אהל אברהם פא

נעימת ידו עם שאלתו שאלת חכם בנידון מינקת חבירו הגיעני. ושאלת חכם חצי תשובה לפתוח בכח דהיתרא. בהיות כי הולד בשעת מיתת בעלה היה בן ח' חדשי' והאלמנה הרכה מרוב צער ויגון נתעכר חלבה וגמלה הולד. והן עכשיו כבר הולד בן ח"י חדשים והיא נשתדכה עם נער א' והנושא בא לקחת אותה ודוחק השעה והיא גם היא האלמנה אין בידה לפרנס עצמה ואם תצטרך להמתין עד שיהיה לולד כ"ד חדש תשב עניה וגלמודה. וכבר התיר הפ"י מחמת הדחק לאחר ט"ו חדשים. ואני אומר הן הפ"י לא התיר רק בנתנה בנה להניק תיכף בשעת לידה אשר רבים הקילו לאמור שלא חל עליה איסור מינקת חבירו וגם בזה לבו נקפו לחדש היתר בזה ואם הארז אשר בלבנון לבו נקפו להתיר מה שלא מבורר בראשוני' אנן מה נענה בתרי' להוסיף על דבריו וכל המוסיף גורע. ואשר נאמר מפי רבנים כי בזמן הזה בטלה גזירת חז"ל לאסור עד כ"ד חדשים כי זמן יניקת הולד לכל היותר ט"ו חדשי' קורא ני עליהם אחזו לנו שועלים וכו' ובמה יפה כחם לבטל גזירת חז"ל כ"ד דשרו ואומרים הזמן מוכיח. ומחמת כי בעוה"ר עתה הפרוץ מרובה, יותר צריך החכם להיות נזהר לבלתי להקל בדברי רז"ל אם אין הדבר מבורר בראיות מוכיחות ואם כי דברי הרבנים האלה דברים בטלים מעיקרא ואין כדאי להשיב עליהם. הן בד"ת ענה כתיב, ואען ואומר כי גם בזמן חז"ל המה ראו והבינו כי אין סכנת הולד בהגמל קודם כ"ד חדש, אך חששו לתקנת הולד וירדו לסוף דעת ההמוני כי בהגמל הולד קודם כ"ד חדש והוא רך וענוג צריך השגחה יתירה למסמס אותו כראוי להחיות נפשו ובמינקת חבירו יש לחוש אם תנשא קודם כ"ד חודש ותגמול הבן לא ימצא לה למסמס אותו כראוי ולכן גזרו לאשה שחל עליה דין מינקת חבירו שלא תנשא עד אחר הזמן הזה. ולא שאני אומר מטעם זה לקיים גזירת חז"ל בדבר הזה כי מלבד זה דברי חז"ל כמסמרות נטועים אך באתי להודיע כי אין לנו להקל ח"ו מדעתינו בסברא. והנה אני מיראי הוראה להתיר הנשואין ויען כי לפי דברי מעכ"ת האלמנה השעה דוחקת לה לא באתי לא לרחק ולא לקרב ואם ימצא מגדולי הזמן שכחו יפה להתיר חלילה לי להרהר אחריהם אלה ד' ידידו הד"ש הק' אברהם שאג מפ"ש

סי' נה

לידיד נפשי רב חביבי הרב המאור הגדול המופלג חריף ובקי, משנתו זך ונקי כבוד מו"ה מרדכי הרש נ"י שלעזינגר אבדק"ק נאדפאלא

הנה מכתבו קבלתי זה שבועות שתים ואחרתי עד כה מלהשיב כי הייתי טרוד מאד מאד בנשואי נכדי הבתולה היתומ' בת בני מו"ה אהרן ז"ל זה אשר בלעדי אין לה משען ומשענה ועלי היה כולנה לפרנס אותה ויהי ה' מבורך כי ת"ל עלתה בידי להכניסה ולהשיאה לאיש גבר ירא ה' מבחורי חמד למד ושמש בבית המדרש. והנה גם כעת עתה עודינה התפרקו כל עצמותי ואין דעתי צלולה מרבות הטרדות והדאגה אשר עברו עלי בימים האלה. אך כאשר ראיתי כי עיני מעכ"ת מיחלות לתשובתי וכמה חשו חכמים לתקנת עגונות אמרתי שלא לאחר עוד. ואם כי ידעתי מך ערכי וחלילה לסמוך עלי באיסור א"א ומי אנכי לבוא עד הלום אך באשר שראיתי כי פר"מ נתן עיניו הבדולחים בי אמרתי אם מנוע אמנע פרי עטי מלהשיב דבר יחשוב כי דעתי נוטה להחמיר ולא ידרוש בכח דהיתרא משאר גאוני הזמן אשר גם באלה לא רצתה נפשי להיות גרם להיות רכה וענוגה אסור בכבלי עגון לכן אמרתי להשיב דבר

