אהל אברהם פה

הטביעה הרי לא משכחת דהעד יעיד רק בהוציאו חוץ למים וא"כ ליכא חשש בדדמי שלא מת וגם לרי"ף נאמן כיון דאיכא דבר ברור שמת ולא שייך על המיתה בדדמי ודוק

ואך זה ק' טובא לשיטת הרז"ה דהש"ס ברור דברו דהספיקא אם צריך לדייקא או לא והיאך מפרש הרז"ה ס' דש"ס אם העד אומר בדדמי וצ"ל דלשיטת הרז"ה כך פי' הש"ס דכבר כתבו תוס' לעיל [צ"ג ע"ב ד"ה עד] דע"כ עד א' אין נאמן רק בצירוף דייקא רק בעי' דש"ס בהנך ג' בעי' אי עיקר נאמנת דעד משום מלתא דעל"ג ומהני קצת דייקא עיי"ש. ומעתה זה בעי' דש"ס כאן דפשיטא ליה לש"ס אפכא דאם אין העד אומר בדדמי משום דהוה מלתא דעל"ג מהני אפי' קצת דייקא וגם במלחמה איכא דייקא קצת ובעי' דש"ס אי בע"א מדעל"ג לא משקר ואין אומר בדדמי ומהני אפי' קצת דייקא דמלחמה ג"כ או דגם העד אומר בדדמי וא"כ צריך דייקא גמור ובמלחמה לא דייקא כ"כ. וא"כ עיקר הבעי' אי העד אומר בדדמי אבל בקברתיו דאין העד אומר בדדמי מהני אפי' דייקא קצת דהיא במלחמה לא דייקא דסומכת בדדמי דהא דכ' הרז"ה דדוקא מי שראה הטביעה אומר בדדמי היינו לענין טביעות עין כהנ"ל אבל אי מת או לא ודאי אפי' האשה שלא היתה במלחמה כשנודע לה שבעלה היה במלחמה וגירא או רומחא פגע בו סומכת בדדמי כי ודאי מת והנה עד אחד בקטטה כיון דמשקרת לומר גרשתני ודאי לא דייקא כלל וכלל ובעי' דש"ס שם אי מהני מלתא דעל"ג לחוד בלא דייקא כלל ולא תלי הך בעי' חדא באידך ומיושב הרי"ף דקאמר דלא אפשוט בעי' דקטטה דשם לא דייקא כלל ודוק

ו) עיין תוס' לעיל (צ"ד) [צ"ג ע"ב] פירשו דע"כ מוכח מר"פ דהאשה רבה דע"א נאמן מפאה דייקא וכוונתם ממסקנת הש"ס שם מתוך חומר ולא קאמר משום מעל"ג. ולולא ד' תוס' י"ל דודאי אם העד אומר מת והוא ראה שפיר י"ל דנאמן מטעם מלתא דעל"ג בלא דייקא רק עד מפי עד לא אלים לומר מלתא דעל"ג לא משקר דעביד לאשתמוטי דחברי' היה משקר ולעיל [פ"ז ע"ב] קאמר הש"ס ותנן נמי [עד מפי עד] ולהכי מסיק דנאמן מכח דייקא והכא בעי' דש"ס דע"א באומר מת מעיד מפי עצמו אי צריך לדייקא או לא והבן. וד' תוס' שם צריכים ביאור שכתבו דע"כ צריך דייקא קצת וא"כ היאך כתבו דהיא אין נאמנת מת בני משום דמשקרת אבל העד נאמן ואמאי כיון דאפי' משקרת ודאי לא דייקא כלל ולא מצאתי מקום ליישב זה רק לפי מה שכתבתי באות ד' דהעד לא ידע אם היא מרחמה או לא וירא דהיא דייקא ומשום הכי נאמן דסברא דדייקא מהני לעד ועדיין צריך ישוב ולא ידעתי למה מיאנו תוס' דהא דהיא אין נאמנת מת בני דמרחמא ליה ואומרת בדדמי והרי בקטטה ג"כ רשב"א אומר דהטעם דאומרת בדדמי ועיין

ז) עיין חי' רמב"ן וגם ברא"ש דחה דברי ראב"ד דכתב דממעשה דחסא נפשט הבעי' ואפי' בלא קברתיו נאמן העד ולא חיישינין דאומר בדדמי ושניהם כוונו לדבר א' דבמים שיש להם סוף כיון שראו ושהו עד שתצא נפשו ליכא בדדמי ולא ידעתי כוונתם בזה אם כוונתם דכ"ז שלא שהה כדי שתצא נפשו ליכא לומר בדדמי שמת ודוקא במים שאין להם סוף אם שהה כדי שתצא נפשו אומר שמת בדדמי ולא חש דלמא גלים העבירוהו. א"כ ק' טובא היאך מדמה מים למלחמ' דהרי ליכא בדדמי רק לאחר ששהה כדי שתצא נפשו ושם מדינא מותרת ואם נשאת לא תצא ולהכי ל"ח בדדמי אבל במלחמה דע"י גירא ורומח אומר בדדמי שפיר חיישי' לדדמי ואם כוונתם דדוקא במים שיש להם סוף אין אומר בדדמי כיון שאפשר לו לברר הדבר לעמוד שם עד שעה שתצא נפשו אבל במים שאין להם סוף ודאי מיד שנפל שם אומר בדדמי אכתי נפשט מחסא דאמר ר"נ דל"ת והרי באמת היה שאין להם סוף ומוכח דל"ח בדדמי ובאמת מדברי הרא"ש משמע דלא נפשט משם שתנשא לכתחילה כמו שמדייק הראב"ד דמשמע דבמים שיש להם סוף היתה מותרת לכתחילה

