אהל אברהם צד

גמרא הו"א בעדי דגופא וסימני דגופא הנה תוס' הוכיחו מזה דמספקא ליה אי סי' דאורייתא דאי פשיטא לי' דסי' דאורייתא לתני סימני לחוד וכש"כ עדים ודאי אי ס"ל סי' דרבנן צריך למתני סימני אוכף דאם ליכא סימנים לא מהדרינין בעדים דאיכא יאוש אבל אי סי' דאורייתא לתני סימני וכש"כ עדים ומפאת זה דחקו לקמן תוס' ד"ה ח"ש דברייתא היא ולא מימרא דרבא ע"כ מספקא ליה. ואמנם לדעת רש"י שפי' לקמן ת"ש דהא דלעיל, י"ל דרבא מצי סבר סי' דאורייתא והא דנקט עדי דגופא ועדי אוכף היינו לרבותא דאע"ג דיש סימנין באבדה ואין מכיר הסימנין ומביא עדים ניתן לו האבדה ולא אמרינין כיון דאין מכיר הסי' מיאש ומה לי אם יש סי' באבדה כיון שאין מכיר הסי'. רק אמרי' דאין מיאש וכמ"ש תוס' בגיטין [כ"ז ע"ב ד"ה סימנין] דע"י הסי' מכירין העדי' בטביע' עין או דע"י סי' ימצא עדים [אב"ה אין הכונה על תי' תוס' שם דע"י הסי' שואל מי מכיר טלית בסימנין אלו, דזה החי' נראה מד' רבינו ז"ל דס"ל בתוס' דהוא תירוץ אחד עם מ"ש תוס' דע"י הסי' יוציא המוצא להראותה עיין בתוס' ב"מ. רק כונתו דבאין העדים יודעין סימנין לא יעלה על דעתם לבוא לראות הטלית] אמת לתי' אחד של תוס' דהמוצא יראה להם האבדה כיון שאומר סימנין קשה אמאי בכה"ג חייב להכריז ולמה לא מיאש וע"כ מוכח מסוגי' דלקמן דמחזירין אבדה ע"י עדים אפילו אין מכיר הסימנין מהא דאמר סימנים ועדים ינתן לבעל העדים דמשמע דבעל העדות אין מכיר בסי' ואפשר לדחות דשם בגונא דליכא יאוש שלא ידע שנאבדה וכדומה ומיושב דרבא אפשר דס"ל דסי' דאורייתא ודוק: [אב"ה. ומידי דברי בזה בער אנכי ולא אדע, לד' תוס' דהוא ברייתא מנא ידעינין עדיין באיסורא והיאך נפשט האיבעי. אשר לענ"ד זה הכריחו לרש"י לומר מימרא דלעיל דילפינין מקרא אם לא דנימא דסבר הש"ס דזה ודאי לא ניחא לי' לבעל האבדה ודוחק]

אופן אחר ליישב דברי רש"י שפי' ת"ש הא דלעיל והוא די"ל הא דמספקא ליה לרבא אי חי' דאורייתא או לא לאו הספק אי מתרמי סימנין כסימנין אלא אפי' נימא דודאי לא חיישינין דמתרמי סימנין כסימנין מ"מ א"א למסמך אסימנין דחיישינין לשאלה ושמא יודע הסי' ע"י שאלה שנשאל דבר זה לו פעם ומיושב דברי רבא היטב דכל זמן דלא מרבי' דחמור בסי' אוכף מחזיר משום דחיישינין לשאלה יש להסתפק דסימנין דרבנן מפאת חשש זו דיודע הסי' ע"י שאלה ועכשיו אבד המשאיל הם הבעלים אבל לבתר דמרבי דמהדרי' חמור בסי' אוכף ולא חיישי' לשאלה ממילא מהדרינין ע"י סי' אבדה ושפיר מסיים רבא חמור בסי' אוכף ודוק כי הוא דבר נאה ומתקבל

