אהל דוד מסכתות שונות קא

קריבה בעי ג' אלא דקשה לי דבמס' ר"ה ר"פ ראוהו ב"ד משמע דמשפט הוא תחילת דין שוב ראיתי בט"א שהירגש בזה

ד' ד תוס' ד"ה ורבנן תימא לר"י תרי קראי ל"ל ונראה בספרי איתא הובא בילקוט פרשת חוקת והנוגע במת בא הכתוב ולימד על המת שמטמא במגע עד שלא יאמר יש בדין אם מטמא באהל לא יטמא במגע אם אמרת כן ענשת מן הדין וא"כ אף דכתיב על כל נפשות מת לא יבא דמורה על טומאת אהל מ"מ איצטרך כל הנוגע בנפש על טומאת מגע דאין עמה"ד דטומאת מגע במת ב"כ לא איצטרך דנוכל למילף מטומאת אהל מק"ו מנבלה כמ"ש הרמב"ם רק בספרי ילף טומאת משא מדכתיב וטמא ז' ימים לרבות שיטמא במשא ונראה די"ל דתוס' ס"ל כדעת סמ"ג דהא דאין עמה"ד הוא משום הואיל דחמיר לא נתכפר בעונש מלקות וא"כ לא איצטרך קרא על הנוגע ברבעית דם משום דהוא ק"ו מאהל וכאן לא שייך אין עמה"ד שהרי לא יהי' חמיר הנוגע ברביעות דם מנוגע במת שלם שאינה טמא רק ז' ימים ועל הרמב"ם קשה לי דאיהו יליף טומאת משא במת בק"ו מנבלה תקשה לדידי' קושית הספרי דל"ל קרא הנוגע במת נילף מק"ו כיון דאיהו ע"כ ס"ל דזה הוא רק גלוי מילתא ועלה על דעתי דהרמב"ם לטעמי' אזיל דנכרי אינו מטמאה באהל רק במגע ובמשא וכרבינא ביבמות דף ס"א וא"כ אי הוי ילפינן טומאת מגע מק"ו מאהל ה"א די לבא מהדין להיות כנדון שדוקא ישראל מת מטמא במגע אבל לא נכרי אמנם קשה א"כ למה פסק הרמב"ם דנכרי מטמא במשא הלא משא לא ילפי רק מאהל ונימא דיו וכו' אמנם קושית תוס' הנ"ל יש לתרץ דר' ישמעאל אולי סובר כר"ש דנכרי איכו מטמא באהל וא"כ איצטרך והנוגע במת בנפש אדם דאי מעל כל נפשות מת לא יבוא לא הוי ידעינן רביעת דם מנכרי (וכהסוברים דבב"א אמרינן דון מינה ומינה) והרי רביעת דם בודאי לא חמיר ממת שלם כשהוא באהל לכך איצטרך והנוגע במת בנפש האדם וכשיטת ר"ת ביבמות דף ס"א דהיכא דכתיב האדם אף ככרי במשמע ואי כתיב הנוגע במת בנפש האדם לא הוי ידעינן טומאת אהל דהוא חמיר ממגע

ד' כג תוס' ד"ה ואמר והקשה המהרש"א דהוי הש"ס להקשות מ"ג רועי בקר דהוא חדא לריעותא ונראה דלקמן חשיב במתני' משחק בקובי' ופרש"י דפסולין להעיד ולדון ופרש"י מחמת חימוד ממון וכו' והוי רשע דחמס וכו' שנוטה אחר בצע וכן מפרש רש"י במס' ר"ה ומה שהקשה הט"א דלמה מפרש רש"י כן הלא הילכתא כאביי דלא בעינן רשע דחמס אין זה קושי' דאולי רש"י סובר כדעת תוס' ופוסקים הביאו רמ"א ח"מ סי' ל"ד סי' ג' דבדרבנן בעינן שיעבור משום חימוד ממון והני פסולי דרבנן ולכך אי לאו משום חימוד ממון לא נפסלו אף לאביי וכ"כ תוס' במס' ב"מ והנה לקמן דף כ"ה איתא עוד הוסיפו עליהם הרועים וא"כ לא יוכל להקשות מרועי בקר דאולי נשנות משנה זו לאחר שהוסיפו לפסול רועי בקר אף דלא חשבה במתני' הלא שם דף כ"ה דקתני ג' רועי בקר הרי דגם בימי משנה נפסלו ואפ"ה לא פסלו וא"כ רועה בקר הוא תרתי לריעותא דאינם מומחים וגם נוטים אחר בצע דרועים בשדות אחרים ע"כ

