אהל אברהם צב

לא היה בעולם עדיין ואעפ"כ נקרא על שם האב כיון שבשעת לידה אדם שמו והוא הדין גם כשלידתו בקדושה והרי דייקו רז"ל לומר גר שנתגייר כקטן שנולד ודוקא כשנשתנה אחר הלידה הטבעיות אין יחוס לאב עליו כיון שנשתנה לאחר הלידה הטבעיות בלידות הדת. אבל אם בשעת לידה הטבעיות הוא ישראל שפיר ראוי ליחסו על האב אם לא מטעם וזרמת סוסים דרחמנא אפקרי' לזרעי' כן עלה על דעתי. וזמן מה אח"כ מצאתי תוס' ר"פ יש בכור [ד"ה נתגיירה] כתבו דגם בכה"ג שייך גר שנתגייר עיי"ש. והנה לפי דברי תוס' הנ"ל דלא נחתו לחלק כהנ"ל וא"כ למ"ד עובר לאו ירך אמו (דא"כ) גם האם אין לה יחוס לולד רק משעת הריון ולא מלידה וא"כ גם בת שמהני טבילת אם להולד שיהי' כבת ישראל גמורה מ"מ אפי' אחיות מן האם איננו, בלידתן בקדושה אם לא כמ"ש בתחלה דמה שנתגדל אח"כ נקרא על שם האם ועיין

ואחרי שובי נחמתי שיש לומר דוקא גר שנתגייר אחר הליד' ומבטן אמו נכרית יצא הולד ואח"כ נתגייר כיון שנתגייר ונתקדש בקדושת ישראל המפריד בין הדבקים כי בעת לידתו היתה אמו נכרית והוא נכנס תחת כנפי השכינ' להיות מעדת ישראל נתפרדה החבילה והקורבה ביניהם. אבל בלידתו בקדושה דאמו היתה ישראלית לעת יצא מבטן אמו גם שהוא עדיין לא נתקדש בקדושת ישראל עד שימול ויטביל אח"כ להיות מעדת ישראל הן בכניסתו תחת כנפי השכינה הוא מקרב עצמו להיות עם אחד מבטן אשר יצא ולא נתפרדה החבילה והקורבה ביניהם לאמור גר שנתגייר כקטן שנולד א זה אמו. אבל בלידתו שלא בקדושה גם שנתגיירה אמו תחלה והוא אחר כך שפיר לומר גר שנתגייר כקטן שנולד דתיכף כשנתגיירה אמו היא כקטן שנולד ונתפרדה החבילה ודוק היטב

עוד בה שלישיה דלולא דמסתפינא אמינא דהא דאמר ר"י ע"ח דבנה א"צ טבילה דלא הוה חציצה אבל טבילת אמו] לא מהני דעובר לאו ירך אמו היינו לאחר ארבעים יום ליצירת הולד אבל תוך מ' יום דהוה מיא בעלמא כמו שמבואר בש"ס ס"פ אלמנה ס"ט ע"ב ודאי העובר הוה במעי אמו כישראל. והנה בימי קליטה אם נקלט הזרע לאחר שנתגיירה פשיטא ליה דהוה ישראל ומשכחת לה כהאי גוונא אחין תאומי' מן האם ולא מן האב ועיין

ס' ע

סוגי' דסימנים דאורייתא

ב"מ כ"ז ע"א

מתניתין אף השמלה היתה בכלל כ"א וכו'. הנה יש לדקדק דהרי אינו רק בכלל כל אבדת אחיך אבל חמור ושה ושור לא אתי' שמלה מבינייהו וא"כ היאך קתני בכלל כל אלו וצריך לומר דנקט לרבותא דלא מבעי' דאי לא הוה כתיב רק כל אבדת אחיך ודאי הכל בכלל אבל השתא דנקט הנך פרטות א"כ ס"ד דצריך שמלה לפרט וכלל כדי למדרש שור וחמור ושה לאידך דרשות וצריך למנקט שמלה אך באמת כתב תוס' בבא קמא דף נ"ד ע"א ד"ה שה [דא"צ כאן פרט וכלל דמאביד' סתם הוה שמעינין כל אבידה] עיי"ש ושפיר נקט תנא דשמלה בכלל כל אלו אפי' כתיב שור וחמור ושה וכל אבדת אחיך ופשוט

רש"י דיה ויש לה תובעין שלא נעשית אלא בידים ולא באת מן ההפקר ולמעוטי מידי דמיאש ולא כמ"ש תוספת בבא קמא [דף ס"ו ע"א ד"ה מוצא] בשם רש"י דלמעוטי הפקר אתי' ואמנם צריך ביאור דהיאך ממעטין מזה יאוש והרי גם שמלה אפשר שנתיאש ואם מודה רש"י לדברי תוס' דשמלה כיון שיש בה סימנים מסתמא אינו מיאש א"כ למה ליה לרש"י לפרש תובעין שאינו מן ההפקר ולא קמפרש כפי' תוס' דאינו מיאש. והנראה דקשי' ליה לרש"י למ"ד סימנים דאורייתא וילפינן משמלה איך ילפינין תרתי משמלה יאוש וסימנין דלמא לא אתיא רק לחדא לפי' תוס' דאין שמלה מיוחדת רק בזה שיש לה הסימנים ולכך מבאר רש"י דשמלה מיוחדת בשני דברים האחד שיש לה סימן והשני שיש לה בעלים תובעין שלא באת מן ההפקר וא"כ גם עתה יש לה תובעין דמסתמא לא מיאש בדבר שיש סימנין כפי' תוס' וא"כ ע"כ שמלה דכתב רחמנא לאשמעינין הנך תרתי סימנין ויאוש דאי סימנין לחוד לנקט דבר אחר שיש בה סימנין אלא ודאי דנקט שמלה שיש תובעין למעוטי יאוש. ויאוש לחוד א"א לומר דמ"ד סימנין דאורייתא ס"ל דאי לא מהדרינין ע"י סימנין אין הפרש בין יש בה סי' או אין בה סי' וגם בדבר שיש בה סי' מייאש דהא דכ' תוס' דאע"ג דלא מהדרינין ע"י סימנין ליכא יאוש דע"י סי' ימצא עדים כן צ"ל אי סימנים לאו דאורייתא אבל אם נימא דתנא סבר סי' דאורייתא שפיר י"ל דס"ל דאי לא מהדרינין אבדה בסימנין גם בדבר שיש בה סי' מייאש. וא"כ ע"כ שמלה אתי' דסימנים דאורייתא וגם יאוש מוכח מדנקט שמלה שיש לה תובעין ולא נקט דבר שיש בו סי' ואין מיוחדת בתובעין ודוק

