אהל אברהם פג

שזה הרשל באגאשער וא"כ אין לחוש כלל מטעם זה הן ערכתי כל אלה כי מפאת כל הפקפוקים הנאמרים אני מסכים ועומד על משמרתי כאשר בארתי במכתבי הראשון להסכים בהיתר העגונה אם יסכימו מחכמי הדור בדבר

אך עתה אודה ולא אבוש כי מכתבי הראשון הי' במהירות בלי שום עיון באשר שמעלתו דחק עלי השעה להשיב מיד. וזכות אבותי ז"ל עמדו לי כי עדיין לא יצא הוראה הלכה למעשה. כי לאחר עיון קצת ראיתי כי כל הדברים ומ"ש הר"ן וריב"ש להתיר דקברתיו לאו דוקא זה רק לשיטת הראשונים הרי"ף ורמב"ם וסייעתם דבעי' דע"א במלחמה נפשט דע"א נאמן בקברתיו. אבל לפי דעת הרז"ה והרא"ש וטור ז"ל דלא נפשט הבעי' וע"א במים שאין להם סוף בראה הטביעה אין נאמן שהכירו אח"כ גם דאסקוהו וראה בשעתו מיד ואומר קברתיו. דחיישינין דאומר בדדמי על אחר שהוא אותו שנטבע: ומוכח מש"ס דטביעת עין גמור וכל הדברים שאומר לא סמכי' על עדותו וצריך דוקא סימנים כמבואר בסוגי'. והא דכתב הרז"ה דע"א במלחמה וקברתיו פשיטא דנאמן ולא מבעי' ליה לש"ס, היינו כשראה אותו שמת וקבר אותו מיד דליכא חשש בדדמי בחילוף אבל אם ראה אותו מתחלה במכת רוצח סמוך למיתה ועבר ממנו, ואח"כ אמר שמצאוהו מת וקברו אין נאמן כמו במים שאין להם סוף דצריך סימנים דוקא בראה הטביעה. וזה דעת השלטי גבורים שכתב דבאשה במלחמה אינה נאמנת קברתיו באומרת שמצאה אותו מת לאחר המלחמה אע"ג דס"ל דאשה נאמנת מת במלחמה וקברתיו ודלא כרמב"ם היינו דוקא שהיתה בשעת מיתה וקברה דליכא חשש חילוף אבל בכה"ג לא ובעד א' במלחמה ס"ל לש"ג דנפשט הבעי' ולא חיישינין לדדמי בחילוף. אבל לשיטת הרא"ש והרז"ה הנ"ל ע"א במלחמה אין נאמן כה"ג. וא"כ בעובדא דידן אחר שבארנו דתחלת עדותו מה שראה תחלה כי לא הרגיש שום דפק לא הוה כמיתה א"כ גם שהעיד שראה אותו אחר כך געשטארט וליכא חשש בדדמי אם חי או מת איכא חשש בדדמי על הטביעת עין בחילוף ולא מהני רק סימני' כדמוכח בש"ס ועדות העד לא מהני להתיר עגונה זאת

ודאי לוא נוכל לומר דמה שהעד העיד שראה מתחלה שלא הרגיש שום תנועה גם שאינו כמת ממש הוה רובם למיתה ודינו כוושאל"ס שאם נשאת לא תצא יש לומר דבכה"ג לא החמירו רבנן לחוש על העד דאומר בדדמי בהכרת טבי"ע ולהצריך סימנים דוקא. והא דהש"ס אומר דצריך סי' היינו משום דחיישי' דעד שראה הטביע' לא ראה ששהה כדי מית' רק ראה שטבע במים וכ"ז שלא ראה ששהה נותנין עליו חומרא חיים ולכן חיישינין דאומר בדדמי וצריך סי' דוקא. ואע"ג דכתב הרא"ש לדחות ראיית הרמב"ן לפשוט הבעי' מהא דחסא דבלא ראה ששהה ליכא חשש בדדמי, כוונתו דכ"ז שלא ראה ששהה אין אומר על מה שראה שנפל למים בדדמי שמת. אבל במצאו אח"כ מת על שפת הים שפיר י"ל דאומר בדדמי כי הוא זה שראה שנפל למים אבל אם יש עדות ששהה וליכא רק חומרא דמשאל"ס יש לומר דלא החמירו חז"ל בחשש בדדמי חילוף בטביעת עין אך מאן חשוב וספון להקל ראשו ולהתיר א"א מסברא דנפשיה ח"ו

ואם נאמר להתיר מסברא דכאן נמצא וכאן היה שזה שראה העד מתחלה והכירו בעודנו חי שהוא הרשל כאן נמצא וכאן היה בחזירתו. הנה עיינתי בגביות [עדות] של בד"צ וז"ל העד "ווארען מיר געצוואונגען דען דיקצוג צו מאכען אונד וויא וויר קאממען אויף דעם זעלבען פלאטץ האבע איך איהם ווידער געועהען" וכו'. הנה אם כוונת העד במה שאומר היינו מקום שנפל שם ההרוג בעת שראה אותו בראשונ' ודאי יש לומר כאן נמצא כאן היה. אך לדעתי כוונת העד באמרו "אויף דען זעלבען פלאטץ" על מקום המערכה ומעמד אנשי הצבא בראשונה לא על מקום הנרצח. ובכה"ג יש להסתפק אם יש סברא לומר כאן נמצא, כי ידוע כי כמה הרוגים ודמים רבים נשפכו גם בשעת המערכה ראשונה ואין להתעקש ולומר דלוא לא היה הנרצח באותו מקום שהיה בתחלה לא היה העד טועה עליו לומר כי הוא זה שראה מתחלה אחר שכבר החליט העד כי גם מתחלה לא היה חיות, דזה טעות דאנן אמרינין דלא דקדק העד לדעת ולצמצם מקום מסויים של הנרצח שראה מתחלה. ומפאת אלה לא מלאני לבי להסכים בהיתר עגונה הנ"ל ומשמים ירחם להוציא כאור הלכה ברורה בהיתר האשה הזאת ע"י חכמי הדור אשר לבם ודעתם רחבה ממני הירא ורך הלבב הדש"ת הק' אברהם שאג מפ"ש

