ד"ה אמר דקל על חמיר אפילו בכולל לא חל וא"כ מאי הקשה הש"ס וליחשב שבועה שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט הא שבועה הוא קל דהוא איסור הבא על ידי עצמו, וצ"ל דשבועה מקרי חמור הואיל וחייב קרבן וא"כ שפיר הקשו התוס' הא ליתא בלאו והן ואינו חייב קרבן ושוב ממילא ליכא אפילו לאו כיון דהוא קל על חמור ואינו חל אפילו ע"י כולל רק יש לדקדק דמצינו קילא גבי שבועה דישנו בשאלה: