אהל דוד מסכתות שונות קד

רק איידי דקתני טמא בחולין ולפי"ז מתורץ קושיות תוס' דלל"ק דסברי דהכא עיקר לא מצי לשנוי' דסברי לא וכקודש דא"כ עדין היה קשה על רבא דסובר טומאה הותרה אמאי לא מוקי מתני' בקדשים גרידא ע"כ

דף ד' ביו"ד סימן ב' ס"ק ט' הביא המחבר וז"ל הצדוקים ובייתוסים שחיטתן אסורה עיי' בש"ך כתב הרשב"א וכו' ועוד מדקאמר הש"ס התם ר"א אמר כתרווייהו משום דקסבר כותים גרי אריות הם ולא קאמר דקסבר כת"ק דרשב"ג א"ו דהלכה כרשב"ג והקשה הגאון בעל אור חדש הובא בנב"י מהד"ק לפי תי' תוס' ד"ה בא דחותך כזית בשר אינו רק לברר וא"כ באמת לא מהני חותך כזית בשר אלא טעמא דאביי משום דמרתת כקושית תוס' וא"כ דלמא לעולם הלכה כת"ק ונראה דניהו דאין חושש שמא שהה דמרתת כמו בי"כ מ"מ אי נימא הלכה כת"ק דכל דלא כתיבה לא סמכינן שאינו חושש בזה ואינו מודה בהלכות שחיטה א"כ אפי' שחט שפיר שחיטתו פסולה משום דלאו בר זביחה הוא וכמ"ש התבואת שור סי' ב' דמזבחת יליף בר זביחה ושם כתיב כאשר צותיך מלמד שנצטוה משה ע"פ הלכות שחיטה וכיון דאין מודה בזה לאו בר זביחה הוא ושחיטתו פסולה כמו שחיטת נכרי שפסולה אף שלא קלקול כלל אלא ע"כ מוכח דהלכה כרשב"ג והגאון מהו' משולם טיסמעניטץ תירץ דהנה לכאורה קשה מאי מקשה תוס' ד"ה אבל בא מי"נ בשלמה גבי יי"נ שפיר מרתות דלמא בא ישראל ויראה שנגע א"כ תיכף הוא אסור ושפיר מרתת אבל שיעור שיה' הוא כדי שחיטה בהמה לבהמה ועוף לעוף א"כ אף אי בא ישראל יאמר הכותי דעדיין לא שהה כשיער ולא מרתות רק תוס' מקשו שפיר דאכתי מרתות דשמא יתן לו כזית בשר וא"כ אי נימא דאין הלכה כרשב"ג דכיון דלא כתיבה לא סמכינן עליו אכתי קשה דלא איכפת לכותי אף אם יתן לו ישראל כזית בשר א"ו דהלכה כרשב"ג דאף דלא כתיבה סמכינן

ד' י נבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ והקשה הרשב"א על הרמב"ן דפסק דאם נאבד הסכין קודם שבדקו לאחר השחיטה הבהמה אסורה הלא איתא בברייתא טבל ועלה ונמצאו עליו ד"ח דוקא נמצא עליו אבל מספק לא צריך לבדוק וטבילה כשירה ונראה דבלא"ה קשה אף נמצא עליו ד"ח אמאי לא עלתה לו טבילה דהא קיי"ל דמדאורייתא לא הוי חציצה רק רובה ומקפיד עליו ואפי' על גופו לשיטת תוס' והרמב"ם והלא הוא ספק דשמא בא עליו לאחר טבילה ואפי' בא עליו קודם טבילה אינו רק מדרבנן דמדאורייתא בעינן רובה ומקפיד עליו ושוב ראיתי שהרגיש בזה הפ"י ונראה דהברייתא אתי' כר' יוסי במס' עירובין דף ל"ה בטמא שירד לטבול ספק יש בו מ' סאה אפי' בטומאה קלה הוא טמא דבאיתחזק איסורה לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא (וזה כוונה המג"א סי' קס"א ס"ק ז' דבטבילת כידה אזלינן לחומרא) ובס' שבות יעקב הקשה דהא מד"ת בעינן רובה ומקפיד ולהנ"ל ניחא דאיתחזק אסורה לא אמרינן ס"ד לקונא ולכך גבי חציצה דיש לו עיקר מד"ת אזלינן לחומרה אבל נטילת ידים דאין לו עיקר מד"ת כמ"ש הר"ש במס' תרומת פ"ז מ"ח וכ"כ הכ"מ בפ"ו מהל' ברכות אמרינן ס"ד לקולא אפי' באיתחזק איסורא כמ"ש הפר"ח בכללי ס"ס אות ט"ו וגם י"ל כיון דהשתא ש ש נמצא עליו הוא תרתי לריעותא כדאיתא ריש נדה ואינו נכנס בגדר ספק דנימא ספק דרבנן לקולא ובזה מיושב שיטת הרמב"ן דאיהו מוקי הך ברייתא דטבל ועלה כר"מ במס' עירובין דאף באיתחזק איסורא אמרינן סד"ר לקולא והברייתא מיירי שנמצא חוצץ דבר מעט ולא כל גופו וא"כ אי לאו דנמצא עליו השתא עתה דבר חוצץ ולא הוי תרתי לריעותא וחשבינן כודאי וק"ל

