אהל אברהם עז

אסורין שבתורה נותן טעם לפגם לר"מ אסור ולר"ש מותר ושפיר קבעי מ"ט דר"מ דאוסר בהנך דשלא כדרך הנאתן מותר וייליף מגעולי נכרים דבפגם מועט כזה עדיין הוה כדרך הנאתן ולר"ש בעי טעמא להתיר אפי' בב"ח דשלא כדרך הנאתן אסור וע"כ דייליף מנבלה דפקע איסור מיניה ודוק. ואמנם הא קשיא דא"כ היכי נוכל למילף בב"ח וכדומה מנבלה דמה לנבלה שכן מותר שלא כדרך הנאתן וכן קשה דלמה לי קרא בנבלה להתיר בנסרחה תיפוק לי' דהוה שלא כדרך הנאתן וגם דאיכא למימר דלר"ש דס"ל כ"ש למכות ולדעת מהריב"ל שהביא מהרש"א בשבועות [כ"ג ע"ב על תוס' ד"ה דמוקי לה] גם שלא כדרך הנאתן אסור זה דוחק. אך י"ל קושי' ב' כך דמטעם שלא כדרך הנאתן אם נתבשם ע"י דבר אחר ומשביחו להנות מהם כדרך הנאתן הוא אסור לא כן היתר נבלה סרוחה דפקע איסורו מיניה וגם שנשבח ע"י דבר אחר מותר אך קו' ראשונה עדיין קשה ואולי אפשר לומר כיון דלריש סרוחה מעיקרא אין צריך קרא דהוה עפרא בעלמא ורק בנסרחה לבסוף ס"ד דלא פקע איסור מיניה וכיון דגלתה התורה בנבלה דסופו כתחלתו ופקע איסור בסרוחה, ממילא הוה גילוי מלתא בעלמא. ובזה יש ליישב קושית תוס' דיה אבל, דאי פליגי רק בפגום מעיקרא כ"ע ס"ל דליכא למילף מנבלה לשאר איסורים ורק לריש בפגום מעיקרא לא צריך קרא ובכל איסורין שבתורה מותר פגום מעיקרא ולר"מ אפי' פגום מעיקרא אסיר. ותוס' ס"ל דהפגם דומה לפגם דנבלה ואע"ג דהאיסור היה מעיקרא לשבח כיון שבשעה שנופל להיתר פוגם מעיקרו הוה כסרוחה מעיקר' [שלא] לאסור ההיתר על ידי נתינת טעם כיון דהטעם פוגם מעיקרו ודוק. [אב"ה לפי דעת רבינו ז"ל הש"ס מסופק בסברא זו אי בפוגם מעיקרא מחלוקת. דלר"מ דוקא בנבלה ובשאר איסורין אפי' פגום מעיקרא אסור דל"ל מנבלה. ולר"ש בפוגם מעיקרא בכ"מ מותר מכח הסברא. ואך השביח ולבסוף פגום דוקא בנבלה מותר דליכא למילף מיניה. או דלמא דגם בהשביח ולבסוף פגום מחלוקת דר"ש סובר דהוה רק גילוי מלתא. ולק"מ קו' תוס', דלעיל דיילפינין מנבלה ע"כ בלבסוף פגום מתיר ר"ש דאל"כ א"א למילף ורק האיבעי כמ"ש] (ע"כ). והנה לשיטת ר"ת דהיתר נהפך להיות איסור ע"ו טעם כעיקר י"ל [בפשטות] דגם באינו מינו דטכע"ק רק האיסור מכח שנהפך וליכא רוב היתר אבל בנותן טעם לפגם דא"א להיתר להיות איסור דהוה סרוחה מעיקרא מותר [אב"ה מטעם דהנה ההיתר רוב. דלענין שההיתר יתהוה עכשיו לאיסור ודאי הוא פוגם מעיקרא בשעה שיתהוה האיסור דלא יתחיל לחול עליו שם איסור ודמיא ממש לסרוחה מעיקרא דנבלה]