גמרא אבעי' לי סימנין דאורייתא או דרבנן וכו' לאהדורי גט אשה בסימנין. הנה הא דמספקא ליה לש"ס אי סי' לאו דאורייתא יש לומר משני פנים האחד דחיישינין דאתרמי סימנין כסימנין וניהו דע"י שהוא אומר הסי' נודע בבירור דהוא אבד כזה מ"מ אולי גם אחר אבד כזה וזה של אחרים. וכן מוכח דספיקא דסימנין מהאי טעמא מהא דאין מעידין [יבמות ק"כ ע"א]. או די"ל דגם אם נימא דלא חיישי' לסי' כסי' מ"מ לא מהדרינין ע"י סי' דחיישינין לרמאי דלמא במרמה הוא יודע שנאבד לחברו טלית ומכירו בסימנין ועיין חי' ר"ן חולין ע"ט ע"ב כ' כזה דבאבדה יש חשש רמאי וגם חשש דסומא בארובה עיי"ש. והנפקותא בין הנך טעמים דלטעם הראשון דחיישינין דמתרמי סי' כסי' גם ע"י עדים המעידים שלו עלית בסימנין אלה לא מהדרינין אבל לטעמא דחיישינין לרמאות או לסומא בארובה אבל לסי' כסי' לא חיישי' ע"י עדים מהדרינין בסימנין. וא"כ לק"מ מה, שהקשה הר"ן על רש"י בחולין [אב"ה שם. דש"מ הא דמחזירין אבדה בסי' הוא מדאורייתא מדסמכינין אסימנין בכלאים. דאפי' סימנין דאוריית' אין מחזירין אבדה משום רמאות] דכוונת הש"ס דסי' דאורייתא עכ"פ ע"י עדים וק"ל. והנה י"ל דמספקא ליה לש"ס באמת אי סימנין דאבדה דאורייתא הן מפאת דמתרמי סימנין כסי' או דחיישינין דחזי או כסומא בארובה יהיה מאיזה טעם ולא נחית הש"ס לבאר מאיזה טעם סי' דרבנן ולכן לא קאמ' הש"ס נ"מ אי מעידין על סי' להתיר אשה דאם ל"ח למתרמי סי' כסי' אין בזה ספק ורק לאהדורי גט אשה בסי' הוא דומיא דאבדה דמאיזה טעם באבדה סי' דרבנן גם בגט אשה כן. ובזה מיושב דנקט רש"י שאבד מן השליח ולמה דוקא מן השליח ולא מבעל או אשה. והוא דאם נאבד מהאשה ליכא חשש דמתרמי סי' כסי' דמה בכך אם היא אבדה גיטה ואין צריך רק לראי' ודאי מהדרינין אם לא דחיישינין לרמאות דמחזי חזי ומבטל הוה אפכא דלרמאי ליכא למיחש דלא משקר לחוס על פשיטי דספרא ולגרשה בגט אחר כמ"ש תוס' בסוגי' דשיירות מצויות [גיטין כ"ז ע"ב ד"ה מעולם] ורק הספק אי חיישינין דמתרמי סי' כסי' והש"ס דלא מפרש טעמא דספיקא ונקט דוקא גט אשה ולא אי מעידין מוכח דנקט מלתא דשייך בה כל חששא דאיכא באבדה ומוכח דהיינו בשליח דאיכא כל החששות וזה ברור

ולפ"ז יש ליישב הא דרצה הש"ס לפשוט מעד דרוש דסימנין דאורייתא וקשה דהרי מדקתני תנא סי' גבי שמלה ש"מ דלאו מדרשא אחריתא ילפינין סי' כדקאמר הש"ס לעיל בשה ועיין מהר"ם שיף ותירוצו אינו מובן. ולהנ"ל י"ל דבאמת אצטריך ב' קראי דמשמלה לא מוכח רק דמהדרינין על ידי סי' בעדים ולא חיישינין לסי' כסי' ושפיר לא מתייאש דע"י הסי' יש עדים שכיח אבל לבעל האבדה לא מהימנינין בסי' דחיישי' לרמאי וצריך עד דרוש דגם לרמאי לא חיישינין וא"כ לא קשה דנקט התנא סימנין גבי שמלה דהרי באמת משמלה אתי סי' בעדים אך א"כ ק' למה לא מבאר התנא מהיכא ילפי' דנאמן בעצמו על סימנין ואך אם אתי' מעד דרוש לא קשה מידי דהרי לקמן כ"ח ע"ב תנא והרמאי אעפ"י שאמר סי' שנאמר עד דרוש הרי נקט התנא דעד דרוש אתי' לסימנין אבל שה א"א לומר דאתי' לסי' מדסמך התנא סי' רק גבי שמלה ולא נקט שה ג"כ ודוק כי יפה הוא

