אהל אברהם פו

קדושין. ועיין ש"מ כתובות מחלק דשם בזבין לא נהנה כלל וכן בע"מ לכונסה וא"כ בנישואין דטב לה לא מהני גילוי דעת ואגב אזכיר למעכ"ת מה שכתבתי ליישב דברי הטור סי' כ"ז שכתב והיא זונה האמורה בתורה והוא פלא, דלפמ"ש [אב"ה. חבל על דלא משתכחין שהפסיק להעתיק באמצע הענין]

סי' נט

טיל"ת עה"ק ירושלם תובב"א ח' מרחשון תרל"ה לפ"ק. לידידי תלמידי הרב המופלג צדיק וישר כבוד מו"ה משה מנחם וועכסלער יושב בעיר שוואבאך במדינת בייערן

אשר שאל מעלתו מאתי אם יש לחוש לבלתי היות הרב המסדר קדושין מעדי הקדושין כי אומרי' שהרה"ג המפורסם מו"ה הירץ זצ"ל מנע עצמו מזה מחשש נוגע בדבר ומעלתו האריך בדבר וביקש לדעת דעתי העניה היכן נוטה והנה ודאי מקום החשש הוא מאחר שיש לרב המסדר דבק קצוב בשכרו שמסדר הקדושין כנהוג בכל המדינות או לקבל רח"ש מכל נשואין וא"כ הוה הרב המסדר נוגע בדבר גם שאין מקבל שכר העדות מ"מ ע"י קדושין הוא מקבל שכרו הקצוב וחשש אחר אין לו מקום כאן. וכבר כתב הרמב"ם פט"ז מהלכות עדות הלכה ד' שאם יש לעד צד הנאה אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הוה נוגע עיי"ש. וא"כ יש מקום לחשש שיש להרב המסדר הנאה שמקבל שכרו הקצוב מחמת הנשואין ע"י עדות שמעיד על הקדושין. וכבר האריך בס' גט פשוט בסי' ק"ך והביא קושית מהריב"ל בהא דאמרו רז"ל [בכורות כ"ט ע"א] הנוטל שכר להעיד עדותו בטל מטעם קנס דעבר על מה אני בחנם תיפוק ליה דהוה נוגע בעדות כיון שמקבל שכר על העדות ותי' שם ב' תי' התי' הא' כדעת העיר שושן שהביא הסמ"ע וש"ך ריש סי' ל"ו דלא חשוד לשקר רק דפסול מטעם דהוה כבעל דבר עצמו כיון דיש לו הנאה מעדות זו וא"כ כ"ז אם על ידי העדות יש לו ריוח ממון או הנאה כגון שמעמידה בפני בעל חובו [ב"ב מ"ג ע"א] וכדומה אבל הנוטל שכר להעיד דמגוף העדות אין לו הנאה רק דמקבל שכרו ודבר המעיד עליו אין לו זכות בו כשר להעיד דלא חשוד לשקר

ואמנם הסמ"ע וש"ך ושאר האחרונים דחו דעת הע"ש דנוגע פסול דחשוד לשקר ובתומים שם תמה דמדברי הראב"ד וריטב"א שהובא בסי' ל"ו [מוכח כדברי הע"ש] ואינני מבין דעדיין נוכל לומר דחשוד לשקר והוה כמעיד על עצמו ולהכי עדותו בטל ולא שייך תחלתו בפסול. וא"כ לטעם דנוגע בעדות חשוד לשקר קשה קושית מהריב"ל דנוטל שכר להעיד תהיה עדותו בטל מדאורייתא דחשוד לשקר למען יקבל שכרו ותי' דצריך קרא מה אני בחנם שנוטל רק שכר טרחא שהולך לב"ד להעיד דבכה"ג ליכא חשש דיעיד שקר וגם מה שהתיר הרשב"א לקבל שכר להיות עד בדבר היינו רק בשכר טרחא אבל ליטול יותר משכר טרחא באמת פסול מדאורייתא מטעם נוגע כיון שיש לו הנאת ממון ע"י שמעיד בב"ד על הדבר גם שאין הנאה בא מגוף העדות. ושם הביא הגט פשוט בשם א' קדוש מדבר לתרץ קושית הריב"ל דבשניהם נותנין שכר להעיד ונוטל משניהם בשוה דאין כאן שום הטיה וחשש עדות שקר בזה אסרה התורה ליטול שכר מטעם מה אני בחנם והגט פשוט מפקפק דעדיין יש חשש דמעיד שקר ע"פ האומד מהשמועה להרויח השכר וכל זה יש רק חשש בעדות לברר האמת אבל בגיטין וקידושין דקיום הדבר דוקא ע"פ עדים ושניהם רוצים בדבר כגון עדי קדושין דהמקדש בלא עדים אינן קדושין ושניהם נותנין שכר שיהיו אלו עדים בדבר הרי אין כאן חשש הטיה בשעת המעשה הקדושין מה אמרת אם לאחר המעשה יצטרכו להעיד על הקדושין יש חשש הטיה וכמו שפקפק הג"פ כל זה היכא שבאמת נוטל שכר להעיד יש חשש דלאחר זמן יעיד מתוך אומדנא וכדומה לבלתי בא בשכרו. אבל בגונא דידן דבאמת אין מקבל שכר להעיד. ואך נוטל שכרו המיועד לו מה חשש איכא הרי בשעת מעשה הקדושין אין כאן חשש שקר והטיה. ואם אח"כ יצטרך לעדות אין להרב שום נגיעה ולא עליו לדעת ולהעיד בדבר ואם אינו זוכר מפאת זה לא עליו החיוב להחזיר מה שקיבל כי לא קיבל שכר עדות ואין כאן חשש כלל וכלל אשר לפענ"ד אין כאן חשש כלל ופוק חזי מנהג ישראל ותל"מ ידידו הדו"ש