בסי' א עיין בט"ז ס"ק ו' שהקשה על האגודה ובנקודת הכסף כתב דשמא לא שחט במקום הפגימה לאו ספק מעלי' הוא דדרך הסכין להולך בכולה עכ"ד וצריכן להבין א"כ אמאי מכשיר ר' חסדא ונראה דטעמא דר"ח דמכשיר בשוחט ונמצאת פגומה דאיכא ס"ס כמ"ש תוס' בריש נדה שמא במפרקת נפגם או שמא במיעוט בתרא והנה רש"י כתב בחולין דף ל' ע"ב דגם במיעוט בתרא פוסל חלדה מדאמרינן שחט ב' שליש פסול ה"ה חלדה במיעוט בתרא ממילא גם נפגם הסכין במיעוט בתרא פסיל והשתא ניחא ר"ח דמכשיר בהשוחט בסכין ונמצאת פגומה דאיהו לטעמי' אזיל וכהאי לישנא לקמן דף י"ט דאמר ר"ח ולימא מר מחלוקת וכו' אבל שחט ב' שלישם והגרים שליש ד"ה כשר וממילא גם פגימה אינה פוסל במיעוט בתרא ואיכא ס"ס וכמ"ש תוס' בנדה וסתמא דהש"ס דפסק הלכתא כר"ה כשלא שיבר עצמות משום דקי"ל בשחט ב' שלישים והגרים שליש שחיטתו פסולה וממילא גם בפגימה במיעוט בתרא פסול וליכא ס"ס אבל שוחט שבדקוהו ולא ידע הלכות שחיטה קם דינא של האגודה דאיכא ס"ס שמא שכח השתא ושמא שחט שפיר וק"ל

ד' יא הרמב"ם בפ"ב מהלכות פ"מ פסק דטרפה פסול להקרבה משום הקריבהו נא לפחתך והקשה הכ"מ דבתמורה דף כ"ט יליף מבן הבקר ותירץ דהרמב"ם סובר דהוא אסמכתא והקשה השה"מ מהא דיליף הש"ס דאזלינן בתר רובה מעולה דלמא טריפה היא ונראה דהרמב"ם מודה דניהו דמן הבקר הוא אסמכתא מ"מ אשר יעבור תחת השבט דיליף הש"ס גבי מעשר למעט טרפה הוא דרשא גמורה והא דלא ילפי קדשים מגז"ש דתחת וגם הא פסח ודאי פוסל בו טריפה דעיקר לאכילה וא"כ איכא למילף קדשים מהקישא דזאת התורה וכו' כדאיתא לקמן כ"א ונראה דהרמב"ם לשיטתו אזיל שכתב בפ' ה' הלכה ח"י הלכות יוה"כ דטרפה פוסל בשעיר המשתלח מדכתיב יעמד חי ותקשה המ"ל הא הש"ס בחולין דף י"א יליף דאין גורל קובע רק בדבר הראוי' ל"ד (והרמב"ם לא המציא דרש זה מעצמו רק ודאי מצא כן בספרא או בתוספתא או בירושלמי) וא"כ י"ל דהרמב"ם הוכיח מכאן דטרפה כשר בשאר קדשים וא"כ לא מצי למעט משום דאינו ראוי לה' והש"ס דלא יליף משה"מ י"ל דהפ"מ הקשה דלמה לא ילפי' דאזלינן בתר רובא מדכתיב זאת החי' דטריפה א"ח וכתב הרשב"א דנ"מ לספק טרפה והרי המהרש"ל כתב דמיעוט חיי' ותירץ דהש"ס קאי למ"ד טריפה חי' וא"כ לדידי' ליכא למעוטא מועמד חי וא"כ ממילא שפיר יליף מרישא של עולה

ד' יא תוס' ד"ה אתי' מפרה אדומה והקשה כיון דפרה בת ב' שנים א"כ דילמא היינו טעמא משום דאוקמי' אחזקה שאינה חי' דטריפה א"ח ומקשים לפי שיטת מהרש"ל דהא דטריפה