אהל אברהם עח

בפי' שני וכן לתי' הר"ן הרי מסברא טעם פוגם אוסר ורק יילפינין מנבלה וע"כ צ"ל דאע"ג דל"ל קרא לטכע"ק בטעם לפגם מ"מ כיון שנרגש טעמו הוה כניכר ולא שייך ביטול ולכן צריך למילף מנבלה דדוקא הנאת אכילה א"כ עדיין ק' בשרצים דאסרה התורה פגומים מעיקרא אע"ג דלא שייך ביה אכילה וא"כ למה לא יאסר הטעם ולא שייך ביטול כיון שגלתה התור' טכע"ק ולהנ"ל א"ש דבטעמו ולא ממשו מסברא אמרינין דטעם פגום אין אוסר ורק צריך למילף מנבלה בטעמו וממשו ובאמת בטעמו וממשו בשרצים אוסר. וא"כ זה פי' ד' הש"ס אימרטוטי אימרטט והוה טעמו וממשו ואוסר בשרצים ודוק

ג) עיין השגת ראב"ד פ"א מהלכות חמץ ומצה ובפרי חדש סי' תמ"ב והנה פליגי הראשונים והראב"ד בברייתא דפת שעיפשה פסחים מ"ה ע"ב הראשונים ס"ל דחמץ ושאור שוין דפת שעיפשה או חרכה קודם זמנו עד שאינו ראוי לכלב מותר ועיין ר"ן שם כתב דאע"ג דבנבלה שאין ראוי' לגר, שאור הואיל וראוי' לחמע בה וכן חמץ הוה כ"ז שראוי' לכלב. ולכאורה צ"ל לפ"ז דבאין ראוי' לכלב אין ראוי' לחמע בה דאל"כ דראוי' לחמע אפי' באין ראוי' לכלב אמאי מותר. אך י"ל כיון דכתיב אכילה ואי לאו קרא דבנבלה למעט דוקא בראוי' לגר, אפי' בראוי' לכלב עדיין אסור אבל באין ראוי' לכלב ודאי פרח איסור מיניה מסברא וכן לר"מ דלא שייך ביה אכילה כלל וא"כ בחמץ דמוכח דאפי' באין ראוי לגר אסור משום דראוי לחמע וכמ"ש הר"ן דהרי שאור אין ראוי לאכילה קם מסברא שאין בו הדין שחדשה התורה בנבלה דוקא ראוי' לגר אבל באין ראוי' לכלב אע"ג דראוי' לחמע בה אין חיוב דעפרא הוא כנ"ל אבל שיטת הראב"ד דשאור אפי' באין ראוי' לכלב חייב דראוי' לחמע בה וס"ל דברייתא דר' יוסף איירי בשאור אפי' באין ראוי' לכלב משום דראוי' לחמע וברייתא בתרייתא דדוק' בראוי' לכלב היינו בחמץ ומשמע אע"ג דאין ראוי' לחמע בה וא"כ קשה קושית הר"ן אמאי הרי מנבלה יילפינין דדוקא בראוי' לגר הוה נבלה ועיין פרי חדש כתב דס"ל לראב"ד דחמץ כ"ז שראוי' לכלב ראוי' לחמע בה ושאור אפי' באין ראוי' לכלב דעיקר שאור אין ראוי' לכלב. ולפי מה שבארנו לעיל דבאמת א"א למילף מנבלה שאר אסורים שחמורים כגון חמץ שבכרת אין כאן קושי' כלל ועד שנפסל מלאכול כלב עדיין איסורו עליו ולא הוה עפרא ואפי' לענין אכילה ואע"ג דהוה שלא כדרך הנאתן כבר כתבתי דמ"מ אם נתבשם עד שראוי' לאכילה נתעורר לאסור כיון דלא פקע איסורו מיני' ואדרבא מיושב לשון הראב"ד דפתח בשתי' לענין ביעור ואכיל' יש הפרש ביניה' ומסיים רק בביעור והיינו דלענין ביעור אפי' בעין בשאור חייב לבער אפי' נפסל מאכילת כלב דראוי' לחמע אבל לענין אכיל' בעינא פטור דהוה שלא כדרך הנאתן ורק באופן שנתבשם אח"כ ורק הדין שלא פקע איסורי' מיניה והבן

ד) והנה חמץ בפסח לאחר זמן איסורו כ"ע מודו דאפילו חרכו ונתעפש מאכילת כלב איסורו עלי' ואפילו עפרן אי הוה מנקברין אסור וכבר תמהו האחרונים עיין פלתי סי' פ"ז אמאי הרי יילפי' מנבלה דפקע איסור באין ראוי' לגר והנה טרם ראיתי כזה באחרונים אמרתי דכ"ז דוקא רק לענין אכילה באיסורי אכילה אמרה התורה עד לגר ואח"כ פקע שם אוכל מיניה ומותר באכילה אבל באיסורי הנאה שאסרה התורה בהנאה כיון שחל עלי' האיסור גם שנפסד מאכילת אדם קם איסור הנאה במקומו. אכן המשנה למלך פי"ד מהלכות אבל נסתפק בדבר כיון שאיסורו בכלל לא יאכל כיון שנפסד מאוכל אדם פקע איסורו מיניה ומותר אפי' בהנאה והוא תימה מה יענה לחמץ בפסח שמבואר בראשונים דוקא חרכו קודם זמנו מותר אבל לאחר זמנו אסור אפי' בנפסל מאכילת כלב. וגם קשה לפי דברי המ"ל שנסתפק לחלק בין איסורי הנאה שהם מדר' אבהו [בפ' כל שעה כ"א ע"ב] דלא יאכל הנאה במשמע דשם פקע איסור הנאה באין ראוי' לגר ובשאר איסורי הנאה כגון בבשר בחלב וכדומה [לא מהני מה שנפסל מאכילת גר להתירו בהנאה] א"כ מה פריך הש"ס ב"ק [מ"א ע"א] לכתוב לא יהנה דלמא הכי כתב לא יאכל להתיר הנאה באין ראוי' לגר. והנה עדיין יש לפקפק דניהו דאיסור הלאה מאיסור אכילה א"א למילף אבל מטומאה נוכל למילף דהרי גם לענין טומאה נתמעט נבלה שאין ראוי' לגר לבר פדא ולר' יוחנן לכלב עיין בכורות כ"ג וע"כ צ"ל דהוה כעפרא ופרח טומאה ממילא גם הנאה פרחה מיניה ולכ"ע אפי' בנסרחה לבסוף אם אין ראוי' לכלב פרח טומאה מיניה דהוה עפרא מסברא א"כ גם לענין איסור הנאה נימא כן ולמה חמץ לאחר זמן איסורו אפילו בנפסל לאכול כלב אסור בהנאה ואולי אפשר לחלק דבשלמא לענין טומאה דהטיל התורה הטומאה בגוף הדבר שנבלה מטמא ואסור באכילה וכיון שנפסל מאכילת כלב הוה כעפרא שאין שמו עלי' ודבר אחר הוא ופקע איסור אכילה וטומאה. אבל הנאה דלולא ב"כ ע"ז שביעית כל איסורי הנאה תופסין דמים. וגם בשאר אסורין לכתחילה מכירה דאוריי' שאסור לו להחליף איסורי הנאה שגורם לו הנאה א"כ לא התירה התורה רק חליפין שאין מתהוין מגוף האיסור אבל בנבאש ואין ראוי לכלב דמתהוה העפרא מגוף א"ה עדיין באיסורו עומד ודוק היטיב

סי'

נא

[אב"ה. את זה מצאנו בכתב ישן מטושטש וכפי יכלתינו העתקנוה]

ע"ד היתר סריקת פיאות הראש

הנה ראיתי בתשו' מ"ו הגאון מהרמ"ס חלק יו"ד סי' קל"ט. ואחר מכ"ת קדושת מורי הנ"ל נראין ד' הגאון השואל שם. דלשיטת תוס' ריש שבועות וסיעתם דבמלקט ורהיטני אסור ה"ה תולש אסור כמו בנזיר ומ"ש מורי הנ"ל דמנזיר אין ראיה דכתיב גדל פרע מצוה לגדלם. הנה גדל פרע היא למצות עשה אבל ל"ת אתיא מלא יעבור לרבות כל המעבירי' כמבואר בנזיר והרי בתלש מקצת שיער הוה עשה ולא אמרינין דכל מה שרבתה התורה במצות גדל פרע הוה בלית וא"כ אי לא אתיא רק מגדל פרע לא הוה רק בעשה אלא ודאי צ"ל דכיון דסתמא כתיב לא יעבור לרבות כל המעבירין גם תולש בכלל וא"כ גם בפיאת הראש כיון דסתמא כתיב לא תקיפו גם תולש בכלל מכ"ש דמספריים ואפי' לפי מה שעלה על דעת תוס' שם דבפיאות הראש מספריים מותר ומלקט ורהיטני אסור והוא מטעם שכתב בחי' ריטב"א מכות דף כ' דלא תקיפו היינו דמשוה פיאות לאחורי אזניו ובמספריים אין זה אבל במלקט ורהיטני הוה השואה וא"כ ה"ה בתולש. ודברי ריטב"א כנ"ל נעלמו לפי שעה למורי הגאון הנ"ל שדחק בפירוש דברי תוס' ריש שבועות

ואמנם ראייתו של מורי זצ"ל מדלא נקט התנא דינא דלא סורק בכל אדם בפיאות הראש הוא ד' נאה ומתקבל ואשר נראה לי הוא דודאי לשיטת תוס' גם תולש אסור בפיאות הראש ואפ"ה סורק. והוא דהרי מוכח מסוגיא דנזיר דליכא פסיק רישא בסורק ורק להכי אסור דמתכוין להסיר נימין המדולדלין וכמו שהקשה הריב"ש על ד' רש"י שבת. והנה הרשב"א פ' ר"א דמילה הקשה הא דקרי הש"ס מילה בצרעת לדבר שאין מתכוין הרי מכוין לקוץ בהרת ורק היא כאינה צריכה לגופה דלא שייך בשאר אסורין ותי' כיון דלא הזהירה התורה על קציצת הבהרת רק השמר לטהרו או לטמאו וע"ז אין מכוין שפיר מקרי דבר שאין מתכוין. וא"כ גם בפיאות הראש הרי לא הזהירה התורה על גילוח והשחתה רק הקפה הוא להשות צעדיו לאחורי אזניו וא"כ גם שמכוין להסיר נימין המדולדלים כיון שאין מכוין להשות צעדיו לאחורי אזניו הוה דבר שאין מתכוין ומותר דלא הוה פסיק רישא ולענ"ד הוא ד' נאה ומתקבל

והנה דברי רש"י שכתב דטעמא דלא סורק משום דהוה פסיק רישא נראה ליישב והוא דודאי דנימין המדולדלין ליכא איסור שהם תלושין ועומדים רק ע"י שמכוין להסיר המדולדלין הוה פ"ר שע"י כן יתלוש משערות המחוברים עמהם כיון שהנימין המדולדלין מסובכים תוך השערות המחוברים. אך אין הפ"ר שיתלש השערות המחוברים ממקורם רק שיתלש מן