ד' ל ע"ב גברא אגברא והקשה המהרש"א דלרב גופה איפא למירמי דפליגי כמי בקרקעות ונ"ל דנוכל לומר הא דאמר רב הלכה בין בקרקעות היינו שכל אחד העיד על קרקע אחרת ומועיל עדותן שיתן דמי הקרקע קטן מתוך דמי קרקע גדול דבכה"ג ודאי פליגי רבנן על רב"ב שהרי על קרקע דמסהיד האי לא מסהיד האי וא"ל א"כ מאי כ"מ בין קרקע למטלטלין יש לומר דיש סברא דקרקע גרע ממטלטלי דמס' מכות דף ו' הקשו תוס' על עדות מיוחדת שכשרה בד"מ אמאי לא נילף דפסולה מדכתיב משפט ותירצו דע"כ לאו בד"מ קאי דעד אחד בממון לשבועה מיהו איתא והנה האי דריבב"ר גרע מעדות מיוחדת כמ"ש הסמ"ע סי' ל' ס"ק כ' וא"כ ה"א בקרקע אין הלכה כריב"ב הואיל ובד"נ פסול כה"ג ושם לא שייך לומר דעכ"פ מועיל לשבועה דהא אין נשבעין על הקרקעות קמ"ל דאפ"ה מלטרפי דהואיל ומצינו בד"מ דמועיל שוב לא נחלק בין קרקע למטלטלי אבל על עולא שפיר מקשה הש"ס

ד' מז ע"ב נתעכל הבשר מלקטין לו עצמות וקשה לי על הרמב"ם דפסק בפ"ג מה' שגגות דאכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר דמקבלין דב"ח אינן נדחין ובפ"ד מה"ע כתב הי' בהן קדשי מזבח ימותו וקשה אמאי ימותו הא איהו פסק בפ"ד מהלכות סנהדרין דנתעכל הבשר מלקטין לו עצמות וקוברין אותה בקבורת אבותיו וקשה אמאי קדשי מזבח ימותו הא לאחר שנתעכל הבשר ראוי' שיקרבו אותן קדשי מזבח דשוב לא הוי זבח רשעים שכבר נתכפרו להם עונם ונראה דהרמב"ם סמך עצמו על סוגי' דיומא דף ס"ו ע"א דמסיק גבי פר יוה"כ שאבדו וכו' ימותו משום תקלה ופריך תקלה דמאי אי תקלה דהקרבה כל רעיותא נמי ומשני האי דבת הקרבה היא טריד א"ב שפיר גבי עיר נדחת קדשי מזבח ימותו דאם נימא שיקרבו לאחר שנתעכל הבשר ויהי' בת הקרבה יש לחוש שמא יקרבנה קודם שיתעכל הבשר ואז יהי' זבח רשעים תועבה

ד' עו תוס' ד"ה תני ועוד קשה דהא איש איצטרך וכו' ונראה לתרץ ונקדים לישב מה שהקשו תוס' לעיל דף ט' ד"ה עדי תימא לחייבו הבעל ממון כיון שלא התרו ונראה דאי לחייב להבעל לבד באו לא היו להזים רק עד א' מעדי הבעל ולא מבעי' לר"ת דאפי' בהוכחשו עדי הבעל מחייב ק' סלעים פשיטא אם הוזם אחד מחייב ק' סלעים ואפי' לרש"י היינו דוקא שהוכחשו עדי הבעל הואיל ובעדותן לא נתחייבה סקילה מסיבת שהוכחשו וכמו שכתב הנ"י ע"ש אבל כאן שעדי הבעל לא הוכחשו בעדותן מעצמן ולולי שבאו עדי האב והזימם לאחד מעדיו שפיר נתחייבה סקילה וא"כ שפיר נתחייב הבעל ב"ק כסף שהוציא לעז וגם בלא"ה איכא מ"ד בירושלמי כר"ת והשתא א"צ למ"ש תוס' בתירוצם והכה לעיל דף מ"א מסיק הש"ס לר"ש תרתי בנסקלין לאתוי' בנשרפין דבעי התראה וקשה תיפק דבעי התראה גבי נשרפין דאל"כ איך משכחת בת כהן שזינתה בשריפה הלא הוא עדות שאי אי"ל דיאמרו אנו לאוסרה על בעלה באנו דהא אינה נדונת רק בזיקת הבעל וא"ל דמשכחת בפני ב"ד ז"א דא"כ למאי הילכתא כתב רחמנא למעט זוממין לאחיו תיפק דעדים אינם חייבם מיתה כלל וא"ל שהתרו הא השתא קיימינן