סי' נז

סוגי' דעד אחד במלחמה

יבמות ר"פ האשה שהלכה. שלמדתי לאחר המרחץ בקיץ אכת"ר

א) עיין תוס' ד"ה זמנין דהא דאשה אומרת בדדמי דוקא מפני שיראה לעמוד והרי במלחמה קטנה [לסטים] אע"ג דשייך בדדמי כיון שלא יראה [דאשה כלי זיינה עליה] אין אומרת בדדמי והרשב"א בחידושיו הוסיף ראי' דהרי בכל גונא אפילו מת על מטתו שייך בדדמי דהניחה אותו גוסס אלא ע"כ מטעם כיון שאינה יראה אין אומרת בדדמי. ולכן פירש רשב"א אפי' אומרת דע"י גירא ורומח במלחמה מת אח"כ על מטתו בשובו ממלחמה נאמנת כיון דאינה משקרת מה שאומרת שמת על מטתו ושם אינה יראה. וא"כ מה דמחלק הש"ס בין מת במלחמה למת על מטתו אין החילוק אם מת ע"י חצים או מחולי טבעיות רק אם מת במקום המלחמה או מת חוץ למקום המלחמה דמת במקום המלחמה אפי' מחולי טבעיות אינה נאמנ' דאיכא בדדמי כגוסס כמ"ש הרשב"א ודוק ופשיט' דלדעת רשב"א אפי' בשעת מלחמה אם אומרת שמת במלחמה קטנה לסטים דנאמנת כיון שאינה משקרת ואינה יראה שם

ובזה מיושב ד' תוס' לקמן קט"ו ד"ה דאי, שכתבו דנהרג אטו מת ליכא מגו וע"כ הא דקאמר הש"ס מגו דא"ב אמרה שלום היינו שנהרג מלסטים דנאמנת ואעפ"כ הקשר תוס' שפיר בד"ה מי דתהא נאמנת במגו דמת על מטתו היינו שנהרג במלחמה קטנה דהוה כמת על מטתו דנאמנת וגם ע"ז שפיר תי' תוס' דמחזי כמשקרת כיון שמוחזק מלחמה בעולם מסתמא מת שם במקום המלחמה ולא במטתו חוץ למלחמה. והנה לפי מה שתירצו הרמב"ן והרשב"א על קושית תוס' דלהכי אינה נאמנת במלחמה במגו דמת על מטתו דסבורה היא דנאמנת יותר מת במלחמה דאיכא בדדמי א"כ באומרת מת במלחמה קטנה איכא מגו דמת על מטתו דליתא לסברא זו ופשיטא דנאמנ'. וכן מטין ד' הח"מ סי' י"ז ס"ק ק"ח דדוקא לדעת הרמב"ם דס"ל דקברתיו במלחמה אינה נאמנ' דמשקרת אכ"ל דגם באמרה מת במלחמה קטנה אינה נאמנת דמשקרת עיי"ש אבל לשאר פוסקים ודאי נאמנת וכיון דאינה משקרת אכן יש מקום לומר דדוקא קברתיו או מת על מטתו נאמנת דכולי האי לא משקרא לומר רק מת במלחמה דשם יש לה אמתלא דאמרה בדדמי אבל מלחמה קטנה אינה נאמנת דגם שם איכא בדדמי ועיין

ב) והנה לפמ"ש הרשב"א דגם במת על מטתו שייך בדדמי גוסס וכדומה א"כ לכאורה קשה לפי מה דבעי הש"ס לקמן דעד אחד במלחמה אין נאמן דלא דייקא אם כן היאך נאמן ע"א כלל דהרי גם במת על מטתו שייך בדדמי רק בדידה כשאומרת מת בעלי ליכא בדדמי כמ"ש תוס' וראשונים כיון דלא יראה עומדת שם. אבל בע"א והיא אין יודעת היאך נאמן משום דדייקא הלא אם תשמע שהיה גוסס וכדומה תסמוך בדדמי. ובהשקפה ראשונה אמרתי ליישב בזה דבמת על מטתו שייך דייקא עד שתדע האמת שמת כיון שאין מלחמה בעולם ומת על מטתו יודע הדבר לאמתו אבל במלחמה דא"א לה לשמוע ממיתתו תסמוך על העד. שבתי וראיתי כי זה אין בו ממש דא"א לומר חזקה דדייקא שלא תנשא עד תדע בבירור שמת בעלה וכי דינא הכי אם באת האשה לפנינו לאמור שלא שמעה ממנו שמת דבר ברור. שלא תנשא הס מלהזכיר אך החזקה היא שהיא מדייק וחוקר הרבה על בעלה ואם היה חי