אהל דוד מסכתות שונות קז

הברייתא דזאת דלא נימא מה בהמה ברוב ב' אף עוף ברוב ב' וכתב רש"י מדאיצטרך לעיל לרבות ראש שכבר הותז תה סתם סיפרא ודרך הש"ס למירמי סתם סיפרא אסתם סיפרא עיין שבועות דף י"ג והנה בתורת כ' פ' ויקרא פ"ו מ"ה מפיק האי את הראש ואת הפדר שאין הראש והפדר נתחין וכיון דאיהו מוקי להאי קרא את הראש ואת הפדר שאין מנתחין איך קאמר הסיפרא מה בהמה ברוב שנים היא גופה מנ"ל רק י"ל כיון דשהי' במיעוט קמא לא: פסלה א"כ ע"כ מוכח דבהמה בעי ב"ס דאל"כ לא משכחת שהיה או י"ל דבמיעוט קמא באמת פסלה ופליגי אהדדי וי"ל דהש"ס מספקא ליה בהא וכבר מצינו כן ובזה מיושב שיטת ר"ת דהתוספתא יש לאוקמי' כר"א דלדידי' בודאי שהי' במיעוט קמא פסול דאל"כ אמאי איצטרך זאת דלא נימא מאי עוף בסי' אחד תיפק לי' דא"כ לא משכחת שהי' והש"ס י"ל דמספקא אליבא דרבנן והנה המהרש"ל הקשה על תוס' שכתבו דאי מ"ק שהי' לא פסלה לא משכחת שהי' בעוף הא משכחת בשהה במחצה השחיטה ולדברי הרא"ש שכתב דאולי לא מיפסל רק במידי דמנבל ניחא קצת דאולי במחצה השחיטה עדין לא מנבל ומה שהקשתי דאי נימא דשהי' במ"ק לא פסלה אמאי איצטרך זאת יש לדחות דאגמרה שהי' בעולת עוף עיין זבחים דף ס"ה ע"ב

דף לב נשחטה בהמה אחרת עמה לר"נ פסולה וקשה לי ממתני' דפ"ג דפרה והובא ביומא דף מ"ב לא היתה רוצה לצאת אין מוציאין שחורה שלא יאמרו שחורהא שחטו דומה שלא יאמרו ב' שחטו וקשה לפי מה דמסיק הש"ס אפי' בבהמת חולין יש למפסול משום ושחט אותה ולא אותה ואת חברתה א"כ למה יהיב מתני' ברישא טעם אחר משום שלא יאמרו שחורה שחטו ת"ל ג"כ מטעמא דסיפא שלא יאמרו שתים שחטו ומכאן יש סיוע לגירסת הרמב"ם: דמשום אותה ולא אותה ואת חברתה אין לפסול רק בב' פרות ואף דאכתי הי' יכל לומר מטעם מלאכה מ"מ כיון דטעם זה לא נזכר בסיפא אין כ"כ קושי' אבל לגירסא שלנו קשה דהי' סגי באותו הטעם הנזכר בסיפא

דף לה האי למשרי דם פסולי מקודשין וכתבו תוס' דקאי לחזקי' מקשים להך תירץ תוס' בפסחים דף כ"ב דר"ש ע"כ לא ס"ל כחזקי' קשה ונראה דתוס' הקשו דלמה לא משני כשהותרה נבלה היא ודמה הותרה ותירצו דדם לא הוי בכלל נבלה ול"נ דתלי בפלוגתא דאיתא בת"כ פ' שמיני וזה לכם לרבות דם שרן שמטמא כבשרו ומפרש ק"א שמטמא כבשרו מה בשרו בכעדשה אף דעו ופרושו מוכרח דאין לפרש בפשיטות שמטמא לחוד דא"כ לא יתכן דברי הת"כ שם והלא דין הוא מה בהמה שמטמא במשא אינו מטמא כבשרו ע"ש והיא גופה קשי' מנ"ל שלא יטמא דם נבלה אף דמצינו במנחות חד מ"ד דנבלה אינו מטמא דמו מ"מ בקרא לא מצינו אע"כ כפירוש ק"א דכוונת ת"כ הוא שמטמא כבשרו וכבשרו בכעדשה ואי ס"ל דדם לא הוי בכלל נבלה מנ"ל דקרא בא להורת שמטמא בכעדשה דילמא שיטמא לחוד אע"כ דדם הוי בכלל נבלה וא"כ לכך נקט דם פסולי מוקדשין אף אי ר"ש ס"ל כהת"כ ועוד י"ל דבספר אבן עוזר כתב דעיקר קושי' מדם קדשים דלא שייך לומר כשהותרה דדם קדשים אסור בהנאה וצ"ע דבמס' מעילה דף י"ב מסיק דקדשים שמתו יצאו מדי מעילה מד"ת רק יש לקיים דבריו דקושית הש"ס קאי. לעולא דאמר שם קדושה שבהן להיכן הלכה אבל להמסקנא על דם חולין לא איצטרך דכשהותרה נבלה וק"ל

