אהל אברהם פב

לא דקדק יפה בשעת הראי' ונשתרש בלבו כי ודאי מת ועכשיו מעיד מה שגמר הלהו בעת ראי' ובחשש רחוק לא האמינו בקורת עדות עד אחד אבל מסיח לפי תומו דאין הטעם משום דעבידא לגלוי' שפיר נאמן כך יש לדחוק

ומה שהערה מעלתו על מה שהאמינו חז"ל עד אחד משום דעבידא לגלוי' דבמלחמה דשכיח דנקטע ידו או רגלו ומחמת כיסופא ערק ולא הוה עבידא לגלוי. אני אומר לא כן דמ"מ לא משקר דאפשר דיתגלה הדבר במקום אשר הוא שם ומעלתו הקשה זה באופן אחר כיון דצריך ג"כ לדייקא ובאומרת בריא לי כמ"ש רש"י כתובות כ"ב [ע"ב ד"ה באומרת, וז"ל אין לבי נוקפי שבריא לי אילו היה קיים היה בא] א"כ דלמא ערק ומחמת כן לא בא. הנה אין סברת דייקא ע"פ דברי רש"י הנ"ל. והן ודאי אפי' אשה אומרת שלא נודע לה דבר ממנו אם חי או מת וגם היא לא מחלטת אעפ"כ היא מותרת ולא שמענו שצריכ' לומר כאלה. רק סברת דייקא שודאי היא חוקרת אחר בעלה לברר הדבר ואחרי שלא שמעה כלום אזלא ואתרע חזקת חי של הבעל דאלו היה חי ודאי נשמע ממנו דבר זה ס' דייקא

ומה שהערה מעכ"ת על דברי מהרש"ל ביבמות קט"ו שמגיה בדברי רש"י ד"ה ופסתא דידא מאיש אחר, שבא להצילו דמה צורך בזה דהפשטות שגברא חריכא היו לו שתי פיסות וע"כ הי' פיסת יד מאיש אחר. דא"כ עדיין ק' מה ס"ד להביא ראי' מפיסת ידו דגברא חריכא בעלה דלמא אפכא ומנא לן להקל. לזה הגיה שבא להצילו ולא היה בתוך האש רק פשט ידו שם להוציאו חוצה ומשו"ה תלינין להקל דגברא חריכא היה בעלה שהיה בתוך האש. אך באמת י"ל דלהכי ס"ד דתלינין גברא חריכא היה בעלה דאם רק פיסת יד נשרף מבעל למה לא נמצא ולא אסיק אדעתיה דמחמת כיסופא ערק אבל איש אחר יש לומר דהיה ממקום אחר והלך לדרכו והבן. ואסיים בברכה אוה"נ הק'

סי' נו

שוכ"ט שנית להרב המאוה"ג מו"ה מרדכי צבי נ"י האבדק"ק נ"פ יע"א

מכתבו עם מגלה עפה מהרה"ג דק"ק טשענגר הגיעני בעי"ת בשעה שאין העת מסכים לרדת העמק לעיין בהלכה זו ונתעכב הדבר עד הנה. והנה הרה"ג הנ"ל העריך מערכה ללחום במלחמה ש"ת והיתה לארבעה ראשים מה שיש לפקפק בהיתר עגונה הזאת. ועל שלשה מהם האריכו' בהם אך למותר ואפרטם אחת לאחת. ראשונה פקפק על העדות כי לא הזכיר העד שמו ושם אביו ושם עירו כי זה לשון העד "איך האבע איהם געקענט אונטער דען גאמען פאן דער 17 טען קאמפאניא" ומובן מתוך מכתבו כי זה שמו הנכתב למלכו' כי מקדם אמר העד שמו בשם "הרשל באגאשאר" ומעתה דן הרב הנ"ל כי "איזאק פערענץ" הוה רק כשני שמות והוה רק שמו ושם עירו וגם הנומרא בקאמפאניא הוה שם מקום ובכה"ג לא מצינו מקום להקל. הנה גם לפי שיטתו, הן אחרי שנודע לנו כי (שם) [איש] אשר אנו מבקשים הי' שמו הרשל מבאגאש ונקרא בלשונם איזאק פערענץ ונכתב בספרן דער 17 טען קאמפאניא איך נחוש שאתרמי עוד אחד ששמו הרשל מעיר באגאש ובשמם נקרא איזאק פערענץ ובאותו נומ' זיעבצעהנטע קאמפאניא ומזקנים נתבונן בתשובת הר"ן שלאו דוקא שמו ושם אביו ושם עירו אם יש שאר הוכחות יש לסמוך אך לוא היה ההיתר על אומדנות והוכחות הדבר צריך לאמלוכי מרבים וגדולים ולא לסמוך על דעתינו הפעוטה. אך באמת נפלא בעיני על דעת הרב הנ"ל כי אין כאן חשש כלל באשר שנודע כי הרשל באגאש אשר עליו אנו דנין היה פאן דער זיעבצעהנטען קאמפאניא וזאת ידועה כי לא היו שנים באותו קאמפאניא בשם זה איזאק פערענץ וא"כ אין כאן שום [חשש] לאיש אחר בשם זה באותו קאמפאניא וא"צ שום ראי' ע"ז כיון שידוע שהרשל באגאש שנקרא שמו איזאק פערענץ נכתב בשם זה באותו קאמפאניא ודי בזה ומה שכתב הגאון הנ"ל כי מצא מציאה שנודע לו כי פערענץ היה שם אביו של הנער וא"כ הוה שמו ושם אביו דכך נוהגים בלשון הגר לקרוא שמו ושם אביו, לא הועיל כלום דמ"מ יש לחוש שהוא אחר שיש לו שני שמות אלו ואינו שם אב והבן