[אב"ה הכוונה לענ"ד דא"א לומר דנקט שמלה למילף מיני' סימנין לחוד דא"כ לנקוט דבר שאינו מיוחדת דוקא שא"א להיות אלא של בעלים ואי דנקט למילף מיניה יאוש, דבלא יאוש דוקא צריך להחזיר. ואין מרומז בזה סי' דאפשר דוקא בעדים. אך כיון דס"ל לתנא באמת דסימנין דאורייתא עכ"פ. דודאי לא מתרמי סימנין כסימנין. ואך בשמלה אין מרומז דאפשר דוקא בעדים מחזירין ולא בסי' כתקנתא דרבנן משום רמאין א"כ כיון דיודע דלא מהדרי לי' בסי' ודאי מיאש דדוקא אי סי' לאו דאורייתא דהחסרון הוא משום דהסי' אינו ראיה דזה הוא מה שאבד דאתרמי סי' כסי', שפיר כתבו תוס' דאינו מיאש בסי' דעכ"פ ע"י הסי' ימצא עדים שיכירו בט"ע שראו הטלית אצלו דיודע הוא שמחזיקין אותו לאיש אמון בו. משא"כ אי באמת סי' דאורייתא והוא ראיה ברורה ואעפ"כ לא מהדרינין ליה דלמא משקר ואינו אמת שאבד. ודאי מיאש דיודע שמחזיקין אותו לאיש רמאי. ודלמא היה בידו שאול או מכרו לאחר. ולמצוא עדים דלאו רמאי הוא אינו סומך. ואין להקשות דלמא באמת סי' ל"ד דשמלה רק ליאוש. דז"א דא"כ היאך נקט התוה"ק שמלה ליאוש ודאי יותר מסתבר למילף מיניה דסי' המה ראי'. ואי דא"כ לנקוט דבר בסי' לחוד אכתי נטעה למילף שניהם דסי' דאורייתא ויאוש ואך הקושיא דלמא לעולם סי' דאורייתא ורק אין מהדרינין וקרא דשמלה רק ליאוש. ואי דנטעה למילף שניהם דמהדרי' וגם ליאוש זה א"א דהרי אי סי' דאורייתא ואעפ"כ לא מהדרינין הטעם ע"כ משום דעד דרוש מלמד דחיישי' לרמאות וליכא למטעי. אלא ודאי דליאוש לחודא ובאמת לא מהדרי' וע"ז מתרץ רבינו ז"ל דא"כ ממ"נ יאוש וע"כ מוכח דהכתוב בא למילף שניהם דמהדרינין וגם יאוש ועד דרוש אחיך ע"כ אתי' דכ"ז שלא ידעינין שאינו רמאי לא יחזיר. אבל באינו רמאי מחזירין אפילו כסימנין] (ע"כ הג"ה מב"ה). ואמנם לפ"ז גם אי סי' דאורייתא שפיר ילפינין משמלה יאוש ורש"י ב"ק ס"ו כתב יאוש ילפינין מאשר תאבד

ולכן נראה דרש"י ס"ל דמשמלה ליכא למילף רק חדא או סי' דאורייתא או יאוש ולמ"ד סימנין דאורייתא תובעין מתניתין כדי נסבא דממקום אחר ילפינין דיאוש קני וקאמר מתני' דע"י סי' יש לה תובעין וליכא יאוש ולמ"ד סימנין לאו דאורייתא משמלה ילפינין יאוש ואשר תאבד אתי' אפי' לא ידע כדמוכח סוגיא דלעיל. ואך למ"ד סי' לאו דאורייתא ואתיא שמלה ליאוש קשיא דמסתבר יותר לרבות משמלה סי' דמחזירין ע"י סימנין מלרבות דיאוש קני ולכן פי' רש"י דשמלה יש לה תובעין שאינו הפקר ומשמע יותר דשמלה אתי' לרבות דיאוש קני דאי לסימנין לנקוט דבר שיש בו סי' לחודא ובב"ק פי' רש"י למ"ד סי' דאורייתא אתיא יאוש מאשר תאבד ודוק. ואמנם לפי' תוס' דסימנים ותובעין חדא הם קשה טובא דמנ"ל דשמלה אתי' לשתי דרשות לסימנים ויאוש. והנראה לפמ"ש דליאוש לחודא א"א לומר דאתי' שמלה דאי אמרי' סי' דאורייתא סבירא לן דאי לא מהדרינין בסימנין גם בשמלה איכא יאוש ולא אמרינין דע"י סי' ימצא עדים וא"כ רק הקושיא דלמא אתי לסימנין לחודא וע"ז י"ל דודאי מאשר תאבד ומצאתה