אהל דוד מסכתות שונות יג

והרי חדש ולא משני כדמשני בירושלמי דשאני חדש דקבע לו זמן לאיסורו משום דדברי ירושלמי הוא רק לרב יודא דיליף מאותו אתה משליך וכו' והיינו דומי' דטרפה שאסור לעולם וגם אסור לכל אדם אבל לר"מ דגמר מנבלה מדאיצטרך למשרי נבלה בהנאה מכלל דכל אסורים שבתורה א"ה במשמע א"כ משמעות המלה לא תאכל הוא איסר הנאה (ועיין תשובת מהרי"ל סימן קצ"ג שכן דעת הרב מייסטערליין) ומפרש שם הא דמקשה והרי אמה"ח הא לכלבו שרי היינו לכלב בן נח והרי הוא אסור בהנאה דלא תאכל א"ה במשמע ואסור אך לב"נ ומתורץ בזה מה שמקשים בשם הגאון מ' העשיל זצ"ל דילמא מיירי במפרכסת ולהנ"ל ניכא דהא אסור בהנאה לב"נ ומשני דאיתקש אמה"ח לדם וכיון דלישראל שרי לנכרי היאך אסור כן היא בתשו' מהרי"ל ע"ש בין שקבע לו ובין שלא קבע אסור לכל אדם והא דמקשי הש"ס והרי תרומה הוא לר"מ ע"ש וגם בל"ה דרך הש"ס להקשות מסתם מתני' על ר"מ ועיין לקמן דף ס"ג ת"ש ופי' רש"י והלא ס' מתני' ר"מ וא"כ מיושב מה שהקשו תוס' והלא אין מערבין אלא לדבר מצוה דהנה הב"י א"ח סימן תט"ו כתב בשם הרשב"א דהא דאין מערבין אלא לד"מ הוא דוקא שמערב בפת אבל אם מערב ברגליו יוכל לערב אפי' לדבר הרשות הואיל דעיקר עירב ברגל וה"ה לר"מ דס"ל במס' עירובין דף נ"א דעיקר עירב בפת יושל לערב בפת אפי' לדבר הרשות וכן מצאתי באבן עוזר וא"כ שפיר מקשה ש"ס ומה שהקשה האבן עוזר על הרשב"א מסוגי' דעירובין ואלא הא דאמר ר"י אין מערבין אלא לדבר מצוה ודלמא חכמים הוא ר"מ דס"ל עיקר עירב בפת נראה דהא בל"ה י"ל מאי הקשה ש"ס דילמא ר"י מוקי פלוגתא דרב יודא וחכמים אי מצות ליהנות ניתנו וע"כ דש"ס בעי לומר דרב יוסף יהי' ככ"ע אפי' כרבא א"כ בעי הש"ס לאוקמי מילתא דרב יוסף אף לרב חסדא דאמר במסכת עירובין דכ"א ע"ב דכ"ע סברי דעיקר עירוב ברגל ע"כ