סי' נח

שיל"ת יום ב' כ' אדר תרלמ"ד לפ"ק. צדיק כתמר יפרח, ינוב בשיבה טובה ידיד נפשי כרוב מומשח, ה"ה הרב המאור הגדול שמן תורק שמו, הטוב לשם ולתפארת כבוד מו"ה משה גראס נ"י האבדק"ק פעטשע נייאדארף ישגה כארז בלבנון

אותיותיו הנעימים הגיעני וענותנותי' דמר תרבני יגזור עלי אומר לחוות דעתי בנדון התנאי בקדושין במי שיש לו אח מומר שלא תתעגן לעת מצוא ומעכ"ת צידד להקל מדיני התנאי אשר הכינו גם חקרו חכמי פראג המובא בס' נודע ביהודא חלק אה"ע סי' נ"ו לחשש עיגון הבעל כי פן ואולי אם יודע להאשה להעשות בה ככל הכתוב שם בנודע ביהודא תמאן להנשא לו. והנה טרם נבוא לחקור בדבר אם יש להקל אני אומר עד שנחוש לתקנת הבעל להקל עליו קולא זו חומרא היא לגבי דידן פן לעת מצוא יבואו ב"ד להחמיר אם יראו כי לא נעשה התנאי כפי אשר יצא מב"ד הגדול הנ"ל ומי כמוהם להקל נגדם. וכמה חש שמואל לב"ד טועין בשטרא דיתמי בכתובות כ"א והיאך אנחנו לא נחוש לעגונה במקום שיש פסק ערוך מגדולי אחרונים אשר קטנם עבה ממתני גדולי הדור שבזמנינו ואנחנו מה נגדם. זה עצה היעוצה ממני ולדבר על לב האשה כי אין מרגישים בזה רק הקרובים העומדים תחת החופה וגם התנאי בשעת יחוד הכל בחשאי וכמעט רגע ואיננו: ועתה אשתעשע בדבריו הנחמדים מה שכ' מעכ"ת טעם לחלק בין מלך להדיוט דמטעם זה אסור להדיוט בפלגש דנראה כזנות כיון שאפשר לה למאן בו וחיש מהר תתרצה לאיש אחר ודומה קצת למופקרת משא"כ פלגש המלך שאסור לשמש בשרביטו ואגידא ביה לא הוה כזנות. עכ"ד דברי פי חכם חן ושפתים יושק הנאני מאד בדברים האלה והנה כבר כתב הב"ש ושארי אחרונים דלא שייך בקדושי תנאי כזה דאאע"ב בעילת זנות ואולי אפשר לומר עוד דעיקר הקפידה היא על זרעו דגם דהם כשרים ואין בהם חשש פגם כלל מ"מ כזר נחשבו בעיני הבריות בנים הנולדים בלי נשואין מבא על הפנויה וא"כ בתנאי דידן שהתנאי רק אם ימות בלא בנים ואין כאן חשש פגם על הזרע ואיסור דבעילת זנות ליכא אין כאן שום חשש קפידא מהבעל. ועכ"ז גם מעכ"ת השיב ידו אחור להלכה למעשה להקל נגד הנודע ביהודא

אך דעתו להקל שא"צ הקדושין תוך כדי דבור של התנאי רק טרם בואם לחופה יקראו התנאי מתוך הכתב וישבעו שלא לבטל התנאי. ובשעת קדושין וחופה יזכרו רק בקיצור ע"פ התנאי הכפול הנחתם מהעדים וכמו שמיקל הקרבן נתנאל שא"צ לפרט בשעת ביאה התנאי רק בקיצור כהנ"ל. ועל זה מגמול ידו הטהורה אשיב לו כפי הנאמר שבשעת ביאה דעת תורה מכריע שא"צ כלל להזכיר מהתנאי דלא שייך כאן בעילה זנות ואין כאן חשש מחילה ורק לחומרא והיאך נילף מיניה להקל בשעת עיקר הקדושין דצריך התנאי להיות כדת וכהלכה ואם חסר דבר מדיני התנאי בטל התנאי

ומה שפקפק מעלתו מדוע לא יועיל התנאי גם קודם תכ"ד מטעם דהוה גילוי דעת. לדעתי א"א לנו לדון מסברא לדמות זה להא דזבין אדעתא למיסק לארץ ישראל. דשם הגילוי דעת שאם לא ועלה אין רצונו למכור והוה ע"י גילוי דעת כאומדנא דמוכח וא"צ תנאי גמור. אבל הכא דדעתה להנשא לו ואך רצונה לחוש לכבלי עיגון לעת מצוא ע"י תנאי זה ואין בזה גילוי דעת שאם לא יסכים הבעל לתנאי זה שלא תתרצה להנשא לו וא"כ גילוי דעת כזה לא מהני וצריך תנאי בכל פרטיה לדיני התנאי. ואם התורה הקפידה להיות הן קודם ללאו שבגמר דבריו נתפס וצריך חיזוק א"כ היאך אפשר לומר דהתנאי קודם תכ"ד מהני לגילוי דעתו אם אין אומדנא דמוכח שלא נתרצה רק באופן זה. לכן לדעתי אין להקל נגד גאוני הדור חכמי פראג ובפרט שיש לחוש לעיגון כאשר ביארתי בהתחלת דברי. ועוד יש לחלק בהא דגילוי דעת בזבין אדעתא למיסק דשם הטעות בעיקר זבינא אבל הכא אין ק בעיקר