שנית אשר פקפק על הכשר העדות ע"פ תשובת הגאון אמרי אש ז"ל הנה כתבתי שיש להכשיר בעדות אשה תחלתו בפסול וסופו בכשרות וע"ז האריך הרב הנ"ל כי לא ידע במה נודע שסופו בכשרות אם מפני שלא רצה לקבל התמנות (מהשטאט) מחמ' חלול [הדת] מי יודע כונתו וצריכין לידע בבירור במכ"ת הרב הנ"ל עולם הפוך ראיתי, וכפי מה שהעתיק הוא דברי אמרי אש ממנו יתבונן כי אך אם מוחזק אצלינו להרשיע נפסל ולא אם לאחר שיצא חפשי לא ראינו ממנו מעשה רשע חלילה להחזיק אותו כרשע וחזקה דלמפרע וגם חזקה דהשתא שהוא כשר איך נחוש לפסלו להזיד ולהרשיע וגם אם רוב אנשי הצבא הם פסולים יש לומר הרוב שהם פושעים גם בבואם לביתם עומדים ברשעתם ולא בושים ולא נכלמים וזה שעינינו רואות כי שב אחור מלחלל שבת וכדומה יצא מהרוב והוה כמו רוב אריות דורסין וכל הדורס וכו' ופשיטא היכא דהוה מחצה על מחצה דכשר מפאת החזקה. והן הגאון אמרי אש ז"ל רק כמסתפק אם רובם רשעים ואני אומר כל זמן שאין הדבר מבורר שרובם רשעים מאין מקום להוציא כלל ישראל מחזקת כשרות ולומר שרובם רשעים. והרי רועה שחזקתו להרשיע ולרעות בשדה אחר רק פסול מדרבנן אשר לענ"ד באיש הזה שלא ראינו ממנו מעשה רשע לאחר שיצא לחפשי אין לחוש כלל

ואמנם בגוף העדות יש כמה עקולי ופשורי. כי לדעת הרמב"ם והרי"ף צריך ע"א במלחמה לומר וקברתיו והעד הזה מלבד שלא אמר קברתיו הן לא אמר כלל בפירוש שמת וכבר דברתי מזה במכתבי הראשון עיין לעיל [סי' נ"ה] דתחלת עדותו שהעיד שמחו ליה בגירא ונפל לארץ ולא הרגיש בו דפק ותנועה כיון שלא הזכיר שמת אולי רק נתעלף ואפשר דגרע גם ממים שאין להם סוף. אך עדות השניה שבחזירתו ראה "דאם ער גאנץ פערשטארט וואר" אין בו שום ספק כי ודאי מת וא"כ אעפ"י שלא נגע בו הוה כמו קברתיו כמבואר בתשו' ר"ן סי' ע"א ואריכת הדברים של הרב דק"ק טשענגר בזה אך למותר לא ידעתי מה הוא

ומה שחשש הרב הנ"ל דלפי טעם הלבוש בדעת הרמב"ם דאין האשה נאמנת במלחמה קברתיו דמחמת בהלה אומרת בדדמי וקברה לאחר בחזקת בעלה וליישב קו' האחרוני' דא"כ טעמא בעי לחלק בין ע"א לאשה עצמה וע"ז בא הרב הנ"ל לחלק כיון דע"א אומר דקברו, מוכח דלא היה מבוהל וחרד דא"כ למה קברו וליכא חשש בדדמי אבל האשה יש לומר משום דיודעת דלהתירה צ"ל קברתיו וא"כ גם דיראה והיתה בבהלה קברו ואיכא חשש בדדמי הן גם שדבר חכמה אמר בזה אין אנו אחראין בזה לעגן האשה אחרי שכל הפוסקים ס"ל דלא כרמב"ם דגם האשה נאמנת קברתיו במלחמה וגם לדעת הרמב"ם כבר האריך המזרחי לתת טעם אחר בהא דאשה אינה נאמנת קברתיו ועיין ב"ש עוד טעם אחר וגם לטעם הלבוש כבר כתב בחכם צבי לחלק בין ע"א לאשה באופן שע"א ודאי נאמן קברתיו: ומלבד זה אני אומר כי לטעם הלבוש בעובדא דידן מותרת ואין לחוש דאומר העד בדדמי דהרי כ"ע מודו דאין אנו חוששין למשקר בין בעד בין באשה רק חשש בדדמי וא"כ לטעם הלבוש באומרת סתם מת בעלי במלחמה וקברתיו אינה נאמנת לדעת הרמב"ם שחוששין כי מחמת בהלה וחרדה קברה אחר בקצת אומדנא בחזקת שהוא בעלה ולא דקדקה אחריו להכירו היטיב בטביעת עין גמור. אבל באומרת בפירוש שהשגיחה בו ודקדקה היטב לעיין בו והכירתו בטביעת עין גמור ודאי נאמנת דלשקר לא חיישינין וכמ"ש הר"ן לענין קברתיו דאם לא אמרה קברתיו דחיישינין שמא אמרה מת רק] באומדנא שעדיין לא מת היינו דוקא באומרת סתם מת אבל אם ביארה דבריה היטיב שאין בו חשש הוה כקברתיו ה"ה לטעם הלבוש דנאמנת וכש"כ עד. והרי בעובד דידן ביאר העד שבחזירתו שנית הכיר אותו היטב בטביעת עין