ובזה מיושב קושית הש"ך [סי' רס"ז ס"ק ב'] על הרא"ש דמפלפל דאע"ג דאמר רבא סי' חור לא לא מפשט דלמ"ל ראי' כזה דלוא דסבר רבא סי' דאורייתא הרי לר"א מספקא ליה ומצריך נקב באות פלוני וכר' אשי דבתרא קיי"ל ולהנ"ל לק"מ דהרי בשטרות ליכא חשש דסי' כסי' דבלא הוחזקו ב' יוסף בן שמעון לא חיישינין ורק הספק אם נאבד מלוה או ממלוה ואי לא מהדרינין בסימנין היינו ע"כ מחשש רמאות וע"ז קאמר רבא דסי' דאורייתא מעד דרוש ולא חיישי' לרמאו' אבל באמת אכ"ל דלסימנין כסימנין חיישינין וקרא לא אתי רק היכא דליכא חשש סי' כסי' מהדרינין על [ידי] סי' וצא חיישינין לרמאות ור' אשי שם איירי במקום דחיישינין לב' יוסף ביש ואיכא חשש דמתרמי סי' כסי' וע"ז ס' אי סימנין דאורייתא וא"כ בלא הוחזקו וליכא שיירות מצויות הוה מהדרי' לשליח ע"י סי' אמצעי ולזה הביא ראי' דגם זה [חשש רמאות] מספקא לי' אי חיישינין לסי' כסי' [ומוכח דמסופק בשניהם] ודוק היטב

והנה הא דבעי' אי סי' דאורייתא ונ"מ לאהדורי גט אשה בסימנין ק' טובא דהיכי ילפינין מאבדה להתיר א"א. והרי ממון שאין בה חזקה קיל טובא ומצאתי קושיא זו אח"כ בנודע ביהודא מהדורא ב' בשם הגאון מהר"י ז"ל עיי"ש ובדרך חדוד אמרתי דבאמת א"א להתיר א"א ע"י סימנין אע"ג דסי' דאורייתא משמלה כהנ"ל. ורק הרי כתבו תוס' לעיל כ' ע"ב [ד"ה איסורא] דב' יוסף ב"ש דרבנן וא"כ (אין) [אי] סי' באבדה דאורייתא הרי סמכה התורה על סימנין דלא אתרמי כזה באבדה כש"כ דיש להתיר איסור דרבנן על זה אבל אי סי' באבדה דרבנן לא שייך לומר בגט להתיר דרבנן ע"י סימנין דהרי הא דסמכו באבדה על הסי' הוא רק מטעם דניחא לבעל אבדה כדלקמן וזה לא שייך באיסורא וודאי אי הוו מתקני רבנן לסמוך אסימנין בממון ה"ה באיסורא דרבנן שפיר יש לומר דהם אמרו והם אמרו אבל השתא דרבנן לא תקנו לסמוך אסימנין לראי' רק מטעם דניחא ובזה מיושב דברי הש"ס כי עביד רבנן תקנתא בממונא והוא אך למותר ולהנ"ל א"ש דאע"ג דגט הוה רק איסור דרבנן לא שייך תקנתא וזה נכון בפשט

אך קשה ע"ז דהרי הא דמפלפל הש"ס מהא דאין מעידין מוכח דאי סי' דאורייתא מתירין א"א ע"י סי' ודאי הא דאין מעידין אע"פ שיש סי' מתניתין דיבמות יש לומר דהוה רק איסור דרבנן כמבואר בבכורות דפרצוף פנים בלא