דף לט תוס' ד"ה הא תימא וכו' ונ"ל דהנה תוס' ד"ה אלא הקשו אי חשיב פיגל במחשבה בלא דיבר א"כ משכחת זביחה דע"ז דמיתסרא בדיבר ולכאורה יש להוכיח דיש פיגול במחשבה דאיתא בגיטין כהנים שפיגלו חייבים והקשה השה"מ הא קיי"ל אין לוקה ומשלם וי"ל דפיגול הוא לאו שב"מ ואין לוקין עליו רק קשה דהא ר"י אמר במס' תמורה לתנא לא תיתני' מימר דבדבורי' עביד מעשה א"כ אכתי קשה הא אין לוקה ומשלם ועכצ"ל דר"י סובר דמחשבה פוסל וא"כ משכחת פיגול במחשבה ולכך חייב וא"כ מתורץ קושית תוס' די"ל דכך קאי תירץ הש"ס הא מקמא דשמע מר"י והיינו הא דאמר ר"י דבדיבור קעביד מעשה היה סובר ר"ל ג"כ כר"י דמחשב בפנים מעבודה לעבודה פסול והא דאמר ר"ל דאינו פוסל מעבודה לעבודה הוא לבתר דשמע מר"י דבדיבור קעביד מעשה וא"כ ליכא למימר דפיגול הוא דוקא בדיבור דא"כ האיך חייבים דהוי לאו שב"מ וצ"ל דפיגול הוא במחשבה ולכך קאמר דלא מחשבין מעבודה לעבודה ולא קשי' לר"ל דמשכחת לה בדיבור

ע"ב שחטה ואח"כ חישב עלי' זה היה מעשה ולא אמרה בה לא איסור ולא היתר ורבינו ירוחם פסק דאסור באכילה ומותר בהנאה ומקשים ממ"נ אם באכילה אסור גם בהנאה יהיה אסור ונראה דהרשב"א במסכת קידושין כתב בדף נ"ח דמדאורייתא תקרובת ע"ז אינו אסור רק באכילה אבל בהנאה לא אסור כ"א מדרבנן מדכתיב ויאכלו זבחי מתים וא"כ י"ל דגם ר"י סובר כן והרי הכא איכא ספק אם סופו מוכיח על תחילתו ולכך באכילה הוי ס' ד"ת אבל בהנאה הוא רק ס' דרבנן ולקולא ולשיטת הרשב"א הנ"ל קשה מאי פריך הש"ס לעיל דף י"ג וניחוש שמא מין הוא הלא הוא רק ס' דרבנן ונ"ל דהנה החכם יצחק הקשה על הרשב"א מאי פריך הש"ס במסכת פסחים דף כ"ב ואימא כמים הנשפכין לפני ע"ז והלא לשיטת הרשב"א אינו רק מדרבנן וי"ל דהנה עיקר טעמא של הרשב"א מדכתיב ויאכלו לאכילה איתקוש ולא לדבר אחר וא"כ לריב"ב דסובר דמטמא באהל ע"כ סובר דלכל דבר איתקש וממילא גם בהנאה אסור מד"ת כמת וא"כ י"ל דהש"ס בפסחים קאי לריב"ב וא"כ מיושב ג"כ קושי' הנ"ל די"ל דקושית הש"ס קאי להך לישנא לעיל דף י"ג דמתני' אתי' כריב"ב וא"כ הוי ספיקא דאורייתא

דף מ' אמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז מזה הסוגי' יש לסייע להרמב"ם דפסק בפלוגתא דרב ושמואל במסכת שבת דף ע"ה כשמואל דשוחט חייב משום נטילת נשמה והקשה הל"מ למה לא פסק כרב דחייב אף משום צובע ונראה דהתוס' ד"ה לפני הוכיחו דע"כ לפני ע"ז לאו דוקא דאל"ם מאי פריך מהברייתא דהשוחט בשבת דלמא התם שלא בפני ע"ז ומקשים דהנה תוס' ד"ה השוחט כתבו דלא נחית למנינא דאל"כ