ד"ה והרי חדש וכו' ובירושלמי משני שאני חדש דקבע לו זמן לאסורו ומ"ו בצל"ח הקשה א"כ ר"ש דסובר חמץ לאחר זמנו מותר א"כ מנ"ל דת"ז אסור בהנאה ונראה דהירושלמי סובר כהאי מדרבנן לקמן דף כ"ד דיליף דחמץ אסור בהנאה מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא אם אין ענין לגופו וכו' רק אין זה מספיק דא"כ לא מקשי מחדש דשאני חמץ דגלי קרא לכן נראה דהרי לא מצינו במשנה או בברייתא דלר"ש חמץ אסור בהנאה ושמא סובר כריה"ג דסובר דשרי בהנאה רק רבא מוקי לקמן דף כ"ט מתני' כר"ש וקתני אסור בהנאה ואולי הירושלמי סובר כראב"י דמוקי שם מתני' כרב יודא ואף דראב"י הדר בי' כבר כתב הבה"מ דהנך סברוהו דמסכת חולין דף ד' סברי כס"ד דראב"י ובזה י"ל מה שהקשה תוס' במס' חולין דף ל"ח ע"ב ד"ה לדם ומה שתירצו דסוגי' קאי לחזקי' מקשים דאכתי קשה לתירץ א' של התוס' לעיל דף כ"ב דר"ש לא סבר כחזקי' ולהנ"ל י"ל דסוגי' דחולין סובר כהירושלמי דליכא למילף מנבלה רק דומי' דנבלה דאין לה היתר כלל אבל דם יש לו היתר אם בשלו דדם שבשלו אע"ע ולא צריך קרא על דם חולין ומוקי על דם פסולי המוקדשין: תוס' ד"ה סרו וכו' ונראה דחזקי סובר כד"ח לקמן דף מ"א דסובר לוקין על לאו שבכללות וא"כ כיון דכתיב מכל אשר ועשה מגפן היין ל"ל למיכתב יין לא ישתה [ולקמן דף מ"א ע"ב סובר אביי דלוקין ב'] וה"א אם אין ענין לאכילה ת"ע להנאה לכך כתב נזרו שמותר בהנאה רק יש לדקדק דאיך ה"א דלאו יתירא בא שיהי' אסור בהנאה קשה ל"ל יתורא לכתוב לא יאכל בצירי אמנם ראיתי בשם הפ"י דלחזקי' דמפיק מלא יאכל אסור אפילו שכד"ה א"כ לא סגי' למכתוב לא יאכל דא"כ היה אסור אפילו שכד"ה גם ראיתי במפורשים שכתבו דאף להרמב"ם שפסק דאין לוקין על הנאה מ"מ לחזקי' דמפיק מלא יאכל מודה דלוקין על הנאה וא"כ אי הוי כתיב לא יאכל הוי מלקינן על הנאתו אבל אי ילפינן באם אינו ענין אין לוקין כמ"ש הלח"מ פ"ט מה' מ"א ובזה י"ל ג"כ מה שהקשה מהרש"ל לקמן דלמה לא יליף מדאיצטרך לכם גבי שרצים למשרי בהנאה ונראה דאיתא לקמן אכל פוטיתא לוקה ד' ופרש"י חד לאו בשרץ המים דכתיב בת"כ וחד לאו במשנה תורה וא"כ ה"א אם אינו ענין לאכילה ת"ע להנאה לכך כתיב לכם רק י"ל דהוי למכתב לא יאכל בצירי רק לפמ"ש הפ"י דהיכא דכתיב לא יאכל אסור אפי' שלכ"ה ניחא

בשם נכדו מ' מנחם א"ש

ולי נכדו נלפענ"ד לתרץ קושית התוס' הנ"ל דהנה יש לדקדק על הגמר דהקשה מפסוק מחרצנים עד זג לא יאכל דלמה לא הקשה הגמ' מפסוק הקודם ענבים להים ויבשים לא יאכל והנראה דהנה התוספת דף כ"ב ד"ה ורב שמעון הקשו ת"ל וא"ת תקשי לחזקי מדר"ש דס"ל דלא תאכלו איסור הנאה משמע מדאסר גיד הנשה בהכאה וי"ל כיון דסבר דאין בגידין בנותן טעם סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייך בי' אכילה עכ"ל נמצינו למדין מדברי התוס' דבדבר דלא שייך ביה אכילה ואעפ"כ אסרה התורה א"כ ממילא בהנא' נמי אסור וכן צריכן אנו לומר לחזקי' דלא יקשי לדידי' מר"ש דסובר דג"ה אסור בהנאה והנה בנזיר אם אכל חרצן ג"כ לוקה והנה בגמ' שבועות אמרינן (דף כ"ב ע"ב) בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן וכו' או דלמא כיון דלא בעיני אכלי ליה אנשי וכו' יעיי"ש נמצא דחרצן אינו ראוי לאכילה ואעפ"כ אסרה התורה לנזיר וא"כ לפי סברת התוס' הנ"ל היה לנו לומר דאסור גם בהנאה והנה התוס' לקמן דף כ"ח ע"ב ד"ה וחד לפני זמנו כתבו דלכך אסור בהנאה לחזקי' לפני זמנו דכיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה אין לחלק ביניהם וא"כ גם כאן הי' לכו לומר דכיון דלא יאכל גבי חרצן הוא איסור הנאה א"כ כל איסורי נזיר יש לנו לומר דהם אסורים בהנאה וא"כ יש לומר דהגמ' רצה להקשות גם אליבא דחזק' דקשה לדידי קושית התוס' מר"ש וצריך לומר דכל היכא דאינו ראוי' לאכילה משמע ג"כ איסור הנאה וא"כ היה לנו לומר דגם חרצן בנזיר דאינו ראוי לאכילה היה לנו לומר דאסור בהכאה וממילא כל איסורי נזיר אסורין בהכאה ותנן מערבין לנזיר ביין והרי דמותר בהנאה וא"כ לכך מביא הגמרא הך פסוק דחרצנים דיקשה ג"כ לחזקי' וא"כ ממילא מתורץ קושית התוס' דגם לחזקי צריך קרא גבי נזיר להתיר בהנאה: