אהל אברהם צ

לחוש גם לדברי הרמב"ם דס"ל דגם בבא עליה הוה ספק אולי אפקרה נפשה לגבי אחרים וכש"כ לדעת שאר פוסקים דס"ל דבבא עליה לא חיישינין דאפקרה נפשה לגבי אחרים והכא מפאת החזקה מחמרינין כאלו ודאי בא עליה כן אפשר לומר

עוד יש מקום לומר דשפיר יש לחוש לאיסור קרוביו. דכבר כתב הרמב"ם דכל קדושי שתוקי הם ספק א"א דאולי היא ערוה לו. ולכאורה הדבר צריך ביאור למה לא ניזל בתר רוב והראב"ד לא השיג לי בזה. אך באסופי שכ' הרמב"ם שאם נמצא נכרי או עבד א' בעיר חוששים דלמא נכרי הוא ואם קידש גיורת הוה קידושי ספק ע"ז השיג הראב"ד רוב ישראל ישראל ואם קידש גיורת דאין חשש קורבה בה אין כאן ספק אבל בהא דשתוקי לא השיג וטעמא בעי. וע"כ צ"ל כמ"ש הרמב"ן ז"ל בהא דאומר לשלוחו צא וקדש [לי] אשה סתם דאסור בכל הנשים דהיינו מדינא ול"ל דאזלי' בתר רוב דהוה קבוע וכמחצה דמי. וגם בשתוקי כן כיון דודאי יש לו אב וחיישינין דלמא אותה שקידש היא אחותו והוה ספק א"א א"כ יפלא למה באמת שתוקי מותר בבת ישראל ולא חיישינין שישא אחותו. ובאמת כמה טרח ויגע הרמב"ם בחבורו [פט"ו מהל' א"ב הל' כ"ט] והביא ראיות דשתוקי מותר לישא אשה ולא חיישינין לעריות אך מ"מ טעמא בעי אמאי מותר. ואם נאמר דקבוע זו שאינו ניכר הוה רק קבוע דרבנן אפשר לומר דלאסרו לשתוקי לכל העולם לא חששו לקבוע זה ודוקא באומר לשלוחו דפשע לעשות שליח כזה העמידו דבריהם ומעתה יש לומר כיון דבאמת כל שתוקי ראוי לאסור בנשים מחשש איסור קרובים אך לא העמידו חכמים דבריהם בשתוקי לאסור קבוע דרבנן על כל העולם. וא"כ באומרת מפלוני נתעברה גם שהוא מכחיש ואוקי חד לגבי חד הדר דינא לחוש לאיסור קרובים של אותו פלוני דהרי מפאת הדין היה ראוי לאסור לכל העול'. והדברים ניכרים דברי אמת שזה הוא הטעם לחוש לאיסור קרוביו באומר' מפלוני כיון דמד' הרמב"ם מוכח דיש מקום לאסור על השתוקי כל הנשים מחשש קורבה דוק והפוך בה

והדרן לדידן הנה הרמב"ן שם בהא דאומר לשלוחו דכתב דאסור מדינא בכל הנשים מחשש קבוע מתרץ הא דכל היתומות פנויות מותרת לאיש ולא חיישינין דלמא קיבל בה אביה קידושין מהשליח הזה משום דמוקמינין לה אחזק' חזקת היתר אך להמשלח להתיר אשה ולא נחוש לחשש דהיא אחות הנתקדשה לא מהני חזקת אחותה אשר אין אנו דנין עליה וכבר הקשו האחרונים גם בנודע ביהודא דהרי חזקה כזה מהני ומאז כתבתי על הגליון דדברי הרמב"ן ברורים דודאי בעלמא מהני חזקה כזו. אך בהא דאומר לשלוחו הרי מכח חזקה דשליח עשה שליחותו ודאי קידש אשה אחת ויצאה מחזקת פנויה. וא"כ מאי חזית לומר לאוקמא אחזקה אותה שהוא רוצה לקדש כיון דע"י זה נוציא אחרת מחזקה. וניהו דכח חזקה כך לאוקמא אחזקה כל אחת ואחת והרי בשני שבילין בצ"ה שניהם טהורים מכח חזקה עיין תוס' ריש פרק ב' נזירים היינו אם אנו דנין על אותו איש שיש לו החזקה הוא גופו כגון היתומה שבאת להנשא וכדברי הרמב"ן ז"ל. אבל להתיר להמשלח אשה מכח חזקת אחותה כיון דאין אנו דנין על אחותה ולה אין חזקה לא מהני החזקה כיון שע"כ מוציאין אחת מחזקה וזה לענ"ד ב"ה עצה עמוקה ליישב ד' הרמב"ן ז"ל

ומעתה יש לומר דודאי אם בא השתוקי לישא אשה שפיר דמי לאומר לשלוחו דהרי אם רוצה השתוקי לישא אשה דיש לחוש דלמא זאת שרוצה לישא היא אחותו שאביה שלה בא על אמו והוא בנו וזאת אחותו ואם נאמר דמוקמינין האב על חזקת כשרות ולא הוא זה שבעל אמו אנחנו מוציאין אחר מחזקה ולא מהני חזקת האב להתיר השתוקי באשה זו אבל בעובדא דידן דאחוהו דמתנא רוצה ליבם אשת אחיו ואין לנו לדון כלל בנדון השתוקי ודאי מהני חזקת האח לאחוהו דמתנא דהוא כשר ואין לו בן דסברת הרמב"ן דוקא בכה"ג שע"כ עכשיו אנו באנו לדון על הדבר וכגון האומר לשלוחו דהרי יש לחוש דלמא אחותו היא נתקדשה לו. ולכן היתומות הפנויות מותרת דאין לנו לדון עכשיו על המשלח וכיון שכן גם לדעת הרמב"ם גם אם דעת הרמב"ם להחמיר לאסור לקרובי הנטען יש לחלק בין הפרקים דליבם לא חיישינין כך אפשר לצדד להקל בעובדא דידן אך חלילה לי לעמוס על נפשי בדבר ערוה חמורה לדון ולהורות הלכה למעשה עד כי אם יתחילו משאר גאוני הזמן לפתוח בכח היתרא, אז אשובה אראה לעיין בדבר אם ורצה מעכ"ת לדעת דעתי הפעוטה אלה דברי ידידו הדש"ת הק' אברהם שאג מפ"ש

סי' סז

לקדוש ה' מכובד יד"נ הרב הגאון מופת הדור כקש"ת מוהר"ר יודא אסאד נ"י האבדק"ק ס"ה יע"א

אשר בדק לן מר ע"ד הגאונים הפני יהושע והפלאה ז"ל דפשיטא להו שעל היבמה מצוה להתיבם כמבואר בפ"י כתובות דף מ' [גמ' ד"ה אבל] ובהפלאה כתובות כ"ד [ע"ב רש"י ד"ה דאיסור] ומר ניהו רבה מצא לא כן בספר החינוך מצוה תקצ"ח מפרש יצא לומר דנוהג בזכרים הן גם בעיני יפלא שהעלימו הגאונים הנ"ל ז"ל עין מזה. ואמנם מה שמעכ"ת רוצה להכריח כדעת הרא"ה ז"ל מדאצטריך קר ויבמה אפי' בע"כ מוכח דאין על היבמה מצוה דאם כן למ"ל קרא דכופין פשיטא דכופין כעל שאר מצוה דכופין עד שתצא נפשו אחרי בקשת מחילת מעכ"ת, ראי' זו אינני מכיר דגם דמצוה עליה וכופין אותה מ"מ אינה נקנית בע"כ. ואם בא עליה באונס לא נקנית לו להיות אשתו, ודאי אם כופין אותה עד שתאמר רוצה אני היא אשתו כתלוי' וזבין כמבואר בסוגי' דתלוי' וזבין אבל אם רק בע"כ היתה הביאה שלא מדעתה לא נקנית כלל ואתי קרא ויבמה לגלות דאפי' בע"כ נקנית לו לאשה ולענ"ד זה פשוט מאוד

ולעומת זה הנה ראיית הפלאה לכאורה מוכרח (דאין) [דגם] עליה מצוה וקשה טובא לדעת החינוך האיך תדחה עשה דיבום הלאו אם אין מצוה ביבמה. והנה באיסורי כהונה יש לומר כדעת הר"א ממיץ שהביא חידושי רשב"א דרק היכא דאיהו מוזהר יעיי"ש אך הרי גם בממזר קאמר הש"ס דמייבמת מתורה וא"כ צ"ע. ואולי אפשר לומר דס"ל להרא"ה [אב"ה. כפי הנרא'. חסר דאשה מצווה אלא לתוהו בראה] וא"כ כיון שאסורה לכ"ע מחמת זיקה מותרת ליבמה גם שהוא מחייבי לאוין לקיים מצות עשה דשבת. אך במצוה א' משמע מד' הרא"ה ז"ל דבאשה אין מצוה כלל וא"כ צ"ע?

והנה לדעתי יש להסביר ס' החינוך דמצות יבום רק על הזכרים מטעם הנ"ל דרק על איש מצות פריה ורביה וסוד התורה הטיל על היבם לקיים זרע לאחיו כמבואר שם בשרש אבל כיון [שאשה] פטורה לקיים שבת וכיון שלעצמה אין עליה חיוב לקיים זרע לא חייבה התורה אותה לקיים זרע לבעלה. ואגב אעורר למעכ"ת בספר החינוך בסי' תקצ"ז כמסתפק אם לאו דלא תהיה חוצה היא מוזהרת על כך מה ראה על ככה דהרי השוה הכתוב אשה לכל עונשין שבתורה וביבמות פ"ד פריך הש"ס למ"ל לא יקחו תיפוק דהשוה. והדבר צ"ע ואולי לפמ"ש יש ליישב קצת ואם ימצא מעכ"ת ישוב בדבר יודיעני ברב טובו הכ"ד ידידו החותם בברכה אוה"נ דש"ת אברהם שאג מפ"ש

סי' סח

שיל"ת עה"ק ירושלם תוב"ב ער"ח ניסן תרל"ד לפ"ק יברכך ה' מציון, ובטוב ירושלם יראה אהובי יד"נ הרב המאה"ג המפורסם צדיק וישר כבוד מו"ה נפתלי סופר נרו יאיר ויברך בברכה משולשת אכי"ר

נעימות מכתבו הגיעני ושמחתי על אמרותיו. ואני תפלה שירחיב ה' גבולו ורצון יראיו יעשה להוציא כאור את מחשבתו הטהורה אשר נכספה וכלתה נפשו לעשות יגמור ה' בעדו. ומה שנוגע בעניני גופי ומעמדי הן וכי לאכול וכו' ושבח והודאה להטוב והמטיב יתברך שמו על כל רגע אשר