אהל אברהם צא

אוכל לעסוק בתורה ובעבודה ואם כי מצער היא כי גברה השיבה והשינוי המקום והאויר גורם לב יודע מרת נפשו ולפניו נגלו כל תעלומות ובו בטח לבי כי לפום צערא אגרא. ובהיות כי אין בידי כח לירד לעומק הלכה כאשר הורגלתי בעודני בימי אבי, אמרתי להשתעשע עם מעכ"ת על דבר ההלכה אשר כבודו ביקש ממני בעניני חליצה. ואם כי אין אתי דבר לחדש אך בעניי ת"ל מצאתי טעם לדברי הגאונים אשר כמה דברים הקפידו עלי' בעניני חליצה. וכבר נתעוררו גאוני בתראי שנראין הדברים ח"ו כיתר שאת ויעיין בש"ש. ואנכי הקטן באתי לחזק דבריהם וכל דבריהם כגחלי אש וחלילה לי להסכים לשנות דבר מאשר הנהיגו רבותינו הדור שלפנינו מחוט ועד שרוך נעל ואם ראשונים וכו' וכי אכשר דרא. ואמת הדבר גם שמעודי ת"ל מנעתי עצמי מלסדר גיטין רק לעת זקנותי מפאת ההכרח הגדול סדרתי ב' גיטין. אבל לחליצה כבר אמרו רז"ל להדביק וכמה פעמי' סדרתי חליצה עם רבנים מומחים מפורסמים ולא שניתי דבר חלילה מסדר החליצ' וקפדתי להיות המנעל מעור אחד והתפירות מן הצד גם שיהי' למנעל צורת כנודע צורת המנעלים שנעשין כזה שקורין [אויף איין פוס געריכט] וזולת זה עשיתי ככל הסדר המבואר. והנה נבוא אל המבוקש הנה מכ"ת צדיק וירא שמים רוצה לצאת ידי שניהם דעת הגאון נודע ביהודא ודעת הגאון מהרז"ע זצ"ל [אב"ה עיין נודע ביהודה מהד"ק אה"ע סי' צ"ד. דהגאון מו"ה זלמן עמריך ר"ל דלא תגביה כלל רק דע"י שצריך למדחסיה נעשה ממילא קצת הגבהת הרגל ע"י שתשמיט המנעל והגאון בנ"ב חולק דהגבהת הרגל היא תחלת מעשה החליצה. והא דצריך למדחסי' היינו קודם החליצה עיי"ש]. ומי כחכם יודע פשר בעצה עמוקה וז"ל דאשה תהיה מגבהת הרגל מלפניו רק עקבו יהיה מדחסא כי עיקר המצוה חליצת העקב וכו' ולא הסכימה דעתי בזה חלילה לשנות מהמבואר בס' חליצה ואשר נהגו רבותינו ז"ל ואם כי דבריהם א"צ חיזוק למען אשיב שולחי דבר המתיישב אל לב יגעתי ות"ל מצאתי אחר העיון אשר תנוח דעתי על מה הוטבעו הדברי' הנאמרים כהלכה בסדר החליצה

הנה מבואר בדברי רב [ק"ב ע"א] דהתרת יבמה בשמוטת רוב העקב. ובברייתא מבואר דגם התרת הרצועות מעכב. וגם בירושלמי בשם רב דעיקר חליצה התרת רצועות ובאמת קשה לי דהרא"ש לא דייק מברייתא והנה כבר ביאר הרא"ש הדברים דודאי עיקר החליצה שמוטת העקב ממנעל ואך במנעל שאין עומד ברגלו לבוש מהודק בלא רצועות צריך קשירת רצועות להעמידו ברגלו ואך עיקר החליצה היא השמטת המנעל מעקב ולדעת הירושלמי לא התירה התורה מקרא דמעל רגלו רק קשירת רצועות המעמידים את המנעל שעל העקב וכדומה והנה לפי זה כיון שעיקר החליצה השמטת המנעל מעל עקבו צריך לדקדק שיהיה עקבו כולו בתוך המנעל כדרך לבישת המנעל לא שיהיה העקב מוגבה קצת משולי המנעל גם שהמנעל עולה על עקבו אין זה חליצת עקב מהמנעל ולזה אמר אמימר שצריך למדחסי לכרעיה שיהי' העקב ממש על שולי המנעל שתהיה החליצה כשרה ולדברי הרי"ף לפי מה שפי' הראשונים דדברי אמימר הם לעכב דפסול היא לכוונה זאת דצריך למדחסי לכרעי ואם לא דחסו שאין העקב עד שולי המנעל פסולה החליצה כי המנעל צריך להיות לבוש באופן שראוי להלך עמו וזה שעקבו עד שולי המנעל. וע"ז שפיר קאמר הרי"ף דהך מימרא דאמימר מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה לא חלץ תלי בזה כיון דרגל הוא העקב וא"א להלוך בו אערעא פסול

והנה מבואר במימרא דרב דקפיד דוקא בסנדל דטייעא דמיהדק טפי מזה למדו הראשונים ק"ו אנן דלית לן סנדל רק מנעל לחוש לדבר לעשות שנצין ורצועות להיות המנעל אדוק בעקבו ולא יזיז זיז כ"ש העקב מהמנעל עד שעת חליצת העקב גם צריך להיות המנעל לבוש כדרכו באופן שיוכל לילך בו לא כאשר דימה הגאון מהר"ז לעשות כי אין היתר בהשמטת המנעל מעקב רק אם המנעל לבוש כראוי. ולזה דקדקו הראשונים להיות סדר החליצה בהגבהת הרגל קודם השמטת המנעל להראות לעם יפיה כי ע"י שתחזיק הרגל בידה השמאלית שלא ינענע הרגל עדיין המנעל לא זז זוזה כ"ש והעקב על שולי המנעל כראוי ותהיה החליצה כדת ש"ת. והנה לפי דעת הירושלמי לולא קרא דמעל רגלו. הקשירה של הרצועות שמעמידן את המנעל לאדקי ברגל להיות ראוי להלוך פסולים אם הם למעלה מהרגל גם מהארכובא למטה דעקב הוא הרגל דוקא. ומעתה גם שהתירה התורה הקשירה שהוא מעמיד המנעל מעל רגלו דהיינו השוק אבל אם הרצועות או הקשר על גבי המנעל אשר הוא בשוק הוה מעל דמעל ובזה לא התירה התורה להיות מעמיד הרגל בעקב המנעל מעל דמעל לזאת השכילו הראשונים לחתוך מקום הכריכות הרצועות כל מה שאפשר וגם להיות הקשר על בשר השוק ממש את כל אלה ראיתי להבין דעת רבותינו הראשונים אשר לבן כפתחו של אולם והא דאמר הש"ס דפנתא מע"ג ארקתא לא הוה מעל דמעל היינו כיון דשניהם במקום הרגל ממש וכיון דשליף תרוייהו שפיר כמ"ש רש"י ודוק

וידע מעכ"ת כי ד' ב"ש בס"ק כ"ה [תמוהין] דדברי הרא"ש רק בשני מנעלים של עור אבל ע"ג בתי שוקיים ודאי פסול אפי' חלץ להם ג"כ דחליצת מנעל הוה מעל דמעל וחליצת בתי שוקיים לא הוה חליצת מנעל ובודאי איירי המחבר בכך שחלץ גם הבתי שוקיים דאל"כ פשיטא דפסול דלא הוה גילוי כרעא וד' הרשב"א בחי' בשם הירושלמי דמכשיר באנפלאי בתוך המנעל היינו כאחת דוקא דהוה חליצת מנעל וגילוי כרעא כאחת עיי"ש ודוק. ומ"ש מכ"ת דבנים כסי' דוקא [בבן קיימא] כמבואר בתוס' יבמות [י"ג ע"ב ד"ה ר"ז] כבר כ' הב"ש כזה בסי' קנ"ה [ס"ק י"ח] ואסיים בברכה יחוג חג המצות בדיצות ועוד נזכה להקריב קרבן ה' במועדו ד' ידידו החותם בברכה הק' אברהם שאג מפ"ש

סי' סט

נבוכו עשתונותי הא דקאמר הש"ס יבמות ע"ח דנכרית מעוברת שנתגיירה, בנה א"צ טבילה ולמ"ד עובר לאו ירך אמו מטעם דלא הוה חציצה ויש בזה ג' שיטות לדעת הרא"ה שהביא הנמוקי פ' החולץ [בהא דגר שמל ולא טבל מ"ז ע"ב] הוה גר בלא מילה כנקבה וכשנולד מלין כשאר בן ישראל למצות מילה ולא לגרות. אבל דעת הרמב"ן דאינו גר עד שנמול אח"כ והוכיח מזה דבדיעבד טבילה קודם מילה עלתה לו עיי"ש בנימוקי ובחי' רמב"ן. ורשב"א הוסיף לומר דאפילו טבילה לא עלתה לו ובנה דנקט הש"ס לאו דוקא ודוקא בת דמהני טבילה נתגיירה ע"י אמה. ועתה מאן מתרגם לי לשי' הרשב"א והרמב"ן הורתו שלא בקדושה ולידתן בקדושה להיות אחין מן האם הרי אין מועיל הגרות עד שנתגייר ונמול ובריית' צ"ז ע"ב [דחייבין משום אשת אח] לא משכחת לה פתרי למ"ד עובר לאו ירך אמו. וכבר עלה בדעתי לומר דודאי כיון דעובר לאו ירך אמו מה שכבר נתגדל מהעובר כשנתגיירה איננה מגופה ולא מהני מה שנתגיירה אמה שיהיה הולד כמותה מה שתהיה אחר שנתגיירה. אבל מה שגדל הולד עדיין היא מגופה ויש בו אחוה מן האם בקדושה גם שמקצת היה שלא בקדושה מ"מ איסור אחין מן האם עליהם מהחלק שנתגדל אח"כ ולא שקטה רוחי בזה

ודע דמלבד זה ק' לי טובא הא דאמר רש"י שם דבהורתו שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא שייך לומר גר שנתגייר כקטן שנולד ומאז ימי חרפי עמדתי משתומם על מה זה [אב"ה. הכוונה דלענין שאר מן האב מה מהני לידתו בקדושה עיין רש"י ריש צ"ח ע"א ד"ה לא תימא] ונתיישבתי בדעתי ליישב כך דהרי האב אין לו יחוס על הבן רק מפאת הזרע שנקלט והורה גבר והרי כל מ' יום הוא כמים בעלמא וגם אח"כ במעי אמו העובר לאו אדם ורק בשעת לידה הוא במדרגת אדם ועל כל זה יחס התורה הקדושה את הנולד לאב וע"כ הדת ניתן מה שיהיה בשעת לידה ע"י הטיפה זרע מהאב נקרא על שמו וא"כ אם לידתו בקדושה מה בכך שבשעת הריון היתה נכרית הרי הולד