סי' ס

אודיע צערי לרבים אשר נצטערתי מאוד בסידור הגט אשר החמירו בה הראשונים ואחרונים להקנות הקלף וכל מכשירים להבעל ועיקר הטעם שיכוין הבעל לקנותה ואע"ג דחצרו של אדם קונה שלא מדעתו אולי ידו גרע מחצרו ואין קונה אלא מדעת ועיין קצות סי' רס"ח והעיקר לדעתי אמת ונכון דברי הגאון בנתיבות המשפט דודאי ידו לא גרע מחצרו וקונה שלא מדעת אך מטעם ידו לא נקנה רק מה שהוא ממש בידו ומה שחוץ לידו לא נקנה רק בהגבהה עיי"ש בסי' רס"ח וכן כתב בסי' קצ"ח וא"כ ג"כ צריכים לתקנת ראשוני' ואחרוני' להקנות קלף וכל הצריך לגט לבעל. אך לא ידעתי למה לא חששו לתקן להקנות הגט לאחר כתיבה שוב שנית לצאת דעת החוששים דאומן קונה בשבח כלי וא"כ אין מועיל הקנאת קלף קודם כתיבה כיון שהסופר קונה בשבח הגט. והבעל אין מתכוין אח"כ לקנות הגט וגם אין הדעת הסופר להקנות כי דעתם שא"צ שוב קנין שנית באשר שכבר נקנה (להבעל) קודם כתיבה הכל לבעל ועיין בסי' ק"ך בס' גט פשוט שהאריך בלא פרע לסופר שכר אומנתו וגירש דהוה גזל מטעם אומן קונה בשבח כלי ואיך לא חששו למה שכתבנו

ואולי אפשר לומר כיון שהסופר נותן הגט לבעל לגרשו גם שאין דעתו להקנותו דסובר שהוא של הבעל ואין הבעל דעתו לקנותו מ"מ כיון דעיקר הקלף הוא של הבעל לא גרע מכליו של לוקח דהוה כחצרו וקונה לו שלא מדעתו ודוק. או די"ל דניהו דאומן קונה בשבח כלי לא עדיף ממשכנו שלא בשעת הלואתו דאע"ג דב"ח קונה משכון מ"מ משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו מ"ט כיון דמית ליה גר פקע ליה שיעבודיה עיין ב"ק מ"ט ע"ב ועיין בתוס' שם ד"ה משכונו ובשיטה מקובצת שם אסברה יותר כיון דהעיקר הוא שלו קודם לכל אדם לזכות בו [אב"ה וז"ל שם כיון דעיקרו דבעלים דהא מצי לסלוקי בזוזי ועומד לכך ודאי הפקעת הזכות והשעבוד מוקדמת לזכות אחרים עכ"ל] א"כ גם כאן כיון שהסופר מסלק עצמו גם שאין כאן כוונת קנין הוא לבעל גוף הקלף ודוק היטב וראיתי אח"כ בספר תורת גיטין להגאון המחבר הביא ראי' מב"ק דעל שכר הסופר ל"ש אומן קונה ע"ש

סי' סא

עובדא בא לידינו בגט ששם המגרש מרדכי מאיר ושם אביו עולה לס"ת בשם פינחס גרשון הלוי וחותם עצמו בשם זעליג גרשון ורוב העולם קורין אותו בשם גרשון לחוד וכמעט אחד מהעם שיודעים ששמו זעליג גרשון. ושם אבי הנתגרשת מאיר זאב ונקרא מייאיר וואלף. ועלה בידינו הלכה למעשה לכתוב השמות כך מרדכי מאיר בן פינחס גרשון דמתקרי זעליג גרשון ודמתקרי זעליג הלוי. ושם האשה לאה בת מאיר זאב המכונה מייאיר וואלף. וטעמא ונמוקי בפסק הזה, כי מה שפקפק בבית מאיר סי' קכ"ט סעיף י"ד בעובדא דפ"פ דאדר בחשש פיסול בכפילת השם יעקב ישראל דמתקרי ישראל. כבר מחו ליה אמוחא גדולי האחרונים ולית מאן דחש לה וגם בעיני יפלא מה חשש פיסול. ואמרתי אולי הן הבית מאיר משמע דס"ל כדברי ב"ש סי' קכ"ט ס"ק כ"ד דאם נקרא בב' שמות כגון משה יהודה והכינוי משה ליב, כותבין משה יהודה המכונה ליב. ודלא כד' תשובת נודע ביהודה סי' קי"ט במהדורא תניינא שהעלה להלכה לכתוב המכונה משה ליב עיי"ש. וא"כ בהיות כן בכותב יעקב ישראל דמתקרי ישראל משמע דשם יעקב במקומו עומד שנקרא גם בין העולם בשם יעקב ורק דהשינוי בשם ישראל ומשמעו דיש שום שינוי בקריאת