הנה פתח מעכ"ת בכח דהיתרא לאמור אע"ג דע"א במלחמה צריך לומר קברתיו, גוף העדות שאמר הוה כמו קברתיו והוא שזה לשון העד ער איזט אום געפאללען דאן איזט ער אויף געשפרוגגען. האט ער איין שום בעקאממען אין קאפף איוט ער ווידער אום געפאללען בין איך גלייך געלאפפען זעהען האבע געועהען אוגטער דער ברוסט דינט דאם בלוט אונד פאן היגטען דאם הייסט איוט אויך נערוגען דאס בלוט ווייל דיא קוגעל איזט דורך גאנגען איך האבע אוגטערזוכט אונד סיך איבערצייגם דאם הערץ האט אויף געהערט צו קלאפפען אונד דיא פולזען גיכט מער בעווענט. מיר זינד ווייטער פאר געריקט דאנן האבען מיר מיססען ריקצוג מאכען אוגד מיר קאממען אויף דעם ועלבען פלאטין האבע איך הנ"ל ווידער אנגעשויעט ווידער בעקענט וויא ער אויז זיעהט וואר ער שאן גאנץ פערשטארט זיין פנים וואר פרייא איך האבע איהם גאנץ גוט ערקענט. ומפאת זה דן מעכ"ת דהוה כמו קברתיו דלאו דוקא קברתיו, כמ"ש הר"ן והריב"ש שהביא הרמ"א סעיף י"ז. והנני מעתיק לשון הר"ן בסי' ג' כתב ומ"מ הוו זהירין דלאו דבעי קברתיו ממש אלא כל שאמר דברים שהן ברורים שאין לספק בדדמי כגון דאמר אני נגעתי בו לאחר שמת או שניתיו ממקום למקום וכיוצא יעיי"ש ובסי' ע"א כתב כיון שאמר הצופה שזה ששה ימים הגיע ליבשה לא שייך בדדמי עיי"ש. והריב"ש בתשו' סי' שע"ח כתב דלאו דוקא קברתיו אלא כל שנתעסקו בטלטולו כמו קברתיו. וא"כ גם כאן מה שאמר בתחלה "איך האבע אונטערזוכט דאם הערץ האט אויף געהערט צו קלאפפען אונד דיא פולוען" אשר בודאי היה ע"י משמוש ולא גרע מנגע שכתב הר"ן דהוה כמו קברתיו

אך בדבר זה אני נבוך דדברי הר"ן והריב"ש הם באומר שמת ולאחר שמת נגעתי בו וכו' ובעדות דידן לא ראיתי שאומר העד בפירוש שמת בעדות שראה מתחלה רק בער האט איהם אונטערזוכט וכו' ואולי כיון שאין אומר שמת בפירוש רק ע"פ הדברים האלה אומדן דעתו שמת (אי) [לא] הוה כקברתיו דאולי עדיין היה מפרכס בגופו רק שאומר שמשש במקום שהחיות תלויה בו ולא מצא דופק והרבה יש כיוצא בזה וא"כ (א"כ) שלא אמר שמת עדיין אין כאן עדות אך מה שאמר אח"כ בחזרתו "עד וואר גאנץ פערשטארט" הוה כמו מת ומתשובת הר"ן סי' ע"א מוכח גם שלא נגע בו כלל וכלל רק כיון שכבר עברו [ששה] ימים אין חשש והוה כקברתיו א"כ ג"כ דברים אלה כקברתיו כיון שאומר ג"אנץ פערשטארט" כן דעתי נוטה

ועדיין יש מקום לערער ולומר דדוקא באומר מת ואומר דברים שאין לחוש בדדמי כגון שכבר עברו ששה ימים שעלה ליבשה לא שייך בדדמי כיון שגם הוא אומר בפי' כי מת. אבל באומר רק הדברים שהם מורים על המיתה גם דליכא חשש ע"פ הדברים שאמר ובודאי מת מ"מ העד אפשר לו לומר שעם כל הדברים האלה עדיין היה חי אך נתעלף ולא הוה מלתא דעבידא דגלוי' לומר שלא משקר. שבתי וראיתי דהא דאמרו רז"ל דע"א מהימן משום דמלתא דעבידא דגלוי' לא משקר אין הטעם דיתוודע לאיש שקר דהרי בשמע בת קול איש פלוני מת דלא נודע מי הוא המבשר ג"כ נאמן והרי בכה"ג לא שייך כזה אלא ודאי צ"ל דאינשי לא משקרי כלל במלתא דעל"ג א"כ ג"כ בנדון דידן כיון שמוכח מדברי הר"ן וריב"ש דדברים שרובם ככולם ראי' שמת לא שייך בדדמי וע"כ אנו מתירין על זה שנגע בו ולא נדד כנף או שכבר הטילו הים זה ששה ימים, א"כ גם שאין אומר שמת כיון שאין משקר בד' זה ודאי מת דודאי דבר זה שאמר זה אמת דלא משקר ודוק וא"כ שפיר י"ל דהוה כקברתיו בעובדא דידן

ואשר הביא מעכ"ת דברי הגאון ז"ל בספר אמרי אש שהתעורר אם השבים ממלחמה אינם עוברים ברית התורה כי רובם גם בצאתם לחפשי הם פסולי דאוריית' ומעלתו הערה עליו גם שעכשיו כשר הוה תחלתו בפסול אם בעת (העדות) [הראיה] היה מומר לתיאבון, שוב התעורר מעכ"ת על גוף הדין לפסול לעדות אשה תחלתו בפסול הנה כבר כ' בזה הט"ז שם סעיף ו' ומפאת זה לא חש הגאון ז"ל רק שעדיין הוא פסול וגוף הספר איננו במחיצתי. ועל גוף הדין שמבואר ברא"ש דצריך להיות תחלתו בכשרות דצריך טעמא כיון שא"צ עדות ממש רק לידע אמתת הדבר וכמו שהקשה הט"ז. יש לומר כיון שלא האמינו לע"א רק מפאת מלתא דעבידא לגלוי' לא משקר. וא"כ במומר ורשע דהוא מקלי דעת ואין אמון בו