אהל אברהם עט

השיער מקצתה ע"י שקשורים זה בזה וא"כ בנזיר דאפי' תלש מקצת שיער עובר בעשה דגדל פרע כמבואר בתוס' נזיר ל"ט ע"ב ולהכי סריקה אסור דהוה פ"ר אבל בפאת ראשו דאין חייב רק כעין תער אבל מקצת שער תלש אין חייב לא הוה פ"ר ושפיר סורק וא"כ גם לפי דעת רש"י סריקה מותר בפיאות הראש ונכון. ובזה מיושבים ד' הרמב"ם פ"ה מהל' נזירות [הל' י"ד] שכ' בסריקה ליכא מלקות ולהנ"ל איש דהרי משמע מד' רמב"ם דגם הוא סובר כשיטת רש"י דסריקה אסור דהוה פסיק רישא כמ"ש דודאי משיר השיער והוא כמ"ש דתולש השיער באמצע לזה הוה [פ"ר] והוה רק מצוה דגדל פרע עשה ולהכי לא לקי ודוק

סי' נב

שוכ"ט לתלמידי הרב המופלג חריף ובקי מו"ה מרדכי נ"י רב בק"ק באטאר. - מכתבו הגיעני בשאלת חכם חצי תשובה ישמח לבי גם אני בראותי כי הוא כמעין המתגבר בתורת ה'. והשאלה נדון פרוצה אחת אשר יקנא לה הבעל ויחשבה לזונה וסוטה כפי המכתב הטענות שהציע הבעל בכתב ידו ששלח הנה. והנה באמת בשפה אחרת ידבר הבעל לא רגל על לשונינו ואין להבין דבר על בוריו ותוכן הדבר כפי אשר הבנתי ממנו הוא בהיות שכמה פעמים כשבא הבעל לביתו מצא שם פרוצים האלה ודברו דברי עזות וחציפות ומיחה בה שלא ישמע כאלה עוד ממנה לדבר עזות עם אנשי מלחמה ולבסוף ראה בעיניו דבר כיעור שעמדה ממעתה באישון לילה והלכה במקום סתר בדיר עצים וכאשר ראה זה הלך לרגלה ושם איש מלחמה אחד. והנה על כיעור שראה הבעל בלא עדים הסכמת רוב הפוסקים והאחרונים להקל ובפרט ביש לה בנים ואך דעת מעלתך כפי אשר העלה מתוך פלפולו שיש כאן קינוי מבעל ע"פ עצמו בלא עדים וקינוי שלא בפני עדים עם כיעור ראויה לאסרה והכל לפי ראות הדיינין שיש כאן אומדנא דמוכח כי נעשתה תועבה. והנה אני קורא עליך אהובי תלמידי דברי ר"י ב"נ התורה אמרה דבר ברור ואתה מגבב עלי' להוציאה מבעלה וכמה דברים מכוערים ביותר התירו האחרונים שלא להוציא מבעלה גם אם הייתי מסכים עמו שיש כאן קינוי מבעל שלא בפני עדים. אך באמת נראה דאין כאן קינוי כלל ואשתעשע עמו

הנה חקר חקירת חכם אם קינא לה בעל מדברי פריצות ותעתועי הבל אם הוה קינוי ודיוקא דמתני' סותרים דנקט אל תדברי ואל תסתרי וקשיא דיוקא דסיפא לדיוק' דרישא ומלשון הפוסקים דנקטו רק אל תסתרי משמע דוקא אל תסתרי אך מלשון הרמב"ם פי' המשניות שכתב הקינוי היא המניעה מדברים הדומים להביא החשד משמע שגם מדברים אחרים הוה קינוי ולזה רצה להחמיר דהוה כאן קינוי מפי הבעל אהובי הנה הבנת מדברי הרמב"ם שאם קינא לה בדבר שמביא לידי חשד שע"י שאנו רואין פריצות ועזות גם שלא נסתרה בעת ההיא ורק יש חשד זנות במקום אחר הוה קינוי ולא כן הדבר ועיקר החילוק שחלקו רז"ל בין אל תדברי ואל תסתרי הוא באל תסתרי היינו דבר שמביא לידי חשד שנבעלת לו בסתירה זו והוה כאומר לה אל תסתרי שבזה אני חושד אותך שנבעלת לו באותו סתירה זה הוה קינוי. אבל באל תדברי גם אם מנעה מלדבר פריצות ועזות הרי אם תעשה כאלה כל היום ולילה שלא במקום סתירה רק בפני הבריות אין כאן חשד זנות באותו מקום לא הוה קינוי שדוקא צריך להיות הקינוי שאם תעשה כזאת שמיחה יש חשד שקלקלה בדבר הזה שהסתיר' היה לשם זנות. ומעתה נקל ליישב הדקדוק במתניתין דפשיט' אם מקנא על פריצות ומעשה תעתועים שאפשר שמקנא לה ומקפיד על אותן דברים מבלתי חשד על הזנות ויש אדם שמקפיד על אלה זה פשיטא דלא הוה קינוי אבל באומר לה אל תדברי ס"ד דודאי אין כוונתו להקפיד על דבור בעלמא רק מפני שיש לו רגלים לחשוד אותה על זנות עם פלוני מנע ממנה הדבור מפני שחשדה על זנות וס"ד הוה קינוי. או דכוונתו על סתיר' ולישנא מעליא נקט כלשון התנא לדעת הירושלמי כאן קמ"ל דאפ"כ לא הוה קינוי והבן. ומדברי תוס' ורש"י יבמות נ"ה ע"ב מוכח דלא הוה קינוי כה"ג דאל"כ לא הוו צריכים למדחק ליישב קושייתם שם