או די"ל כך דודאי מאיסור נבלה שפקע איסורו בסרוחה אי אפשר למילף [שאר] איסורין כבב"ח שאסור אפילו שלא כדרך הנאתן רק מטומאה אפי' טומאה פקע מיניה בסרוחה א"כ ע"כ טפרא בעלמא הוא ושפיר יילפינין מיניה שאר איסורי' וכ"ז לבר פדא [בכורות כ"ג ע"ב] דס"ל דאפי' לענין טומאה עד לגר אבל לר' יוחנן דטומאה עד לכלב וכמ"ש תוס' בבכורות [אב"ה סוד"ה ואידך דבטומאה אי ליכא קרא לסרוחה מעיקרא הו"א אע"פ דלא חזי אפי' לאכילת כלב מצד הסברא לא פקע טומאה מיני'. דלולא דברי תוס', אם פקע הטומאה באכילת כלב, מצד הסברא, גם בשאר איסורים בטעם כעיקר אינו ראוי' לגר נדע מסברא מטומאה]. וא"כ (מאיסור) [מנבלה] א"א למילף ובאמת בפגום מעיקרא מסברא נותן טעם לפגם מותר כסברת הראשונים דלא אמרה התורה טעם כעיקר רק בטעם חשוב לשבח וא"כ קרא וסוגי' הש"ס דהכא לס"ד דפליגי ר"מ ור"ש בנותן טעם לפגם בין בפגום מעיקרא ובין בהשביח ולבסוף פגום ושפיר פריך הש"ס מ"ט דר"מ בפגום מעיקרא ומ"ט דר"ש בהשביח ולבסוף פגום וקאמר דייליף מנבלה והיינו לבר פדא אבל לר' יוחנן באמת אי אפשר למילף מנבלה ונותן טעם לפגם דמותר היינו בפגום מעיקרא מסברא ומיושב קושית תוס' בכורות. [אב"ה בד"ה ואידך דע"כ ר"י ס"ל כר"ש דלסרוחה מעיקרא ל"צ קרא דאל"כ מנ"ל דנטל"פ ויותר. דבאמת ר"י לא יליף מנבלה ורק מסברא בפגום מעיקרא. ונבלה באמת הדרש לסרוחה מעיקר' בטומא' הש"ס בכורות. ובפגום לבסוף גם בנבלה אסור. דאפילו אי הרה גרסי' דתניא כש"ס דע"ז. הדרש רק לענין טומאה וא"ש מה דקשה טובא דאכילה וטומאה ילפינין מחר קרא. ולענין טומאה דוקא בראוי לכלב ולענין אכילה בראוי לגר, ממ"נ. ועיין פלתי סי' פ"ז פי' כן קושית תוס' הנ"ל ואפשר כוונת רבינו ז"ל בפשטות ליישב דברי תוס' דבאכילה מותר פגום מעיקרא מצד הסברא דטעם כעיקר רק בדבר חשוב מה שאין כן לענין טומאה צריך קרא] (ע"כ הג"ה). וממילא מיושב הרמב"ם שהביא הטעם דפטור בהסריח מטעם שלא כדה"נ דר"י רק ממעט סרוחה מעיקר' אפי' לענין אכיל' וגם אם נימא כס' תוס' מ"מ מאיסור [נבלה] א"א למילף לאיסור חמור כגון חלב שבכרת ודוק. ובפרט לפמ"ש לעיל דבפגום מעיקרא כיון דמסברא בכל אסורים סרוחה מעיקרא מותר דלר"ש סרוחה מעיקרא לא צריך קרא לענין איסור ממילא לענין נ"ט לפגם חומץ לתוך עדשים רותחין דפגום מעיקרא מסברא אין הטעם אוסר כיון דהטעם לפגם בהיתר הוה כפגום מעיקר' שאין הטעם יוכל לאסור אבל באמת בנסרחה לבסוף אי אפשר למילף כלל מנבלה ושפיר מיושב דברי הרמב"ם. אבל לר"מ דגם פגום מעיקרא צריך קרא להתיר וא"א למילף מנבלה א"כ גם טעם פגום אוסר כיון דטכע"ק דאורייתא ודוק

ב) ור"ש מ"ט דייליף מנבלה כבר קיהו הראשונים דע"כ נטל"פ ראוי עדיין לגר וקדרה שאינה ב"י יוכיח והיאך אפשר למילף מנבלה דנסרחה ואין ראוי' כלל לגר וכתב הרשב"א דמ"מ טעם לפגם אין חשוב ואין אוסר כיון שרוב היתר ובטל ממשו ולכאורה קשה א"כ א"צ למילף זה מנבלה. וזה מסברא דתפסת מועט הא דאסרה התורה טכע"ק רק בשבח וצריך לומר דודאי אם לא נדע חילוק בין שבח לפגם בדבר האסור גם בטעם לא נאמר לחלק רק כיון שגלתה התורה בנבלה דנסרחה מותר הרי חזינין דגם איסור פקע מיני' איסור' ע"י פגם ממילא יש ס' לחלק דנטל"פ לא חשיב טעמו לאסור ות"ל קיימתיה מסברא ומצאתי שכתב כן בפרי מגדים וא"כ ממילא מיושב הרמב"ם דבאמת אי אפשר למילף מנבלה לשאר איסורים החמורים מנבלה דבנסרחה פקע איסור מיני' ואפ"ה נטל"פ מותר בכל האסורים מסברא הנ"ל [אב"ה ואע"ג דבכל איסורים לא פקע מיניה האיסור ע"י פגם מ"מ החילוק בעולם דפגם מפקיע האיסור שיש בו עכ"פ בנבלה. ממילא גם בטעם אין לנו ראי' דאסרה התורה פגום]. וצריך הרמב"ם לומר הטעם דבהבאיש מותר מטעם שלא כדרך הנאתן. אכן ברשב"א גופא בתורת הבית נראה דס"ל כעין סברת הר"ן דהא דיילפינין מנבלה היינו כיון דחזינין דלא אסרה התורה רק בראוי' לגר הרי ידעינין דכיון דפקע שם אכילת אדם מהדבר פקע איסורו ולא אסרה התורה רק כ"ז שראוי' לאכילת אדם וניהו דבר שממשו בעין אע"ג דנפגם קצת מ"מ ראוי' לאכילה וכן טכע"ק בטעם לשבח כיון שהטעם משביח האוכל וחיך אוכל יטעם לו הוה אכילת אדם אבל טעמו ולא ממשו אם נותן טעם לפגם. בטל שם אוכל מיניה דממשו כולה היתר והאיסור מגרע ופוגם אותו לא יפול עלי' שם אוכל ומותר ושפיר יילפינין מנבלה כיון שבטל שם אוכל אדם מאיסור פקע איסורו מיניה. והר"ן הוסיף כיון שהגדיל מחמת האיסור באופן שיש לו הנאת אכילה לא בטל שם אוכל מיניה דעל ידי האיסור יש הנאת אכילה מרובה ואסור ודוק

והנה על פירוש קמא בדברי הרשב"א קשה כיון דטכע"ק דאורייתא ולא בטל דהוה כניכר האיסור אין סברא לחלק בין לפגם בין לשבח דהרי ניכר האיסור ולא שייך ביטול וכן הערה בפרי מגדים. ואמנם בטעמו ולא ממשו כגון פליטת הקדרה דלולא קרא לאסור טעמו ולא ממשו אין בו איסור וא"כ בטעם פגום שפיר יש לומר מסברא דטעמו ולא ממשו מותר אך בטעמא וממשו כיון דניכר הטעם לא שייך ביטול וע"כ צ"ל דיילפי' מנבלה וכמ"ש בפי' שני כד' רשב"א או כד' הר"ן

ומעתה מיושב דקדוק הנ"ל היטיב הדק דר"מ ור"ש דפליגי בנותן טעם לפגם פליגי בתרויי' בין טעמו וממשו ובין טעמו ולא ממשו ועל טעמו ולא ממשו קבעי מ"ט דר"מ דמנ"ל דאסרה תורה כזה וייליף מגעולי מדין ועל טעמו וממשו יילפינין מנבלה ודוק, והנה לפי תירוץ הרשב"א שפרשתי בו