ולפמ"ש מהרי"ק תשו' ק"ס ליישב הא דנקט התנא ראוה מדברת בכתובות ולא נקט נסתרה דכוונת התנא מדברת היינו דברי ניאוף ועזות שהיתה הסתירה לשם זנות עיי"ש א"כ בפשטות יש ליישב דכוונת התנא הכא בסוטה אל תדברי פירושו בדברים האלה דברי תעתועים ועזות המביאים אותה לידי חשד ואפ"ה לא הוה קינוי מטעם שכתבתי לחלק

והנה עוד זאת נראה ממכתבו שלא נודע לבעלה רק שנסתרה עם איש מאנשי צבא אבל אין ניכר לו באישון לילה אם הוא האיש אשר מיחה בה. וא"כ גם אם היה קינא ממש בעדים אין כאן קינוי וסתירה. ומה שהקשה דמה פריך הש"ס יבמות כ"ד ע"ב ארב ולא משני דברייתא אתיא כר"מ ור"ע ורב כריב"נ דר"מ ור"ע ס"ל בגיטין פ"ט דתצא בקלא דקמא נשואין. אני אומר מטונך הרי קיי"ל באמת דתצא בקלא דקמא נשואין וע"כ צריך לחלק דלבועל אע"ג דהוה קלא דקמי נשואין מ"מ כיון שלבעל הוה קלא דבתר נשואין גם מבועל לא תצא לא להחזיק הקול. ואין ראי' מר"מ ור"ע לענין הבועל. גם מה שהוכיח דר"מ ור"ע פשיטא דס"ל דמדאורייתא אסורה מדהשיב ריב"נ מקרא אני אומר לא מן השם הוא זה ופשיטא דר"מ ור"ע רק מדרבנן חיישינין לה ודברי ריב"נ עיקר טעמו משום דא"כ לא הנחת בת לא"א וכך הם דברי' הרי התורה אמרה דבר ברור ואין מהראוי לחכמים לגזור דא"כ לא הנחת בת והוה כדבר שא"א לעמוד בה ופשוט

ובהגיע תור הלכה למעשה בנדון דידן נראה אם היא מכחשת או תתן אמתלא לדבריה על הכיעור א"א לאוסרה על בעלה ואם בעל נפש הוא וחושב באומדנא דמוכח שודאי זינתה באותו סתירה יעשה כל האפשרי להוציא רשעה מביתו וגרש לץ ויצא מדון. הכ"ד החותם בברכה אוה"נ ד"ש הק' אברהם שאג מפ"ש

סי' נג

שיל"ת יום א' י"ט אדר תזכ"ר לפ"ק. הוד והדר בימי אדר לי"נ הרב הגאון המופלא צדיק וישר כבוד מו"ה אהרן דוד נ"י האבד"ק יארמוט יע"א

מגלה עפה מעלפת ספירים מכבוד הדר"ג הגיעני ונפשו הטהורה בשאלתו בנדון מינקת שהניקה בחיי בעלה בנה הראשון ונחלה וע"פ הרופא שאמר שחלבה ארסי גמלתו ולא נתרפא ומת לאחר חדש או חדשים וכן בנה השני מת תוך ימי הנקה ונתחזק דעת הרופא שחלבה מזיק. אח"ז ילדה בת ולא הניקה וחיתה ד' או ה' שנים ומתה אח"כ. שוב ילדה בת ולא הניקתה וחיתה ג"כ ה' שנים ושוב ילדה בן ולא הניקתו וחי' יחיה גם עכשיו ושוב ילדה בן והניקתו ומת תוך ימי הנקה וגמרו בדעתם גם שניהם האיש והאשה שלא תניק עוד אם תנד ולד כי נאמנו דברי הרופא להם שחלבה ארסי וקודם שהגיע עת לידתה אח"כ בחדש הט' מת בעלה וכבר הי' שכורה מינקת להעובר בחיי בעלה ואחר מיתת בעלה המליטה זכר ונתנה למינקת ונתקשרה האלמנה עם אלמן א' שלא קיים מצות פריה ורביה וכבר עברו י"ח חדשים ללידת הולד. ואחר החקירה ממעכ"ת להרופא ההוא אמר אם שא"א לגזור אומר שמתו הולדות מחלב האם שהוא ארסי אך זה יכול לשפוט מחכמת הרפואה שחלבה מזיק לולדות כי היא חזקה ושמנה מאד וחלבה אינה מתעכלת באצטומכא של הולדות. ועתה אם כי ממש בנדון הזה כבר יצא בהיתר מפי גאוני הזמן אשר לפנינו האריכו למעניתם המה הגאון בתשו' חכם צבי והסכימו עמו חכמי הדור ואחריו הגאון בחבור בני אהובה להסכים עם השואל הגאון משנת דר"ע ובעובדא דידן יש כמה היתרים זולת ההיתרים הנאמרים בד' הגאונים. אשר שאלת חכם חצי התשו' לרמזם במתק לשונו, עם כל אלה במקום גדולתו שם ענותנותו